במהלך הצו 8 האחרון צללתי לשיחה על מוזיקה עם אחד מחבריי לפלוגה. מכיוון שבמילואים זמן הוא משאב שיש ממנו בשפע, היא התארכה. כמה דקות לתוכה, אחרי שהוא זרק שמות של זמרים וזמרות ושאל אותי מה דעתי עליהם, הוא ביקש להבין מה הבעיה שיש לי עם חלק לא מבוטל מהמוזיקה שעושים כאן בשנים האחרונות. כדי להסביר לו את תשובתי השתמשתי ב"לקחת את ידי בידך" של יהודית רביץ, שבו היא שרה את המילים הנהדרות של יענקל'ה רוטבליט ללחן הלא פחות ממופלא של מתי כספי. כשהשיר הזה - שפתח את אלבום הבכורה של רביץ – יצא, הייתי בערך בן שלוש. חברי לפלוגה עוד לא היה בתכנון. "תקשיב לו עד הסוף ואז נמשיך לדבר", ביקשתי מבן שיחי, והלכתי להכין לנו קפה שחור. "פעם המוזיקה הישראלית נשמעה ככה", זרקתי לעברו בעודי מתרחק.
המוזיקה הישראלית לא נשמעת ככה כבר הרבה מאוד שנים. גם יהודית רביץ לא. בעיבוד המקורי של "לקחת את ידי בידך" שומעים מה עושה כל כלי נגינה, ואפילו לא צריך מערכת סטריאו יקרה במיוחד כדי לקלוט ולהתאהב בכל תת ניואנס שם. ב"לקחת" – הגרסה החדשה לשיר העדיין מעולה ההוא שרביץ מבצעת עמוק לתוך "אני משם", אלבום הקאמבק שלה המגיע בתום 12 שנות שתיקה אולפנית – אין מאומה מהעושר ההוא.
במקומם יש ליין בס-תופים רזה ומעט מרוחק עם קצת פסנתר שמזכיר מעט מהחגיגה שהלכה שם במקור (וממשיכה להתנגן לי בראש). הגרסה החדשה קצרה בערך בחצי מהתזמון של השיר המקורי, ובחלק לא מבוטל מ-1:51 הדקות שלה רביץ לא שרה את הטקסט, אלא רק מזמזמת את המנגינה. היא כנראה לא צריכה לעשות יותר מזה. ממילא היא ואנחנו מכירים כל אות ותו בשיר. בהאזנה ראשונה לא כל כך הבנתי מה היא עשתה לו ולי. החל מההאזנה השנייה קלטתי את הגאונות שלה ושל שני שותפיה לפלא שהוא "אני משם" – יזהר ועיליי אשדות - שעבדו עליו איתה בשלוש השנים האחרונות.
מבלי שהתכוונה לכך, רביץ מספקת לאורך כמעט 37 הדקות של "אני משם", תשובה חכמה שיכולה להניח את דעתם של אותם שני מילואימניקים ששוחחו על מוזיקה ישראלית לפני חודשיים ומשהו בגבול הצפון. רבים מ-13 השירים שבאלבום הזה הם למעשה קאברים לקלאסיקות שרביץ כתבה וביצעה לפני 30-45 שנה. יש אלבומים שלה שזוכים למספר ביקורים חוזרים כמו למשל "ומאוד לא פשוט לחכות", שממנו מגיע גם שיר הנושא לצד "נוסע סמוי" ו"עשה שיהיה לי קל". לעומתם, ל"באה מאהבה" ול"דרך המשי", שני האלבומים שהגדירו את הסאונד הרביצי באייטיז, אין ייצוג. וכך גם לאלבומים שהיא הוציאה החל ממחצית השנייה של שנות ה-90 ולאורך העשור הראשון של המילניום.
במקומם תקבלו שני ביצועים מפתיעים לשירים שרביץ כתבה לאחרים בראשית הקריירה שלה - "ילדות נשכחת" ו"בבוקר". את הראשון היא מגישה בחמלה נטולת פאתוס ובעיקר בלי פתיחה לכאורה מתבקשת בפזמון; את השני היא מבצעת באינטימיות מינימליסטית ואקוסטית עם גבע אלון. לאלו אפשר להוסיף את "קרוב אלי" שבמהלכו רביץ חוזרת גם ל"שובי לפרדס" שכתבה לאריק סיני לפני מיליון שנה, לרגע מצטרפת שם המפוחית של מתי כספי, שהיה לצד רביץ בתחילת דרכה.
