כמו באגדה יהודית עתיקה, הדבר היחיד שנותר שלם מחמ"ל נחל עוז, שנשרף עד היסוד בפלישת המחבלים ב-7 באוקטובר, הוא השירון. חוברת שירים שחיברו התצפיתניות במוצב בעשור האחרון, ואותם שרו בכל ארוחת שישי מושקעת ומבדרת שערכו בבסיס, בליין שזכה לשם Tea Time. עותק מפויח אבל קריא ממנו נמצא בידי קבוצת ההורים של התצפיתניות. "הבנות שלנו לא שרדו, אבל השירון שלהן שרד", אומרת גילי לייבושור, אמה של יעל לייבושור ז"ל בריאיון ל-ynet, "השירון המפויח עם השירים שלהן. הניגון שלהן שרד. ההווי של כל חמ"ל נחל עוז בעשור האחרון שרד, ואת זה חייבים לשמר. אולי בגופן הן לא כאן אבל הרוח שלהן שרדה, ואותה אנחנו ננציח".
טי טיים 6 באוקטובר
(צילום: באדיבות משפחות התצפיניות)
הסיפור קורע הלב של התצפיתניות במוצב נחל עוז כבר תועד וסופר לא פעם. את מורשת הקרב והגבורה שלהן ב-7 באוקטובר תוכלו למצוא גם כאן, אבל זה ריאיון קצת שונה. הריאיון הזה, עם חמש אימהות של תצפיתניות נחל עוז, המייצגות את קבוצת ההורים שהתגבשה לאחר האסון, לא נועד לשחזר את אירועי היום ההוא אלא דווקא את הימים והשבועות שקדמו לו. השירון שניצל עומד להיות אחד המיצגים בפסטיבל Tea Time, שייערך בסוף אוקטובר בקיבוץ גבעת ברנר. הוא ישלב הופעות של עילי בוטנר, רועי בר נתן ושלמה ארצי, וגם מרכיב קולינרי כלשהו. הוא יסמל את שני האלמנטים שהתצפיתניות שילבו במסיבות ה-Tea Time שלהן במוצב - מוזיקה ואוכל, והוא לא יהיה היחיד. ממש כמו המסורת היפה שלהן הוא יהפוך לאירוע קבוע, ויתרחש מידי שנה בשבוע האחרון של אוקטובר, "אחרי שנעבור את התופת שנקראת אוקטובר", אומרת לייבושור. על ההזמנה לאירוע שהוציאו ההורים נכתב הסלוגן המתבקש: "זוכרים שמח".
"אני רק רוצה להגיד, ואני חושבת שאני מייצגת את כולנו", אומרת לייבושור בתחילת השיחה שמתקיימת ב-8 באוקטובר, "שאנחנו במצב חתול דרוס היום". שלוש האימהות האחרות, מירה, אמה של אביב חג'ג', סיגל, אמה של נועה פרייס, ושרון, אמה של רוני אשל, מאשרות. את הרעיון לפסטיבל העלתה לייבושור בביקור בשבעה של רוני אשל. במקביל גם התקדם בצעדי ענק מבצע הקמת האנדרטה שהובילו האבות, ובראשם ארז פרייס. "ארז כבש גבעה, החליט שהיא שלנו. הוא הבין שאם נחכה זה ייקח חמש שנים עד שתהיה אנדרטה לבנות והתחיל לגייס את האבות". פרייס מצא גבעה שצופה על הבסיס, על עזה ועל קיבוץ נחל עוז, "שזה בעצם אותו מראה שהבנות שלנו תצפתו עליו", וקבע עובדה בשטח.
