זה עוד סיפור על אישה וגבר. שניהם נשואים, אבל לא אחד לשני. ושניהם מגיעים ביום אחד של מרץ 75' למלון סבוי בת"א. מכאן הכל קרה. צריך מעט מאוד מזל כדי שבדיוק באותו יום חוליה של הפתח תשתלט על המלון ותיקח את האורחים כבני ערובה. צריך הרבה מזל כדי לצאת מאירוע כזה בחיים. הגבר, שגם נפצע בפיגוע, מתקבל כגיבור, כולל מילים חמות מיצחק רבין. האישה, כוכבה לוי, שבאמצעות הערבית שלה תיווכה בקור רוח בין הצד הישראלי למחבלים, ועל הדרך העבירה לצה"ל מודיעין נחוץ להצלחת הפעולה הצבאית - קיבלה משמעון פרס רק "שתי קפה" לקוני. בימים שאחרי הפיגוע העיתונות חגגה לה על הראש. היא, בתגובה, נעלמה לשנים. הפכה לאישה שהזמן שכח. הבמאית זהר וגנר, שהחזירה בסרט ''סבוי'' את לוי לחיים, והתבססה על יומניה האישיים, בטוחה שכשזה נוגע לנשים יש דברים שהזמן לא משנה. "גם היום קיים המוסר הכפול הזה", היא מתרגזת. "הגבר, אברהם עזיקרי כמו כוכבה היה נשוי, אבל רק היא נידונה לקלון. וב־2022 זה לא השתנה, ודאית. הדבר היחיד שהשתנה זה שהיום יותר קל לפרק נישואים".
בתקשורת עשו לה ממש שיימינג.
"וגם טעו. בהתחלה בכלל האשימו אותה שהיא זונה, טעות בגלל אישה עם שם זהה. ואחר כך היא התגרשה, התחתנה שוב וגם הנישואים האלה התפרקו די מהר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היומנים של כוכבה לוי פורסמו?
"בחלקם. הם מעידים על אישה עם יכולת כתיבה פנומנלית, שהסתכלה על המחבלים באמפתיה. לתאר את העיניים של 'שן זהב', זה שהיא מכנה אותו ככה. לתאר אותו כבעל אישונים שחורים בורקים, עור שחום..."
3 צפייה בגלריה
''הגיבור הוא בכלל מחבל''. זהר וגנר על הסט של ''סבוי'' עם דאנה איבגי ואימרי ביטון
(צילום: מיכל אולמרט)
אלו תיאורים סקסיים של גבר, לא של מחבל.
"תיאורים של מישהי שלא נמצאת בתוך סרט אימה! היא אישה שראתה גבר והיא שאלה אותו על ההורים שלו ועל החיים שלו. כוכבה מצליחה להיכנס לנעליים של האחר. לכן זה גם סרט על קשיות העורף שלנו ועל הדרך שבה אנחנו רואים את הדברים רק מתוך העיניים שלנו".
אין שום התייחסות לפריצה של צה"ל למלון. נהרגו שלושה לוחמים, בהם אל"מ עוזי יאירי. בסרט אלה דמויות חסרות פנים. מה ניסית להגיד?
"לא באתי לספר כרונולוגיה של אירוע. באתי לספר אותו רק מתוך נקודת המבט של כוכבה. אני חושבת שזה יעצבן המון אנשים, שיש פה אירוע שנפלו בו חיילים ישראלים והסרט לא מתייחס לזה אלא רק בכותרות הסיום. הגיבור הוא בכלל מחבל".
למה החלטת להציג את זה ככה?
"זו הייתה החוויה של כוכבה: כשהיא באה במגע עם ההגמוניה האשכנזית, הגברית בבית המשפט, בצבא, במשטרה, בעיתונות - דרסו אותה. אבל לא יכלו לקחת ממנה את היכולת הנשית לראות את שני הצדדים. נשים הן פחות דיכוטומיות, יותר מוכנות לשנות את דעתן, לטוב ולרע. הן לא אגוזים קשים. אין פה שחור ולבן".