שלושת אלו, בדומה למרבית הרצועות המרכיבות את "אני משם", אמנם נוצרו באולפן של האשדותים, אך הם מזכירים את הסרטונים שרביץ העלתה לרשת במהלך סגר הקורונה, שבהם ביצעה שירים שלה ושל אחרים רק גם גיטרה (כמו למשל ב"קטע מעבר" הקצרצר שכאן שבו היא משלבת בין "מילה טובה" שלה ל"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך). רביץ הנוכחית כנראה לא צריכה יותר מזה עכשיו, וגם הקהל שלה שחיכה כל כך הרבה שנים לקול שלה, צריך לחבק את הבשורה הקטנה-גדולה שהיא "אני משם". האלבום שכרגע זמין רק בסטרימינג, צפוי לצאת בהמשך גם על גבי תקליט ויניל, ואז התענוג שהוא יזכה לכבוד הראוי לו, לצד אלבומיה הוותיקים של רביץ שעדיין יורדים מדי פעם מהמדף שבספרייה לסיבוב נוסף על הפטיפון.
הסיבות שבגינן רביץ בחרה לקחת לעצמה פסק זמן כה ארוך ממוזיקה, הן עניינה. ומכיוון שזוהי ביקורת אלבום ולא מדור רכילות, יש רק לקוות שליופי המתגלה לאורך השירים המרכיבים את "אני משם", יהיה המשך. רמז לכך אפשר לקבל בשירים החדשים שכאן, המדגימים שרביץ לא רק נהנית לחפש עם פנס בעברה, אלא גם להציג חלקים ממנו באור חדש. ב"שם פרטי" – אולי הקטע הכי מרים כאן שכתב אשדות הבן, רביץ מייצרת מיני חפלה עם ציטוט מ"הלילה, הלילה, שמחה גדולה הלילה" בהשתתפות החברים של רביבו, וגיטרה חשמלית באדיבות רן שם טוב, שמזכירה את הפלאים שעשו בכרם התימנים באמצע הסבנטיז. גם הבחירה בשם טוב אינה מקרית – הוא האיש שהפיק לרביץ את "געגוע", האלבום האחרון הגדול שלה. ב"קהלת פרק ב'" שהלחין לה יזהר אשדות, המילים שכתב החכם באדם מטופלות בזהירות המתבקשת. ברגע שבו החליל של שם-טוב לוי נכנס ברכות, נסגר עוד מעגל יפה בקריירה של רביץ, הפעם עם מנהיג להקת הפרוג ששת שבה החלה את דרכה.
כלי נשיפה חכמים תקבלו גם ב"הבלדה על אדון כמעט וגבר כבר" (בשמו המקורי) באדיבות הטרומבון של יאיר סלוצקי והחצוצרה של ספי ציזלינג. השיר שהופיע במקור ב"גלוי ונעלם" – ה-אלבום של רביץ, שיחגוג בקרוב 45 שנה - נשמע שם אחרת לגמרי. במקום הגיטרות הנהדרות והקולחות שניגנו שם חיים קריו ויהודה עדר והבס-תופים המעולים שסיפקו אלון הלל ואיתן גדרון, יש במהדורתו החדשה ששמה קוצר ל"אדון כמעט", קצת גיטרה אקוסטית של רביץ וחשמלית וסנר ותוף רגל של אשדות הבן, וזהו. ועדיין, לאורך שלוש ורבע הדקות האלו המינימליזם העכשווי הזה מצליח לכבד את המקור, מבלי להתבטל בפניו.
לפני 40 שנה, רביץ הייתה, לצד אסתר שמיר וקורין אלאל, חלק מהטריו שהגדיר מהו רוק נשי בישראל. שמיר כבר לא בדיוק מוזיקאית פעילה ("עשה שיהיה לי קל" שאותה כתבה לרביץ הוא מהרגעים היפים כאן), ומאלאל נפרדנו ממש לאחרונה. רביץ עדיין כאן, ורגע לפני ש-2024 מסתיימת, אפשר להוסיף לרשימת הגיבורות שלה גם את שמה. מה שהחל בטפטוף של סינגלים, המשיך בקאבר נהדר ל"בשביל אל הבריכות" (המופיע באלבום הבכורה המומלץ לשיריה שהלחינה אלונה טוראל ז"ל), בהופעה ב"זהו זה" ובהכרזה על סיבוב ההופעות של "הכבש השישה-עשר" ששבר שיאי ביקושים, מגיע כעת לשיא נוסף שהוא "אני משם". רביץ, שחוגגת היום (ראשון) יום הולדת 68, חזרה בגדול דווקא בגיל שבו לאנשים בישראל מותר להיות בפנסיה וליהנות ממה שהשיגו לאורך הקריירה שלהם.
