מיקרופון, בקבוק מים, כיסא ובמה. זה ארגז הכלים של הסטנדאפיסט המצוי, וגם רשימת הפריטים האלה לא מחויבת המציאות. לסטנדאפיסט טוב יש את הדבר הכי חשוב - את עצמו ואת היכולת שלו ליצור קשר עם הקהל. אבל בעולם הטלוויזיה הנוכחי זה כנראה לא מספיק - למרות כל מה שלמדנו על ההצלחה של מופעי סטנדאפ שעולים בשלמותם לשרותי הסטרימינג, עדיין קיים הצורך לנסות לדחוף פנימה איזה טוויסט או משהו שיוציא את המשוואה "איש על במה" מאזור הנוחות שלה ויהפוך אותה למשהו אחר, כשזה מגיע למסך הקטן.
מתוך "מועדון הסטנדאפ"
(באדיבות כאן)
"מועדון הסטנדאפ", שעלתה אתמול (א') בכאן, משתייכת למועדון העצוב של תוכניות שהיו אמורות לעלות זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, אבל החיים עצמם וכו'. היא מבוססת על פורמט בריטי ששודר ב-BBC ( שנקרא The Stand Up Sketch Show), שמשלב בין שתי קונספציות: מופע סטנדאפ ומערכונים מצולמים. אנחנו מקבלים את אחד הקומיקאים, בכל תוכנית מופיעים בערך חמישה-שישה, עם קטע סטנדאפ שהופך תוך כדי למערכון מצולם. הטוויסט - הפסקול של המופע ממשיך למערכון בליפסינק, אנחנו שומעים את הקומיקאי מספר את הסיפור אבל רואים אותו ואת הדמויות האחרות שמתוארות בקטע. נשמע מסורבל? זה באמת ככה.
מה שאמור להגיע על תקן קונץ חדשני שנותן עוד נפח למופע עצמו, מסתבר כשעטנז מגושם וקשה לעיכול, שמחליש את היתרונות של כל אחד מהפורמטים. המערכונים לא תורמים לרעיון אלא גורמים למופע להישמט בין הכיסאות. האזנה או צפייה בסטנדאפ שונה לחלוטין מצפייה במערכון והשילוב ביניהם לא בהכרח גורם לחומרים להמריא, אלא דווקא לאבד משהו בדרך. קודם כל זה החיבור שמתקיים בין הצופה לאדם שעל הבמה, לאינטונציות שלו, להבעות, לתזוזה, לכל מה שהופך סטנדאפיסט למוצלח מעבר לטקסט טוב. גם קצב התחלופה של הסטנדאפיסטים והעובדה שכל אחד מהם עולה רק עם קטע אחד שוחקים את היכולת של המופיע לבנות מומנטום, אבל זה כבר סיפור אחר.
בכאן לא רצו לקחת סיכון ועלו עם תוכנית שקיבצה את השמות הכי חמים שלהם כדי למשוך צופים. הפרק הראשון אוכלס בין היתר בשמות כמו אורנה בנאי וגורי אלפי, גיא אדלר ותום יער. אבל יש להודות שהרוב המכריע של החומרים שאיתם עלו הקומיקאים לבמה לא היו מוצלחים במיוחד, ואפילו מבצעים מצוינים כמו גורי אלפי או (בפרק השני, שנשלח לביקורת) תם אהרון לא הצליחו לספק חומר בועט או נוקב, והתקשו להתעלות מעל קלישאות סטנדאפ כמו "איזה מסובך זה הייטק" או "איזה מנותקים אנשים שגרים בפריפריה".
תאגיד השידור מטפח כבר זמן מה תוכנית סאטירה אקטואלית לא רעה בשם "מה שתגידו", שסגרה בשבוע שעבר את העונה השלישית שלה. מגיעים אליה קומיקאים ויוצרים מכל הקצוות, החל מיעל פוליאקוב ואמא שלה, שוש, אנשי התקשורת מנדי גרוזמן ואלי ביתאן, דרך קותי סבג, טל פרידמן, יוסי מרשק ועד גלית חוגי וגלעד כהנא. זה קונספט קטן ומושלם - שני אנשים יושבים ומחליפים פאנצ'ים על המצב, שני ראשים מדברים באולפן על כסאות ומידי פעם תקציר וידאו זריז שמתווה להם נושא אקטואלי. משהו מסגנון עדות "אין עם מי לדבר" המיתולוגית (וסליחה אם לחצתי חזק מדי על מכונת הזמן שלכם ומצאתם את עצמכם בניינטיז). זה עובד. סטנדאפ לא צריך יותר מזה כדי להצחיק, אין צורך ללחוץ על הדוושות בכוח כדי להמחיש חומר טוב, מה גם שכל המערכונים בעולם לא יצילו חומר חסר השראה. מייק דרופ.
