וויל סמית' יוצק תוכן חדש למושג שחקן ראשי. בסרט "משפחה מנצחת" (King Richard) הוא מופיע פשוט בכל סצנה. נראה כל הזמן על המסך. מילא זה. בכל פעם שהוא נראה, כלומר לכל אורך הסרט, הוא נואם. מה שהוא מגלם אינה דמות, אלא משלהב קהל בעצרת כיכרות. הסרט עצמו, שבו הוא מגלם את אביהן של האחיות-טניסאיות, ונוס וסרינה וויליאמס, הוא אולי סרט ההעצמה השחורה הכביר ביותר בהיסטוריה. אי אפשר להתעלם ממנו כפי שאי אפשר להתעלם מקולו הרועם של כרוז.
הטריילר של "משפחה מנצחת"
זהו סרט שמבוים ומשוחק בישירות נטולת כל עומק או סאבטקסט. משפחת וויליאמס, הכוללת עוד שלוש אחיות מנישואיה הקודמים של האם, היא משפחת פון טראפ מצלילי המוזיקה של העיר קומפטון הקשוחה שבקליפורניה, המוכרת בעיקר כעיר מוצאם של כמה מהראפרים האמריקאים הגדולים של זמננו. אבל מי שמצפה לסרט שיעסוק באופן כן בגזענות ואפליה, יצטרך להסתפק בסצנה הקצרה שבה מישיר סמית' את מבטו לרגע אל הטלוויזיה שמשדרת את אירוע התקיפה של רודני קינג. "משפחה מנצחת" בפירוש אינו סרט שכזה.
למעשה, הוא גם לא סרט על האחיות ונוס (סאניה סידני) וסרינה (דמי סינגלטון). יחס הסרט אליהן אינסטרומנטלי לא פחות מזה של אביהן, שראה בהן עוד לפני לידתן כלי להגשמת חלומותיו. הוא אף כתב תוכנית בת 78 עמודים, ספרון הדרכה, כיצד להפוך את בנותיו לאלופות - עוד בטרם יצאו לאוויר העולם (זה קרה אחרי שצפה בטלוויזיה, בשנת 1978, בטניסאית הרומנייה וירג'יניה רוזיצ'י זוכה בהמחאה על סך 20 אלף דולר). אבל אם ציפיתם שהסרט יתייחס באיזשהו אופן למימד המטריד, אפילו פרוורטי, של ההורה ההישגי – אתם כנראה צופים בסרט אחר. בסצנה אחת בסרט ריצ'רד וויליאמס מושיב את כל בני המשפחה לצפות בווידיאו של סרט האנימציה הקלאסי של דיסני, "סינדרלה" (1950). מה למדתן מהסרט, הוא שואל את בנותיו, והתשובה שהוא מצפה לה היא "להיות צנועים". רק כך מנצחים בתחרויות.
"משפחה מנצחת" הוא סרט מהנה, בזה אין כל ספק. רק לצפות בוויליאמס-סמית' מטיח בפני הלבנים עם החליפות מה הוא חושב על הכוונות הטובות שלהם, שווה את מחיר הכרטיס. בשנות ה-80 נעשו סרטים רבים דוגמתו - ע"ע "קראטה קיד" (1984) או "לסניור באהבה" (1988) - אבל אלה נעשו בהשראת ההצלחה המפתיעה של "רוקי". סרטו של רינלדו מרקוס גרין אינו עוד סיפור אגדה של מי שמצליחים כנגד כל הסיכויים. לרגע לא נראה שאיזושהי דלת פה נטרקת בפני האחיות ואביהן, בעיקר אביהן. כאשר הוא מפריע באמצע אימון של מקנרו וסמפראס – המאמן (טוני גולדווין) פשוט מתפנה אליו, אחרי שמקנרו עוזב בזעף. האם רגע כזה התרחש במציאות? למי אכפת. זה, אחרי הכול, לא סרט על "משכונת הפשע אל התהילה", אלא על תוכנית אלוהית שבלתי אפשרי שלא תתבצע.
