"אבו עומאר", סרט הביכורים של רועי קריספל, מעמיד במרכזו דימוי רב עוצמה: אב פלסטיני הנושא בתיק ספורט את גופת בנו הפעוט. בתיק העיתונות של הסרט מספר קריספל כי אכן נחשף לדימוי כזה - תצלום (של נתן דביר) שהוצג בתערוכה "עדות מקומית" ב-2007, ובו נראה אב עומד עם תיק בידו וילקוט על גבו, לבדו מול מחסום צה"לי בכניסה לעזה. בתיק, כמתברר, גופת בנו התינוק שנפטר ממום בלב בבית חולים ישראלי, ואביו אינו יכול לחצות את המחסום ולחזור הביתה.
אבו עומאר – טריילר
סרטו של קריספל נפתח בסיטואציה דומה, כאשר סאלח (קייס נאשף) מתבשר על מות בנו בבית חולים ישראלי. יש משהו חסר אמפתיה באופן שבו מגיבים הגורמים האחראים לאסונו של האב - איש מהם אינו מוכן לסייע לו בהוצאות העברת הגופה לכפר שבו הוא מתגורר בשטחים, ולהביאה לקבורה. סאלח נוטל את גופת בנו, מטמין אותה בתיק ספורט של בית"ר ירושלים, ויוצא למסע חזרה הביתה שהופך מורכב במיוחד בעקבות עוצר שהוטל על השטחים. בדרך הוא מוצא שותפה מפתיעה למסע בדמותה של מירי (שני ורצ'יק), מוכרת צעירה בדוכן מנויים של עיתון "הארץ", המתגוררת עם אמה העיוורת ונמצאת בשלבי היריון מתקדמים.
זוהי סיטואציה צ'כובית שבה האב מוכה הייגון אינו מסוגל לדבר ולבטא את סבלו באוזני איש, גם לא באוזניה של הצעירה (שזהות אבי ילדה אינה ברורה). זוהי גם סיטואציה פוליטית, שכן אלמלא היה האב פלסטיני מהשטחים סביר להניח שהמסע המייסר הזה היה נמנע ממנו. סיפורו, כמדומה, אינו מעניין איש כך שאין טעם אף לנסות ולספר אותו. לעומת זאת, המראה של גבר בעל חזות פלסטינית המסתובב כשהוא אוחז תיק גדול סגור מעורר בהחלט חשד - מה שהופך את תנועתו החופשית במרחב לכמעט בלתי אפשרית.
במקרה של "אבו עומאר", הבית מזוהה עם הקבר, שכן סאלח מסרב לאפשרות שבנו ייקבר בכפר אחר, מעברהּ הישראלי של הגדר. במקביל, תהליכי הריקבון של הגופה מעמידים את המשך המסע הזה בסימן שאלה: עד כמה רחוק תצליח להוביל אותו התעקשותו של האב? צחנת המוות מלווה את המסע הזה, גם אם היא יוצרת כמה סיטואציות לא הגיוניות - לעיתים אנשים זרים מגיבים לריח הבוקע מהתיק, ולעיתים נדמה כאילו הוא לא מטריד איש, כמו למשל באותן הסצינות המתרחשות בבית מלון יוקרתי בים המלח במערכה האחרונה של הסרט.
עוד במדור קולנוע:
כמו "ויהי בוקר", המוצג על מסכינו, ו"תל אביב על האש" לפניו, נדמה שקריספל מצא אף הוא דרך מפתיעה, לא מוסרנית או דידקטית, לדבר על מחסומים וגדרות הפרדה, במובן הממשי והמטאפורי. במקרה של "אבו עומאר", המחסום הוא מה שמונע מאב פלסטיני להביא את בנו לקבורה. לא בטוח שהציוות הנכון למסע הזה הוא דווקא אישה ישראלית הרה. החיבור של החי-מת אפקטיבי גם בדימויו של הפלסטיני המהלך חסר מבע וכיווּן כשגופת בנו בחיקו.
איננו יודעים כמעט דבר על סאלח ומירי. היא תומכת באמה העיוורת, ובאחת הסצנות היותר סוריאליסטיות בסרט היא מגיעה עם סאלח לביתה ומאפסנת את התיק ובו הגופה במקרר. בסצנה מאוחרת יותר, הם מגיעים כאמור לבית המלון שמנהל בן זוגה לשעבר (מיקי לאון), על מנת שיסייע במעבר הגבול וכדי לשמור את הגופה בקירור. כן, גם זה סוג של אילוץ שהמסע הבלתי אפשרי הזה תובע: איתור זריז של מקפיא. העובדה המעט מקאברית הזו מונעת מ"אבו עומאר" מלהפוך לסרט רגשני, ובה בעת קריספל משכיל שלא לגלוש לוולגריות האורבת לו מעצם העיסוק בסיטואציה טרגית כזו. די לו בפניו של נאשף, שחקן נפלא, המביעות בדיוק רב את המתרחש בתוכו.
2 צפייה בגלריה
דרך מפתיעה, לא מוסרנית או דידקטית, לדבר על מחסומים וגדרות הפרדה. מתוך: "אבו עומאר"
(צילום: מתן בללתי)
לא הכול עובד בסרט. סאלח, למשל, מצליח להיכנס לקניון על אף התיק שהוא נושא עימו, וזאת לכאורה משום שזהו תיק של בית"ר ירושלים. או שכנה חטטנית שנכנסת באישון לילה אל ביתה של האם העיוורת ומספקת לסרט את אחד מרגעיו הקומיים. הייתי גם מוותר על השמעה אחת-יותר-מדי של שירו של אנריקו מסיאס, Jamais Deux Sans Trois, המדבר על האושר שמביא ילד לעולם. איננו זקוקים להשמעתו של השיר הזה - פעמיים! - ואת מבע פניו של סאלח בתגובה לו כדי להבין את הכאב הנורא שהוא חווה.
לעומת זאת, יש לסרט כוח רגשי ודרמטי שנשען בעיקר על משחקם הנהדר של ורצ'יק ונאשף. קריספל אינו מועד במהמורות שסיפור טעון מסוג זה מציבות בפניו, והסיום הלכאורה שרירותי של הסרט נדמה, לי לפחות, כאופציה הכי נכונה. על פניו, "אבו עומאר" נראה כמו הסרט הכי לא-נכון לימים המתוחים האלה, אבל הסיפור האנושי והיפה שבמרכזו, על אף מגבלותיו, מציע מבט אחר על אחווה ישראלית-פלסטינית.
