אחרי למעלה מחודש של לחימה וגם כאשר יש שביב של תקווה באוויר, לפעמים כל מה שהראש רוצה זה להפסיק את הגלילה האינטנסיבית בעדכוני החדשות ולמצוא נחמה. במדור "ניקוי ראש" נמליץ עבורכם מדי יום על תכנים מסוגים שונים - הצגה, מוזיקה, ספר, סרט ועוד - כל דבר שעשוי לשלוח אתכם, ולו לכמה שעות, לעולם אחר. לעיתים, יש צורך מכוון גם ברגע של אסקפיזם, גם אם רק כדי שתוכלו לחזור לשגרה המורכבת מחוזקים יותר. והיום (ו'), במיוחד לסוף השבוע, הכנו עבורכם פלייליסט ישראלי לימים של תקווה ואהבה.
מוזיקה היא התרופה הכי טובה שיש, היא שם בשבילנו ברגעים הכי טובים, הכי קשים והכי מערערים, אבל למוזיקה יש כוח נוסף וייחודי - יש לה יכולת לאחד ולתת תקווה. בימים בהם אנחנו כל כך זקוקים לאוויר לנשימה ולתחושת הביחד, זה הזמן לפלייליסט כל כולו ישראלי.
דרך השנסון של יוסי בנאי, שירת הקודש של שולי רנד, קולה המרגיע של רונה קינן, שירי הרוק הנוגים, הפופ הבלאדי וקלאסיקות שטוב לשוב אליהן - זו הזמנה לרגע קצר להניח את רעשי הרקע מחר. איה חיות
ההמלצה של יום ה', 23 בנובמבר: הסדרה "קבלו אותי" (Please Like Me) בנטפליקס
לא נותר אלא לקנא במי שזוכה לצפות בסדרה הזו לראשונה, ודווקא עכשיו הצפייה בה מתאימה במיוחד. זו ממש לא הבריחה הקלאסית - הדרמה הקומית האוסטרלית נוגעת בנושאים כואבים ומורכבים, בהם דיכאון, חרדה וגם פגיעה עצמית, אך היא מתמודדת איתם ברגישות אדירה ובחוכמה, ואי-אפשר שלא להתנחם בצפייה בה, לפחות ברובה המוחלט.
הסדרה, שעלתה לראשונה ב-2013, מבוססת על חייו של הקומיקאי ג'וש תומאס שיצר אותה ומככב בה בתפקיד הראשי, ומספרת על צעיר אוסטרלי שיוצא מהארון אחרי זוגיות ארוכה עם חברתו מהתיכון קלייר, גר עם שותף שמתמודד עם עבודה סתמית וחיי אהבה סתמיים אפילו יותר, ונאלץ לתמרן בין הוריו הגרושים - אביו הוא דמות לחוצה ונוירוטית ואימו מתמודדת נפש. התהליכים והחוויות שעוברות הדמויות בארבע עונות יוצרות תחושת הזדהות חזקה שהופכת את הסדרה למסע רגשי מרחיב לב ועוצמתי שכיף לחזור אליו שוב ושוב. יעל אילן
ההמלצה של יום ד', 22 בנובמבר: מופע המחול "מומו", של אוהד נהרין ולהקת בת שבע
על רקע החזרה המפוקפקת לשגרה, והאפשרות לכנס שוב מופעי תרבות, יעלו בחודש הקרוב שתי עבודות של להקת המחול בת שבע, שיצר אוהד נהרין. אחת מהן היא "מומו", בה נהרין הרחיק למחוזות אחרים, של פנטזיה ויופי. על הבמה מועמדים ברים של שיעורי בלט, והרקדנים מבצעים איתם שלל תנועות ותרגילים קלאסיים. לכאורה זה הכי רחוק מהגאגא, שפת התנועה הנהרינית, אבל למעשה זהו עוד שלב בה, עוד רגע של התפתחות בתוכה. היצירה לא חפה מביקורת חברתית, אבל היא סמויה, מלנכולית, והיא מלווה באסתטיקה מרהיבה. רקדני בת שבע הם תמיד מצוינים, אבל ביצירה הזאת יש כדי להדגיש כמה יפה הגוף, כמה טוב הוא יכול לייצר. ובאווירה שבתוכה אנחנו חיים, שגוף הוא במקרה הטוב תשוש ובמקרה הנורא חטוף, אלים או הרוג, התזכורת הזאת היא קריטית כדי להחזיר קצת אוויר לריאות.