מבחינתך אין הבדל בין הצדדים?
"המחבלים הם אנשים שלא שונים מלוחמי סיירת מטכ"ל שנכנסו פנימה. כלומר, ברור שהמחבלים תקפו ופגעו ראשונים ולוחמי היחידה הגיבו, וברור שאני מגנה אלימות מכל סוג. אבל לכל צד יש נרטיב משלו וכל צד בטוח שהוא צודק. וכוכבה יכלה להכיל את הכאב שלהם גם כי היא אישה, אבל גם כי היא באה, כמותם, ממקום דחוי, של אנדרדוג, מקום של מאבק על הזכות שיכירו בך. ותוסיפי לזה את העובדה שהיא מזרחית ודוברת ערבית ועל הרקע הזה יכול להיווצר חיבור בלתי אמצעי".
לוי נפטרה ב־2019, אבל הסרט עושה עימה חסד מאוחר. זה כביכול סיפור על עוול קטנטן שנעשה לאישה שולית לפני 40 שנה, אבל עבור וגנר, זו הייתה הזדמנות להגיד משהו על העולם. כוכבה לוי, שמגלמת אותה דאנה איבגי, מקבלת עוצמה של גיבורת טרגדיה יוונית. הסרט, שהתמודד בתחרות לקולנוע ישראלי תיעודי בפסטיבל הקולנוע בירושלים והופק במימון תאגיד השידור הציבורי, יגיע לקולנועי לב בסוף השבוע הבא ול'כאן 11' בהמשך. זאת הפעם הראשונה שוגנר יוצרת סרט עלילתי, והפעם השנייה שהיא מפנה את המצלמה ממנה לגיבורה נשית אחרת, אחרי סרטה '21 יום ולילה' על בדואית שחשודה ברצח בנה. עד אז היא הייתה נסיכת התיעוד העצמי. עשתה פרובוקציות וחפרה בעצמה הרבה לפני 'מחוברים' וצילמה את עצמה - כולל חלקי גוף ומצבים נפשיים - בתקריבים לא קלים לצפייה.
כוכבה לוי המושפלת של סבוי היא לכאורה הדבר הכי רחוק מדירתה המסוגננת של וגנר בתל־אביב. וגנר מודעת היטב לאבסורד שבו רק אישה ללא דאגות כלכליות יכולה לספר סיפור על אישה מוחלשת. "אני לא מזרחית. אוקיי? בסופו של דבר אני אשכנזייה פריבילגית. ויש לי מודעות לעובדה שאני יכולה בגלל שאני אשכנזייה פריבילגית לתת קול לאותן מושתקות ומקופחות".
את עדיין מבינה את האבסורד.
"אשכנזייה פריבילגית שמתעסקת בחיים של בדואית? כן, זה יכול לייצר חוסר נחת. כי איך אני יכולה להבין את הסבל שלה?"
מה התשובה?
"הבעיות שלנו כנשים לא השתנו ולא ישתנו. הסבל מגיע מהמקום של הנשיות והמיניות. אני מרגישה שיש אחווה נשית כי כולנו ניצולות המין הגברי, פגועות מסוגים שונים של אביוז. כולנו היינו קורבנות באיזשהו אופן. הברית הזאת יותר חזקה מזה שאחת אשכנזייה ואחת מזרחית, לבנה או שחורה. וכן יש לי את המודעות שהקולנוע הוא אמנות לפריבילגים".
עשית קריירה מתיעוד עצמי. מה גרם לך פתאום לתעד אחרים?
"כשאת בת 50 את מבינה שלא נשאר עוד הרבה. כמה אנחנו יכולים לסחוט לעצמנו את הלימון? לא עוד הרבה. ההבנה היא שמה שיש עכשיו זה הכי טוב שיש וצריך לנצל את זה עד הסוף. ואני מהיום שאני זוכרת את עצמי, בגיל 12, עסקתי בתיעוד אובססיבי של החיים שלי".