"אנחנו פחות סוחבות סלעים וכובשות גבעות", מחייכת לייבושור, "ונדרשנו למצוא משהו שאנחנו יכולות לעשות בעצמנו". ההבנה שבנות המוצב הגיעו כל אחת מרקע שונה, כמו פסיפס של החברה הישראלית, הסיטה אותן לחיפוש אחרי המכנה המשותף, ועד מהרה הוא צף ועלה. "כולנו שמענו בבית על ה'טי טיים'", היא ממשיכה, "זה משהו שהגו הבנות החכמות שלנו, ששירתו במוצב פחות מ-800 מטר מעזה במשמרות של ארבע שעות כשהן תקועות בשום מקום והמפקדים שלהן לא איתן וכל מה שיש להן זה אחת את השנייה. הן קראו לה 'טי טיים' כי מבחינתן הן בארמון בקינגהאם באנגליה, לא מטר מסג'עייה".
והשירים?
"השירים הם אסופה כמו של מסייעת של גולני או גבעתי. הן לקחו שירים מוכרים והמציאו להם מילים על ההווי שלהן. זה עבר מדור לדור וכל אחת הוסיפה משהו וכתבה מתי זה נוסף, באיזה סטייט אוף מינד זה נכתב. כל הבנות עדינות הנפש האלו כתבו שירים עם קללות נמרצות, גאוות יחידה לפנתיאון, ואת זה הן שרו בארוחת ערב. וכל המשפחות, למרות שלא הכרנו אחת את השנייה, כולן הכירו טוב את המושג 'טי טיים'.
"אז בשבעה של רוני אמרתי 'צריך לזכור אותן גם באופן שמח'. הבנות שלנו הן לא רק 7 באוקטובר, הן עולם ומלואו. וזה הדבר שאומר שהבנות שלנו אהבו אחת את השנייה ואת התפקיד שלהן, ואת המדינה, ומצאו דרך מדהימה לבטא את זה, ואנחנו רוצות לזכור אותן ככה".
"אחד הדברים הכי חזקים שחיברו ביניהן היה המוזיקה"
כשתצפיתנית חדשה הגיעה למוצב, היא עברה חפיפה יסודית בכמה נושאים חיוניים. עניינים מקצועיים כמו גבולות הגזרה ואופי המשמרות, ולא פחות חשוב - "הטי טיים ואתן". "זאת תקופה לא קלה עבור החדשות. הן יושבות המון שעות בחמ"ל, תלויות בוותיקות ובמוטיבציה שלהן לחנוך אותן", נזכרת סיגל פרייס, "אצל נועה היו הרבה שעות של תסכול. אבל גם בתקופה ההיא הדבר הראשון שהיא סיפרה עליו היה ה'טי טיים'. בשביל זה לא צריך פז"מ, הן שותפות מהרגע הראשון. דרך העשייה המשותפת כל אחת קיבלה הזדמנות לתרום וזה יצר את החברות ואת הקשר המאוד-מיוחד ביניהן. זה נתן לנועה הבנה שזה הולך להיות גם כיף, לא רק תמיד מתסכל ושהיא יכולה לקחת חלק בזה, כי נועה הייתה אדם מאוד שמח. בוגרת תנועת נוער שאוהבת את המורלים והשירה והכפיים, וזה בשבילה היה המקום לקחת בו חלק".
8 צפייה בגלריה
""אצל נועה היו הרבה שעות של תסכול. אבל גם בתקופה ההיא הדבר הראשון שהיא סיפרה עליו היה ה'טי טיים'". נועה פרייס ושחף ניסני ז"ל במוצב נחל עוז
(באדיבות המשפחות)
אירועי טי טיים מיוחדים התקיימו כשאחת הבנות "נגעה בקיר", כלומר סיימה מחצית מהשירות, חגגה יום הולדת או עמדה להשתחרר. הטי טיים האחרון, ב-6 באוקטובר, ציין את שחרורה המתקרב של שחף ניסני ז"ל, שנרצחה במתקפה. "שחף הייתה אמורה להשתחרר ביום רביעי", מספרת לייבושור, "אבל היא נקברה ביום רביעי. התמה של הערב הייתה הדיסקו האחרון. השיחה האחרונה שלי עם יעל הייתה מהערב הזה. היא התקשרה ואמרה, 'אמא, אילנה (אמא של שחף, ס"ש) הביאה אוכל נדיר. אני הולכת להחליף מישהי במשמרת כדי שגם היא תוכל להיות פה'". בטי טיים הזה נכחו גם שלוש בנות חדשות שהגיעו לבסיס לראשונה יומיים קודם. "זה שלב שחייל לא יודע אפילו למי מותר לו להגיד שלום בבסיס", היא מוסיפה, "אבל בטי טיים הן היו. ביום שישי כולן ויתרו על שעות שינה כדי להיות שותפות, והיה כיף לשמוע את ההתלהבות שלה בתוך הדבר הזה".