מלבדה, להקת המחול המצליחה תעלה עכשיו גם עם המופע "2019", אחת העבודות הבוטות והמטלטלות ביותר של הכוריאוגרף, שהיה לא פשוט לצפות בה כבר לפני כמה שנים שעלתה, ומעניין לראות האם ואיך יעשה בה נהרין שינויים לאור המצב. משני צדדיה של במה, שהוקמה כמעין מסלול אופנה יושב הקהל. כך אנחנו מביטים לא רק ברקדנים אלא גם בעצמנו או אם תרצו ישר בעיניים של הצד השני. האם מי שיושב מנגד דומה או שונה מאיתנו? האם אנחנו מביטים בעצם בעצמנו? אמנם לא מדובר באסקפיזם, אבל יש ליצירה הזאת אפקט מזכך, שמאפשר לבטא דרך תנועה את מה שקשה לדבר אותו במילים. סביר להניח שיהיו המון יצירות אמנות שיתייחסו למלחמה הנוכחית. 2019 נראית כמו יצירה שניבאה אותה, והיא רלוונטית וחשובה מתמיד - וגם אם לא מדובר באסקפיזם גרידא, אסור להמעיט בכוחו של המחול ובכוחה של התרבות. טל לוין
ההמלצה של יום ג', 21 בנובמבר: "סקוט פילגרים הולך על זה"
"סקוט פילגרים", מותג שהחל כסדרת רומנים גרפיים, עובד לסרט שהפך לקאלט וכעת גם לסדרת אנימציה - הוא כמעט כל מה שגיק יכול לבקש. מדובר בסיפור מפוצץ ברפרנסים מעולמות תרבות הפופ על צעיר מבולבל, נגן בלהקת אינדי, שמתחיל עם בנות בעזרת משפטי פתיחה על סוניק הקיפוד, הפוגש את נערת החלומות המתבקשת ונלחם באקסים המרושעים שלה בקרבות עם אסתטיקת משחקי מחשב ישנים א-לה "סטרייט פייטר".
את כל האושר החנוני הזה יש בשפע בעיבוד האנימציה החדש שעלה לאחרונה לנטפליקס, Scott Pilgrim Takes Off, רק עם טוויסט אחד ענק (שנחסוך מכם מטעמי ספוילרים) שלוקח את הסיפור לכיוון חדש לגמרי ומפתיע. הביקורות בחו"ל כבר עפות על הסדרה החדשה, ובצדק (97 אחוז ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes) - ועוד בונוס גדול: רוב הקאסט המקורי מהסרט חוזר לדובב את הדמויות שלו, וזה כולל את קירן קאלקין, לטובת כל מי שהתגעגע לקולו של רומן מ"יורשים".
הערה: האנימציה אולי מטעה, אבל כבר בפרק הראשון הדמויות הראשיות מתמזמזות ומנהלות שיחה על סקס - מה שהופך את הסדרה ללא מומלצת לילדים קטנים, אלא למתבגרים ומעלה. אליסף דעואל
ההמלצה של יום ב', 20 בנובמבר: הדוקו "סליי"
בחודשים האחרונים זכינו לצפות בשני פרויקטים דוקומנטריים אודות שרירני האייטיז האייקוניים ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטאלון, אשר הפציעו בנטפליקס. אבל בעוד ש"ארנולד", המתאר את חייו והקריירה של הכוכב האוסטרי, היה אוורירי, מחויב בעיקר לחיזוק תדמיתו של שוורצנגר כהתגשמות החלום האמריקאי ובסופו של דבר גם נשכח למדי, "סליי" דווקא מעוניין לחשוף את פגיעותו של גיבורו, זו שתדלקה את מהלך חייו. הכוונה היא לילדותו המורכבת בצל אם שלא ממש הייתה שם, ובעיקר למערכת היחסים שלו עם אביו – איטלקי-אמריקאי קשוח שלא רק נהג להכות את בנו, אלא גם תחזק סוג של תיעוב מהול בקנאה כלפיו, סנטימנט ששימר עד סוף ימיו (סצנה אחת, שבה האב פוגע במכוון בבנו במהלך משחק פולו, צורבת ממש).