תיעוד אובססיבי עם הרבה תיעוב לרגעים: הפרעת אכילה, אובססיה לשדיים, חשיפת הגוף במגוון דרכים, שנאה עצמית בכמויות.
"הייתה אצלי המון ביקורת עצמית וחוסר אהבה עצמית. במשך 20 שנה לא הפסקתי לצלם את החיים שלי ולכתוב אותם במחברות, לאחוז בזמן. שלא אשכח שחייתי. כל הזמן התחושה הייתה שאני חייבת לשנן את מה שקרה לי. אמרו הרבה, 'מה הבחורה הזאת רוצה שהיא מתעדת את עצמה ואת הגוף שלה?' זה לא תמיד התקבל בעין יפה. היום לאף אחד זה לא נראה אישיו".
אחלה תרפיה. זה גם יותר זול מפסיכולוג.
(צחוק גדול) "יש לי גם פסיכולוג. אל תדאגי".
עכשיו היא מפזזת בסלון המעוצב באותו טקס נשי עתיק של ימי חמישי: להחליט מה ללבוש למסיבה. על הנייר היא בת 50. מנטלית, לפחות כרגע, היא אותה בת 16 משכונת אפקה, מינוס השנאה העצמית. להפך. וגנר, אישה שניהלה שנים מול המצלמה זוגיות מכאיבה ואינטנסיבית עם עצמה, סוף־סוף מתרווחת בתוך עורה.
אחרי שתי מערכות יחסים ארוכות כבר שנה שהיא רווקה מבחירה, חיה עם בתה בת ה־17 בת"א. "הייתי רוצה שהבת שלי תחשוב שאני מגניבה. זה לא פשוט. אבל אני עשיתי 14 שנה מאוד רגילות. נתתי לא מעט שנים רגילות. עכשיו אני מרשה לעצמי קצת יותר. לחיות לא בזוגיות למשל".
את פמיניסטית שעשתה הגדלת חזה וגם עסקה בזה. לפעמים נראה שהעולם לא מוכן לייצוגים שהם לא שחור־לבן.
"אני פמיניסטית שווה. היום לא אומרים כוסית. מצד שני, כשגבר מגיע הביתה אני גם מורידה לו את הנעליים ומנשקת לו את הרגליים. אני הכי אוהבת לשרת גבר. זה עושה לי את זה. לשרת, לפנק. בקטע הזה אני מאוד פרימיטיבית. אני אוהבת את הגבר־אישה הזה. אבל זה קשור לחדרי חדרים ולקשר האינטימי. בחוץ אני בדיוק כמו גבר ורוצה לקבל את אותו יחס".
מה הבנת על עצמך בגיל 50 שלא ידעת קודם?
"מיניות מתפתחת תוך כדי פגיעות מיניות. הרבה נשים והרבה הומואים מגלים את המיניות ותוך כדי הגילוי הם חווים הרבה פגיעות. זה קצת בלתי נמנע. כי את באה לסיטואציה עם גבר ויכול להיות שהוא בשלב התפתחותי מיני יותר מתקדם ואת מוצאת את עצמך בסיטואציה שגדולה עלייך בעשר רמות. והוא לא מתוך כוונה רעה ואת כי את רוצה להיראות מגניבה וזורמת יכולה מלמצוא את עצמך בסיטואציות פוגעניות".
זה קרה לך?
"כשהייתי בת 18 הלכתי לגינקולוג ומי שטיפל בי אנס אותי. לא הדחקתי. זכרתי את זה טוב מאוד. בהרבה מובנים זה עיצב את שנות ה־20 וה־30 לחיי".
באיזה מובן?