ברכות מושקעות היו מסורת נוספת במוצב. לרגל שחרורה כתבה ניסני מכתב אישי לכל תצפיתנית. "היא לא הספיקה לחלק אותם", אומרת חג'ג', "קיבלנו את זה במפגש הראשון אצל משפחת אשל. אחד האבות שהיה במוצב הוציא משם את התיבה עם כל המכתבים וחילק אותם, ואלה פשוט מכתבי פרידה. כל אירוע שהיה של פרידה או מעבר לקורס פיקוד, הכול לווה במכתבים כמו צידה לדרך. הכול היה עם משמעות ותוכן".
"הן היו חברות, הן היו אחיות האחת של השנייה, המטפלות האחת של השנייה", מאבחנת שרון אשל, "והן אהבו את הביחד כי זה מה ששמר עליהן. בסופו של דבר הן היו שם לבד, הדבר הכי קבוע בבסיס, כי הגדודים שתפסו קו התחלפו כל ארבעה חודשים. הן היו הדבר הכי שפוי והכי יציב בבסיס הזה. אפילו כשהן היו יוצאות הביתה הן היו מבלות יחד".
8 צפייה בגלריה
"בסופו של דבר הן היו שם לבד כי הגדודים שתפסו קו התחלפו. הן היו הדבר הכי שפוי והכי יציב בבסיס הזה". מתוך השירון ששרד את השריפה בבסיס נחל עוז
(באדיבות משפחות התצפיתניות)
אביב חג'ג' הייתה ילדה מוזיקלית מאוד, היא ניגנה בפסנתר, בכינור, בגיטרה, אבל הידיעה הזאת הייתה נחלתם של מעטים. אם אמא שלה ביקשה לצלם אותה עם כלי נגינה היא סירבה. כשהיא הגיעה לנחל עוז היא סיפרה לאמא שלה ש"יש להם טי טיים כזה בשישי בערב והם שרים שירים מאוד מוזרים". בתשובה המליצה לה אמא שלה לתת לזמן לעשות את שלו. "היו גם הרבה מריבות וויכוחים בין הבנות אבל גם הרבה שמחה", חושפת מירה חג'ג'. "ואחד הדברים הכי חזקים שחיברו ביניהן היה המוזיקה. היא הייתה מרכזית בטי טיים אבל גם במהלך שאר השבוע".
אחרי חודשיים במוצב אביב לקחה את הגיטרה לבסיס, "ואז הסתבר שהיא ודניאלה גלבוע, שעכשיו בשבי, היו יושבות יחד שעות, מנגנות ושרות", מתארת חג'ג'. "הן ישבו בחמ"ל וניגנו כי אסור להשמיע שם מוזיקה אבל כל עוד לא אמרו שאסור לנגן אז מותר. את זה שמעתי מהבנות האחרות לא מזמן. ואם לא בחמ"ל אז לידו או בפרגולה".
"צעירים לא ירצו לבוא לדברים כואבים עשר שנה קדימה, לפסטיבל הנצחה הם יבואו"
נדמה שאת מורשת הקשרים האמיצים שהותירו התצפיתניות אימצו ההורים שלהן לאחר לכתן. "הפכנו לחבורה מגובשת כמוהן", מתארת שרון אשל, "אנחנו עוזרות ותומכות האחת בשנייה. כשלמישהי יש ימים קשים יותר השנייה מרימה אותה, אנחנו עוזרות אחת לשנייה להתרומם מהמקום המאוד-קשה שאנחנו נמצאות בו בשנה הזאת".