באופן טבעי "סליי" מתמקד בפריצה המאסיבית של סטאלון שאירעה ב"רוקי" (1976) שאותו כתב ובו כיכב, ועליו אף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי. הזיכיון שנברא עם השנים סביב המותג זוכה להמון תשומת לב בסרט, וזה קורה על חשבון חלקים אחרים מגוף היצירה של סטאלון – בעיקר הסרטים שבהם היה מעורב בשנות ה-90 והמחצית הראשונה של שנות ה-2000, שדי זוכים להתעלמות. אבל כאמור, הקריירה של סטאלון היא לא ממש הנקודה פה, אלא דווקא האופן שבו עוצב האופי שלו – הדרייב הבלתי נגמר, הרצון להוכיח את עצמו ולנצח – בידי האב המתעלל רגשית. באופן ברור, זיכיון "רוקי" היה סוג של תשובה ניצחת לאב הזה, קריאת תגר שבסופה ניצחון סוחף (גם אם רוקי עצמו לאו דווקא ניצח). "סליי", לפיכך, מהווה דיוקן נוגע ללב של ילד שמנסה להוכיח לאביו כי טעה לגביו – הוא לא בטלן שלא ייצא ממנו כלום, אלא ווינר שעוד יכבוש את העולם. וואלה, בסוף כבש. יוני בינרט
ההמלצה של יום א', 19 בנובמבר: ספרי דירק ג'נטלי מאת דאגלס אדמס
קצת מוזר להמליץ על אחד מכותבי המדע הבדיוני המפורסמים והמצחיקים ביותר שאי-פעם קמו לז'אנר, אבל העובדה היא שגם מי שכבר מכיר את הסופר הבריטי המוכשר ולצערנו גם המנוח, יוכל ליהנות מקריאה חוזרת ונשנית ביצירות שלו, שרעננותן וחדותן אינן נסות לעולם. אדמס, איש אשכולות, חובב גאדג'טים ואיכות סביבה ובעיקר בעל השקפה בריאה ועין נהדרת לאבסורד אנושי, הספיק עד יום מותו המפתיע, בגיל 49 בשנת 2001, להוציא תחת ידיו כמה מספרי המדע הבדיוני המצחיקים והחכמים שידעה הספרות, בסדרת ספרים שנודעה כטרילוגיה בעלת חמשת החלקים, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
אבל אדמס הספיק לחלק מהנאתו ולהרעיף מטובו, ממש כמו המכונה להכנת תה שפגש ארתור דנט על סיפון ספינת החלל המונעת מכוחו של האי-הסתברות, גם בסדרת ספרים קצרצרה אחרת שגיבורה היה דירק ג'נטלי, בלש הוליסטי שהוא כל מה שקלישאת הבלש הספרותי לא יהיה לעולם. ב"סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" וב"שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" הצליח הבלש לפתור תעלומות שספק אם מישהו אחר היה מבחין בקיומן, תוך שימת לב לפרטים השוליים ביותר, פשוט כי הוא מודע לאופן שבו פועל היקום מאחורי הקלעים ולקשרי הגומלין המצויים בייסודם של הדברים כולם. הסופר ידע ללהטט בין ספות תקועות, מכונות זמן, אלים במיתולוגיה הנורדית ותורת הקוונטים, ולטוות עלילה סאטירית על האבסורד שבבסיס קיומנו, בני האדם, עלילה שנפתרת בסופו של דבר כמו פאזל שכל חלקיו נוחתים בדממה למקומם בו-זמנית.
להמלצות נוספות במדור:
באמת שאי אפשר להפריז בהערכת הכישרון היצירתי של הכותב ובכוחו של ההומור שלו. הוא לא אהב לכתוב אבל המעט שהוציא תחת ידיו (בהמשך יצא גם "הזדמנות אחרונה לראות" ואחרי מותו "סלמון הספק") בהחלט מיקם אותו כאחד הסופרים שהצליחו להיחרט בנפשותיהם של הקוראים שלהם, בדרך נטולת מאמץ. מתחת לשצף הקומי שלו הוא ידע לשתול ביקורת על החולשות האנושיות שיובילו לחורבן האנושי - הקפיטליזם, הניוון, היעדר הביקורתיות, השחתת הטבע - אבל לעולם לא כמטיף, יותר כליצן החצר. הוא השאיר אחריו קהל קוראים המום ונטוש שמציין מדי שנה ביום מותו את "יום המגבת", וזוכר תמיד שמשמעות החיים, היקום וכל השאר היא פשוטה להפליא ופלאית באותה המידה. סמדר שילוני
פורסם לראשונה: 12:23, 19.11.23