"שכשאת עוברת פגיעה מינית את מנסה להחזיר לעצמך את השליטה: בגברים, בגוף שלי, במבט. יש לזה גם צדדים מעצימים, כמה שזה יישמע מוזר. זה היה מאוד כיף. אבל כשאת נמצאת בסיטואציה כנערה צעירה ונורא קשה לך להגיד מה לגיטימי, אם אני נהנית, או אם הוא עושה פה עבירה. כי אלה דברים שלא ידעת או שאין לך גם עמוד שדרה מספיק חזק - או כמו במקרה שלי הייתי אדם הרפתקן וסקרן וזורם וגם תמימה - אז הרבה פעמים מצאתי את עצמי בסיטואציות שהיו אפורות".
דווקא על הרקע של מי־טו והשחרור של אלון קסטיאל - זה לא מוכיח שכלום לא השתנה?
"למה? הוא קיבל את עונשו. הוא גמור. איזה בחורה תתקרב היום לאלון קסטיאל? משמח אותי שנערות היום לא מוכנות לקבל מה שלי נראה טבעי. לפני כמה ימים הלכתי עם הבת שלי ברחוב וגבר שעבר אמר, 'ערב טוב בנות' ועניתי 'ערב טוב'. הבת שלי מסתכלת עליי ואומרת, 'אמא זו הייתה הטרדה!' אמרתי לה, 'הוא רק אמר לנו ערב טוב'. אמרה 'לא אמא. זו הטרדה'. אז כן, מי־טו עשה הרבה דברים טובים".
אז את אופטימית.
"מה שאופטימי זה שאני בגיל 50 חווה לראשונה בחיי מיניות ממקום נקי, לא פגוע או מנותק, אלא מחובר לעצמו. זה כמו סמים: כשאת לוקחת טריפ בגיל 20, זה שונה לגמרי מאותו טריפ בגיל 50. יש לך עמוד שדרה. את יודעת מי את. זה המקום הכי טוב והכי שמח שהייתי בו".
אבל בדרך להשלמה עם מי שהיא היו תאונות בדרך, האחרונה שבהן סרטן שד, כריתה ושחזור, שהגיעו אחרי הגדלת חזה, חוויה טראומטית לכל אישה, אבל במקרה של וגנר זו יכלה להיות קטסטרופה. "הכריתה הייתה מבחינתי מכה לנשיות", היא נזכרת. "כאילו הגוף שלי בגד בי".
בעבר אמרת שחשבת שזה עונש. חשבת שחלית בגלל היבריס?
"אמרתי אז שהסרטן היה סוג של עונש על חשיפה והחופש להראות את עצמי. גם כשניתחו אותי שלוש פעמים בגלל כל מיני הסתבכויות הייתה עליי מצלמה וזה הציל אותי. כל החיים שלי הצלתי את עצמי על ידי הסרטים. זה מה שנותן לחיים שלי משמעות. ועדיין אני מרגישה הכי יפה שהייתי. לכן אני גם לא מזריקה לעצמי חומרים".
יש לך ביקורת על פרוצדורות קוסמטיות?
"אני אוהבת את הקמטים שלי. אישה שבגיל שלנו הפנים שלה כל כך מתוחות נראית קצת טיפשה. ואני מרגישה הכי בנוח גם בבגד ים. מה שאכזרי זה שדווקא בגיל הזה אנחנו מתחילות לאבד אסטרוגן. אבל למזלנו יש היום הורמונים. רוב החברות שלי עברו את גיל המעבר לפני חמש שנים ומידרו אותי מהשיח כי לא סבלתי מהתופעות האלה. רק לאחרונה גיליתי שכולן מסתובבות עם מדבקות של אסטרוגן על התחת".
פתאום יש טינדר. חזרת לדייטינג שונה לגמרי ממה שהכרת בניינטיז.
"הכל אותו הדבר אבל יותר טוב. בטינדר אני עדיין מגששת את דרכי, אבל את יושבת בבית ובעצם חשופים לך גברים שנמצאים בכל קצווי הארץ, מעיירות! קיבוצים! חוות בודדים! ערבים! יהודים! הכל פרוס בפנייך".
פורסם לראשונה: 07:32, 29.07.22