הרעיון של פסטיבל מוזיקה ואוכל הוא לא טריוויאלי בהקשר של ה-7 באוקטובר. מה חשבתן כשהרעיון עלה בפעם הראשונה?
"שמעתי עליו במפגש המשפחות", משחזרת סיגל פרייס, "ואמרתי לעצמי, זה רעיון מדהים. אבל איך נעשה את זה? אנחנו בקושי מצליחים לנשום. התאמצנו בעיקר לאסוף את כל המידע ולא הבנתי איך עכשיו נתחיל לחשוב על פסטיבל. כמה שאהבתי את הרעיון הייתי ספקנית בנוגע לגיוס המשאבים והכוחות לזה".
"כולנו היינו בבור מאוד עמוק", מאשרת מירה חג'ג', "כולנו על הקרשים. איך נרים את עצמנו רגשית מהמקום שאנחנו נמצאים בו? למזלנו הקפנו את עצמנו באלעד (מינץ, המפיק, ס"ש) ואדווה אשתו, ויש לנו עוד חברים שמקיפים אותנו ומלמדים אותנו ללכת, ברגישות מופלאה ובלי לוותר או לרחם עלינו. יש מטרה, יש יעד. כל החודשיים האחרונים אנחנו, קבוצת ההורים, נעים ונדים מאזכרה אחת לשנייה. מבית עלמין לבתים. ויש משהו בפסטיבל בשנה הראשונה, שכולנו ניפגש במפגש של זיכרון אחר, שיש בו הסתכלות על כל החיים שלהן, על מה שהן אהבו לעשות והשאירו פה, ועם תקווה קדימה".
זה בעצם מאפשר לכם עוד ביטוי חוץ מאבל.
"זה לגמרי מועיל לנו בתהליך", מסכימה פרייס, "אני למשל לא הצטרפתי מההתחלה לצוות המארגן. ואני זוכרת יום מאוד קשה שלי, ואני אזכור לך את זה גילי תמיד, שהרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי ורע לי. גילי אמרה, 'בואי, תצטרפי לטי טיים', ולמרות שלא נשאר לי כל כך מה לעשות חוץ מלתמוך טכנית בדברים שקורים, עצם העשייה הזאת, לשבת בישיבות בזום, אותי זה הוציא החוצה. אז כן, אני חושבת שזה מסוג הדברים שנותנים משמעות אחרת גם לנו".
העובדה שמדובר בפסטיבל תקל, כך מקווה קבוצת ההורים, על יצירת מסורת ארוכת טווח של הנצחה. "אנחנו מסתכלים דווקא על אנשים צעירים", מסבירה לייבושור, "קשה להם להתחבר לדברים קשים. אולי הם יהיו בזה בשנה שנתיים הקרובות אבל בעוד חמש שנים קדימה, בעוד עשר שנים קדימה, הם לא ירצו לבוא לדברים כואבים. אבל לפסטיבל שמנציח הם ירצו לבוא גם עוד 15 שנה, וגם לאתר הנצחה, שנראה כמו זולה מדהימה, שעושים בו קבלות שבת כי הוא נעים. הוא לא מביא רק עצב".
תצפיתניות נחל עוז
(באדיבות משפחות התצפיתניות)
"צריך לזכור שיש לנו ניצולות", מסכמת שרון אשל, "ויש בנות שהיו שייכות לצוות ולא היו באותו היום בבסיס. וחלקן נושאות את זה איתנו כי ביום אחד נעלמו להן כל החברות. יש לנו שתי ניצולות מאותו היום, אחת שחזרה מהשבי. ובסוף אלו ילדות בנות 20. אז גם בשביל לתת להן... לא אקרא לזה שלווה אבל כן מקום של שמחה, לאפשר להן את המשך החיים שלהן דרך הדבר הזה, זה חשוב לא פחות מהנצחה".
זה מרגיש שאתן משמרות את היש ולא את האין.
