עם ארסנל של יותר מ-30 יצירות מחול וממוצע של 140 הופעות חיות בשנה ב-65 מדינות ברחבי העולם, ניתן לומר בבטחה שעבר זמן מה מאז שהכוריאוגרף והרקדן הצרפתי מוראד מרזוקי (49) עצר לנשום אוויר. מאז שהקים את להקת הריקוד "קאפיג" (Kafig) ב-1996 בעיר הצרפתית ליון, הוא הקדיש את כל זמנו לריקוד ההיפ-הופ שכבש את ליבו, שם לעצמו למטרה לחקור את הפוטנציאל הגלום באמנות הגוף הפרועה ועבד מסביב לשעון כדי להביא את תרבות הרחוב אל קדמת הבמה.
26 שנה אחרי, הוא הצליח הרבה מעבר למשוער. כבר ב-2004 זכה מרזוקי בפרס הכוריאוגרף הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל וולסבורג לריקוד, והוכתר באותה שנה כאביר מסדר האומנויות והספרות הצרפתי. ב-2008 הוא זכה לאות הכבוד האירופי על השפעתו על סצנת האמנות העולמית, וב-2011 אף הוזמן להציג במוזיאון הלובר בפריז את עבודתו, שהוכרה כאמנות אוונגרדית בת-זמננו. הרשימה הארוכה של אותות הכבוד והתארים שבהם זכה ממשיכה כל הדרך אל 2020, ואם זה לא מספיק - מרזוקי מנהל בו זמנית שני מרכזים לאומיים לכוריאוגרפיה בצרפת, ועל הדרך - ממש בימים אלה - מנצח על חמישה מופעים בינלאומיים ו-70 הרקדנים המבצעים אותם.
"תמיד יש טריטוריות חדשות לחקור ודרכים חדשות לפתח באמצעותן את התנועה בהיפ-הופ", הוא מספר בריאיון זום מביתו שבליון, לקראת הגעתו לישראל עם המופע VertiKal ("אנכי") בסוף החודש (28-25 במאי, היכל אומנויות הבמה הרצליה). "אני תמיד להוט ליצור מפגשים שמאתגרים את היחס שלי לחלל, לריקוד ולעולם. כל יצירה מביאה איתה רוח חדשה של פתיחות, וזה מה שמניע אותי להמשיך".
ואכן, נראה שבכל מופע ריקוד שהוא מרכיב, מנסה מרזוקי למתוח עוד את גבולות המקובל והמוכר בגזרת ההיפ-הופ והברייקדאנס. החל בתפאורה, דרך המוזיקה והתלבושות ועד לכוריאוגרפיה, הוא מבקש להתיך את התפיסות המקובלות על ריקוד "גבוה" ו"נמוך", "קלאסי" ו"מודרני" לכדי מרקחה תוססת אחת שמוכיחה שאם ניתן לדמיין זאת, ניתן בהחלט גם לבצע. כך, במופע "פיקסל" שעלה בישראל ב-2016 וב-2017, למשל, הייתה זו מערכת היחסים שבין אמנות דיגיטלית וחזותית לגופם של הרקדנים, ובמופע "אגוואה", שעלה אף הוא בישראל ב-2013, עמדו במרכז היצירה הרעיון האקולוגי ואיכות הסביבה, משולבים בסיפוריהם האישיים של צעירים שגדלו בפאבלות בריו.
הפעם, היה זה החלל הריק שבין הרצפה לתקרה שהעסיק את מרזוקי, והשאלה שהציתה את דמיונו - איך נראה ריקוד באוויר? "ביצירה שלי אני תמיד מושפע מהדיאלוג שיכול לייצר עולם ההיפ-הופ עם שפות וטכניקות אחרות של תנועה. הפעם, עם VertiKal, הייתה לי הזדמנות לשנות את האיזון בין העולם שממנו אני מגיע - הקרקס, לבין העולם שבתוכו אני יוצר - הריקוד", הוא מסביר.
5 צפייה בגלריה
"היפ הופ הופך לחשוב. אני מרגיש שזה ההישג הכי טוב שלי". מוראד מרזוקי
(צילום: Michel Cavalca - LDD MD)
"הכוריאוגרפיה במופע 'זולגת' אל ממדים אחרים שרקדנים לא מתמודדים איתם ביומיום, והאתגר הגדול היה ליצור מערכת יחסים חדשה עם חלל שרבים מהם לא הכירו, שהוא בעצם החלל האנכי, הוורטיקלי. אני מתייחס לריקוד באוויר כאל דרך חדשה להרחיב את הטכניקה המקורית ולאתגר אותה. ככוריאוגרף ואמן, עניין אותי באופן אישי לפתוח את הדלת הזו ולמצוא דרך חדשה ליצירה. כוריאוגרפיה היא כמו כתיבה בשבילי, וזה למעשה תרגיל בכתיבה. פשוט עניין אותי לראות מה יקרה. איך ייראה ריקוד כזה. איך ירגיש הממד הזה".