הסרט עוקב אחר אימוני הטניס שריצ'רד נותן לבנותיו במגרש שכונתי עלוב, כאשר על הדרך הוא סופג מכות רצח מבריונים מקומיים. מה שעולה בגורלו של אחד מהם גובל כמעט בהתערבות אלוהית, אבל זהו אחד מאותם סרטים שבהם אתה לא אמור לתהות יותר מדי לגבי הקשר למציאות. כיוון ששתי האחיות לבית וויליאמס מוזכרות בקרדיטים כמפיקות בפועל של הסרט, סביר שלא יהיו פה יותר מדי סצנות שיתהו לגבי המוטיבציה של האב ומה שבאמת חוו בנותיו של אדם שכתב את תולדות חייהן. זוהי משפחה למופת, ולמעט סצנה שבה מטיחה בו אשתו (אונג'נו אליס) על שמעולם לא סיפר לה שהיו לו ילדים מנישואים קודמים, חמישה במספר - אנו באמת עוד יכולים לחשוב שמדובר באב אידיאלי, גם אם כפייתי (במקביל לטניס הוא דאג בקפדנות לחינוכן של בנותיו).
זהו סרט על ביטחון עצמי, מוטיבציה וחלומות שמתגשמים, אבל לא של אלה שנועדו לתהילה. אכן, יש משהו משונה בסרט הזה שמותיר את סיפורן של הטניסאיות הדגולות בשוליים. על רקע זה נותר שמו המקורי, השייקספירי משהו, של הסרט, "המלך ריצ'רד", מטעה קצת. שום דבר טרגי באמת לא קורה כאן, שום סיפור מודרני על עלייתו ונפילתו, אבל אולי זו הדרך שבנותיו של וויליאמס היו רוצות שנזכור את אביהן. מעין דמות נישאה שהצעידה אותן אל הפסגה כדרך שמלכים בימי הביניים הנהיגו את צבאותיהם בשדה הקרב.
כתבי הקודש שבשמם יוצא המלך-האל למסע הצלב במגרשי הספורט הלבן אינם נראים בסרט, וגם לא במונטאז' המשווה בין הדמויות המקוריות והשחקנים שמגלמים אותן החותם, כמקובל, את הסרט. אלה, כאמור, 78 הדפים שבהם מנוסח הציווי השמימי. הסרט גם לא מסביר איך איש אבטחה שלימד את עצמו טניס באמצעות מגזינים מקצועיים הפך למאמן אגדי, שאף העז להמרות את פי הסמכויות הספורטיביות הגבוהות ביותר (אלה כוללות גם את מאמן הצמרת ריק מאסי בגילומו של ג'ו ברנטל), והתעקש להוציא את ונוס מתחרויות הנוער אחרי שנכח בתוצאות ההרסניות שלהן. בנוסף, הוא לקח שיעורים פרטיים אצל איש בשם Old Whiskey שלו הוא שילם באלכוהול, ולמעשה עבר עם משפחתו לקומפטון רק כדי שבנותיו ילמדו לשרוד בגטו השחור.
מצד שני, כמי שמשחק הטניס היחיד שצפה בו בחייו הוא זה החותם את Blow Up ("יצרים") של מיכאלנג'לו אנטוניוני מ-1966, מצאתי עצמי מרותק לזה הדרמטי שמסיים את הסרט. וויל סמית' מצוין בתפקיד שממקם אותו כמועמד מוביל במוקדמות האוסקר, ו"משפחה מנצחת" הוא בהחלט סרט "פיל-גוד" שעושה את העבודה. אם כי, באופן משונה, זהו סיפור הצלחה שגורם לפניך להתכרכם בדאגה. מישהו, הורה נניח, עוד עלול לקבל ממנו השראה.