מירה חג'ג': "האין הוא בור כל כך גדול שאין לו סוף. על ההפקרות וחוסר האונים, על זה שאף אחד לא בא, אנחנו יכולות לדבר על זה מהיום ועד אוקטובר הבא. אפשר לשקוע כל היום בקלות, לבכות ולא לקום מהמיטה, וללכת לקבר ולהתעסק כל היום רק עם האין, זה הכי נורא. ומה שמחזיק אותנו מעל המים זה לדבר על החיים שלהן, אבל יש לנו מחויבות ענקית לבנות, להביא לעולם את מה שהעולם הפסיד".
כדי להקל ככל שאפשר על הפקת הפסטיבל, החליטה קבוצת ההורים להשקיע את המאמץ במקומות שזורמים לכיוונם. "אני דמיינתי בהתחלה פסטיבל בכל הזאפות בארץ בו-זמנית, לא הייתי מחוברת לכלום", צוחקת גילי לייבושור, "אבל הבנו שאין לנו הרבה כוחות בשנה הזאת. אז אמרנו, 'טוב, שנה ראשונה, מה שעובד לנו הכי בקלות נעשה'. נועם אברמוביץ' עבדה בברנרוק, הם פותחים לנו את הדלת בקלות - נעשה את זה שם. יונתן ארצי, הבן של שלמה ארצי, כתב שיר על התצפיתניות? נפנה לאבא שלו. רצינו למתג את זה מההתחלה כמשהו שווה אז פנינו לאמנים מהשורה הראשונה".
שלמה ארצי, עילי בוטנר ורועי בר נתן זה הישג יפה מאוד לפעם ראשונה.
"זה מדהים מצידם להגיע. אומנם פישלנו כי אין זמרות, אבל בשנה הראשונה אנחנו נרחם על עצמנו ונהיה בחמלה. זאת מסורת ארוכת שנים ועוד יהיה זמן להשתפר".
האמנים מופיעים בהתנדבות?
"כן. יש עלויות סביב ההופעה כמובן, זה בנוי כמו כל פסטיבל. אנחנו מממנים את הכול מהכרטיסים שאנחנו מוכרים וגייסנו לא מעט כסף מגורמים פרטיים ומסחרים. אם נקבל עוד תרומות, נשמח לבנות מודל שלא מתבסס רק על טוב לב והתנדבות אלא גם על זה שאנשים משולמים, זה חשוב. אם רוצים שזה יהיה לשנים אז סבבה סנטימנט שנה, שנתיים אבל גם האמנים השנה לא הופיעו תקופה לא קצרה".
8 צפייה בגלריה
"זה מדהים מצידם להגיע. אומנם פישלנו כי אין זמרות, אבל בשנה הראשונה אנחנו נרחם על עצמנו ונהיה בחמלה". שלמה ארצי, עילי בוטנר, רועי בר נתן
(צילום: דנה קופל, רז גרוס, ענת מוסברג)
"אני מתרגש מאד לקראת האירוע לזכר התצפיתניות", מסר בתגובה שלמה ארצי, "לפני כמה חודשים פנתה אלי אדווה, אמא של נועם אברמוביץ ז"ל, וסיפרה על המסורת שהייתה לתצפיתניות בארוחות שישי בבסיס נחל עוז ועל רצונם להנציח בטוב את הבנות המדהימות בפסטיבל מוזיקה. נעניתי בשמחה לפתוח את הפסטיבל. זה חשוב לכולנו, למשפחות, לי אישית וללהקה שלי. אנחנו באים לזכור אותן ולהזכיר, לנסות לנחם לרגע, ולהתפלל לחזרתן של חמש תצפיתניות נוספות שעדיין חטופות בעזה".
"זו זכות גדולה וכבוד גדול לקחת חלק במסורת חדשה, פסטיבל 'טי טיים' לזכר הבנות הגיבורות, היקרות והאהובות. מזמינים את כולם להגיע, לשיר ולזכור יחד", מוסר עילי בוטנר.