אותו ממד או חלל אנכי, מספר מרזוקי, "נכבש" בידי עשרת הרקדנים שמככבים במופע - המגיעים הן מעולם ההיפ-הופ והן מעולם הריקוד העכשווי - באמצעות רתמות מיוחדות שעוצבו במיוחד למופע, המחוברות בכבלים דקים וחזקים לרקדנים מצד אחד, ומהצד השני למשקולות. פעמים רבות תוך כדי מופע, יתהו הצופים אם בכלל נעשה שימוש בכבל או שמא הרקדנים הצליחו לרחף בעצמם מעל לבמה. "מראש היפ-הופ הוא סוג של ריקוד וירטואוזי, תובעני ומלא בשואו, שדורש מהרקדנים הרבה טכניקה וחוזק. בשילוב של אותם 'עזרים' שמסייעים לרקדנים לאתגר את כוח הכבידה, העבודה הייתה קשה הרבה יותר. הרבה לפני שהתחלתי לבנות את הכוריאוגרפיה או לחשוב בכלל על ריקוד, הרקדנים היו צריכים ללמוד דרך חדשה לזוז בה, להניח את המשקל שלהם ובעצם ליצור מערכת יחסים אחרת לגמרי עם הקרקע", הוא אומר, "וזה בלי לדבר על השפשפות וכוויות העור שהיו להם בהתחלה, עד שהם התרגלו לשימוש ברתמה", הוא מוסיף בחיוך.
"לקחת את ההיפ-הופ ולאתגר אותו"
מרזוקי בילה שנה ביצירת והרכבת Vertikal, תהליך שלדבריו הושפע באופן יוצא דופן מהרקדנים שליהק למופע. "רק לאסוף את צוות הרקדנים המתאים לניסוי האווירי הזה לקח לי חודשיים", הוא מסביר. "היה לי חשוב לבנות צוות מתאים, שבו היכולות של כל אחד ואחת מאפשרות להוציא לפועל את הרעיון ההתחלתי שהיה לי. אני בעצמי לא למדתי איך לשלוט ברתמה. הייתי מאוד רוצה, אבל התהליך היה הרבה יותר מדי מסובך וקשה עבורי, לכן התמקדתי בכוריאוגרפיה ובהרגשה שאני רוצה ליצור, צפיתי ברקדנים מהקרקע, וליקטתי את התנועות - שלפעמים היו ספונטניות לגמרי - שריגשו אותי.
"תהליך היצירה, שדרש למעלה מחצי שנה, היה מאוד קשור לרקדנים והושפע מהם, דווקא בגלל שהם היו אלה שהרגישו את המנח החדש הזה בעצמם, ולמדו תוך כדי תנועה לשלוט בטכניקה. הם הציעו המון תנועות שנכנסו לכוריאוגרפיה, או פשוט 'עלו' על תנועות במקרה, כשהם מאלתרים. למעשה תהליך הכוריאוגרפיה התחיל בברירה של תנועות ותרגילים שהרקדנים יצרו או שאני אתגרתי אותם ליצור. פשוט צפיתי בהם משחקים, דחיתי את מה שלא עניין אותי ושילבתי את מה שריתק אותי. מתוך ההצעות של הרקדנים ומתוך הטכניקה הבסיסית הזו התחיל תהליך של 'בישול', שם נבנה המופע כולו".
את התוצר הסופי, מרזוקי מתאר כסדרה של תמונות תנועה ונרטיבים, מעין אוסף סיפורים קצרים, שבו כל אחת מן "הסצנות" קשורה לקודמת לה, מפתחת ומשלימה אותה, אך עומדת בפני עצמה. "המופע לא מספר סיפור אחד מסוים, ונבנה כך שכל אחד מהצופים בקהל יוכל לפרש אותו בצורה אחרת ולהרכיב ממנו נרטיב אחר. מה שיצרתי זה המון תמונות ואטמוספירות שמחוברות אלה לאלה, שבהן השפה הריקודית מובנת לקהלים מרובים, בין שהם מגיעים ממחול מודרני, בלט, היפ-הופ או קרקס. המטרה שלי הייתה לקחת היפ-הופ ולאתגר אותו, להוציא אותו מהתבנית המוכרת ולהציג אותו לקהל בצורה שונה מהמקובל".