"הצבא, וגם אנחנו, למד שמורשת היא לא רק סיפורי קרב ומוות"
מאבקם של הורי התצפיתניות נחל לא מעט ניצחונות קטנים וגדולים, בהם הסכמתו של הצבא למסור לידיהם את ההקלטות האחרונות מהמשמרת האחרונה, או שימור בניין המגורים, החמ"ל השרוף והמיגונית שבה הסתתרו, למרות החלטת הצבא לפרק אותם. "בשלב מסוים נפלה עליי ההכרה שבמקום הזה נועה וכל הבנות חיו, חיו בשמחה גם בזמנים הכי קשים שלהן", אומרת סיגל פרייס. "ובמקביל עלה אצל כולן הצורך לדבר על איך שהן היו בחייהן. לקחנו את זה צעד קדימה בלהבהיר לצבא שנחל עוז חייב להישמר, לא רק בגלל הנסיבות ומה שקרה שם אלא בגלל שזה היה המקום שהן חיו בו.
8 צפייה בגלריה
"נפלה עליי ההכרה שבמקום הזה נועה וכל הבנות חיו, חיו בשמחה גם בזמנים הכי קשים שלהן". צה"ל מפרק את המבנים במוצב נחל עוז בו נרצחו עשרות חיילות וחיילים ב-7 באוקטובר מבלי לעדכן את המשפחות
(צילום: ארז פרייס)
"הצבא דרכנו למד בדרך הקשה, וגם אנחנו קצת, להרחיב את ההסתכלות על זה שמורשת היא לא רק סיפורי קרב ומוות. זאת לא המורשת היחידה. כהורים, לא באופן מודע, אנחנו ממשיכים את הבנות כי אנחנו מייצרים תהליכים ומסורות וחברויות ותמיכה, ואני חושבת שהגענו לשיא הדבר הזה בתקופת האזכרות".
"היו לנו גם חוויות לא טובות אחת עם השנייה בשנה הזאת", חושפת גילי לייבושור, "היה משבר אמון בתוך הקבוצה וניסיונות לתקן אותו. הייתה לנו שיחה ואמרתי לעצמי שאני לא ממשיכה עם הרעיון הזה, כי אם אני אצטרך לעבור את זה שוב אני לא אשרוד את זה. בסופו של דבר זה היה תיקון מאוד גדול ליכולת שלנו לפעול יחד למטרה. אחד הדברים שמנחה אותנו זה שבקבוצה יכולים להיות אנשים שקשה להם יותר ואנשים שפחות, ותפקיד הקבוצה הוא להחזיק את מי שקשה לו יותר. כל הבנות מיוצגות במהלך הזה באופן שוויוני גם אם ההורים שלהן לא יכולים לעשות כלום. זה חלק מהעניין פה. להיות אחים ואחיות ומשפחה אחד של השני, זה מה שהבנות שלנו היו רוצות. זה מה שהיה להן".
8 צפייה בגלריה
"כל הבנות מיוצגות במהלך הזה באופן שוויוני גם אם ההורים שלהן לא יכולים לעשות כלום". משפחות התצפיתניות שנפלו במוצב נחל עוז ב-7.10
(צילום: טל שחר)
"אנחנו כל הזמן מזכירות לעצמנו שאנחנו פה ביחד למען הבנות, אנחנו לא מייצגים את עצמנו", מחדדת מירה חג'ג'. "איך הן היו רוצות שנתנהל עכשיו? אני זוכרת שאמרתי לגילי באחד המשברים שאנחנו המיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, ואנחנו צריכות להסתדר. בתהליך הזה היו לא מעט משברים אבל אנחנו לומדות לכבד האחת את השנייה, יש נפילות בדרך ויש את מי שירים ויעזור להתרומם. היום אנחנו במקום אחר".
גילי לייבושור: "ואנחנו מתגעגעות לילדות שלנו. מאוד".
סיגל פרייס: "ומותר לנו להתאושש ולקום מהאזכרות ולהגיע לאירוע הזה במוד אחר".
גילי לייבושור: "אולי אני אשים ליפסטיק, אני לא מבטיחה. ואני מזכירה שהשירים הם עם קללות, ובשנה הבאה נמצא זמרת שתשיר את השירים עם הקללות".