גם לתפאורה הדינמית של המעצב בנז'מין לברטון, שזזה ומתאימה את עצמה לתרגילים הווירטואוזיים של הרקדנים, ולמוזיקה שהלחין ארמנד עמר - שניהם קולגות ותיקות של מרזוקי - יש חלק חשוב ביצירה. "בדרך כלל אני עובד עם תפאורה זזה, שיש לה חיים ותנועה משלה", מסביר מרזוקי. "מה שנוצר כאן הוא קיר שנפתח ונסגר, שהופך לשחקן מרכזי במופע. הרקדנים יוצאים מתוכו, מופיעים מצדדיו ומאחוריו ומנהלים גם איתו שיח.
"במקרה של המוזיקה, היה לי חשוב שילווה את המופע פסקול מאוד פואטי, שיתמוך באטמוספירה הדרמטית ביצירה. ארמנד ואני עובדים ביחד המון שנים, והוא מצליח לתרגם את הכוריאוגרפיה למוזיקה בצורה יוצאת מן הכלל. ב-Vertikal המוזיקה והכוריאוגרפיה הגיעו ביחד. ארמנד יצר חלק מהמוזיקה ואני הלבשתי עליה כוריאוגרפיה והפוך, על חלק מהכוריאוגרפיה הוא הלביש מוזיקה. הוא מלחין מוזיקה לסרטים ויודע ליצור את האטמוספירה המאוד מיוחדת של מקומות רחוקים, שונים ועל זמניים".
"היחס להיפ-הופ בצרפת השתנה לגמרי"
גם בשיחה דרך מסך המחשב, בזום, קשה שלא לשים לב לתשוקה הכנה שיש למרזוקי בנוגע לריקוד ולכוריאוגרפיה שהוא יוצר, כזאת שלא היטשטשה או הפכה ליוהרה במהלך השנים בחסות השבחים והעיטורים שצבר. ולמרות הענווה שבה הוא מציג את הדברים, אי אפשר להתעלם מהתפקיד החשוב שהיה לו ב-20 השנים האחרונות בפיתוח תרבות ריקוד ההיפ-הופ העולמית והבאתה - למורת רוחם של רבים בתחום הריקוד הקלאסי - אל הבמות החשובות והמרכזיות ביותר בעולם.
"זה חלום. לא דמיינתי שהדבר הזה יקרה ושאוכל לחלוק עם העולם את העבודות שלי", הוא אומר. "פעם היפ-הופ היה נחשב לריקוד רחוב, וכשאני התחלתי להתעסק בו הייתה מחשבה שמדובר בריקוד זמני וחובבני שלא יאריך ימים וימצה את עצמו מאוד מהר. גם אני הגעתי להיפ-הופ במקרה, לא הייתי בתחום הריקוד בכלל, אלא הגעתי מהקרקס. בשנות ה-80 היפ-הופ פשוט היה שם, ברחובות שגדלתי בהם. היו לו המון אלמנטים אקרובטיים ולכן מאוד התחברתי אליו".
אתה מרגיש שעדיין מסתכלים על היפ-הופ כאמנות נמוכה, ששייכת לרחוב?
"אני לא יודע איך המצב בישראל, אבל בצרפת היחס להיפ-הופ השתנה לגמרי. היום היפ-הופ מוכר כצורת ריקוד לגיטימית, כשפה, כאמנות, והוא נחשב לריקוד שמקומו בתיאטרון, על במה. יש כוריאוגרפים רבים שמציעים פרשנות משלהם לאמנות הזאת, שסוף סוף זוכה להכרה עולמית, ואני גאה להיות חלק מהם. כמובן שצריך לפתח אותו עוד, ולהמציא דרכים להפתיע את הקהל, אבל יש בהחלט שינוי גדול והערכה אחרת לגמרי לז'אנר הזה".
אז ניצחת בקרב?
"הקרב עוד מתרחש, אבל אחד הדברים שעושים אותי שמח הוא לראות לאורך השנים איך היפ-הופ הופך דווקא ליותר ויותר חשוב ולא נדחק לשוליים. אני מרגיש שזה ההישג הכי טוב שלי, להביא את הריקוד הזה ליותר ויותר מקומות, ליותר ויותר במות, ולראות את הדיאלוג שהוא מייצר עם הקהל. יש משהו מאוד אוניברסלי בהיפ-הופ, שמאפשר לי להביע את עצמי כרקדן, ככוריאוגרף וכאדם בלי מילים. זה מה שגרם לי לבחור בריקוד הזה מלכתחילה וזה מה שמאפשר לי, עד היום, להשפיע על הסביבה שלי".
