- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בכיתה ט', בחוג הדרמה של תיאטרון אורנה פורת, התאהבתי במקצוע. הייתי ילד שביקש שיראו אותו, וההורים שלי חיו בהישרדות, לא היה לי מקום בתוך הבית, ואז יום אחד עליתי לבמה והתאהבתי במקום הזה של להיות במרכז, שיש שקט מסביב וכולם רואים אותי. שם הייתי הכי קרוב אליי. גרתי בחולון, החוג היה בקינג ג'ורג' בתל־אביב ונסעתי לשם באוטובוסים. המורה הייתה ציפי פינס (לימים מנכ"לית בית ליסין - ר"א). יום אחד אני עולה לבמה ועושה איזה תרגיל ובסוף היא אומרת, מול כולם, "יש לו את זה. יש כאלה שיש להם את זה ויש כאלה שאין להם, אי־אפשר להבין למה להוא יש ולהוא אין, אבל לו יש את זה". ה"יש לו את זה" ליווה אותי עד הרגע שהחלטתי ללמוד משחק בבית צבי. הייתי נכנס איתו למיטה ונרדם. היא חיזקה את החלום שלי. זה משפט שנתן לי כוח.
החלום הזה, להיות שחקן, ליווה אותי גם בצבא, בשריון, תוך כדי מלחמת לבנון. כל מה שחשבתי עליו זה האודישן שיש לי לבית צבי. מסביב הכול בלגן ואני שואל רק "מתי אני יוצא לאודישן בבית צבי?". יום אחד היה לי אפטר, אז ישר נסעתי לבית צבי. אני נעמד שם מול סוללה של מורים, סוגר את הדלת ומסתובב, והם צוחקים ושואלים "מאיפה באת!?". עניתי "מלבנון, מהמלחמה". אז אחד המורים אומר, "התקבלת. אם הדבר הראשון שאתה עושה באפטר זה להגיע לאודישן בבית צבי, כנראה זו התשוקה שלך".
לפני שעשינו את "החמישייה" לא ידעתי מה זה בדיוק הולך להיות. בעונה הראשונה, כששאלו אותנו על סאטירה, אמרתי, "מה הם רוצים מהחיים שלי? על מה הם מדברים?" רק סיפרתי על החיים. היו לנו כותבים נהדרים - אתגר קרת, אסף ציפור, יוסף אל־דרור, עוזי וייל, מודי בר־און ז"ל - ומבחינתי סיפרתי את הפחדים שלי, את התחושות שלי, צחקתי על ההתנהגות שלי. וזה הגיע לאנשים, הם העריכו את זה. זו הייתה תחנה מאוד חשובה, הרגשתי שמישהו שם למעלה מבין אותי, אוהב אותי. יש לי, איך אומרים הדתיים? השגחה עליונה. שואלים אותי המון אם יהיה לנו איחוד. אז לא. אנחנו חברים מאוד טובים, מכירים ואוהבים אחד את השני, אבל זו תקופה אחרת. אני מדי פעם מציץ במערכונים שעשינו וזה נראה טוב, אבל אנחנו כבר אחרים, אני כבר אחר. אתה לא יכול לשחזר רגעים. וגם אם אתה רוצה - אין לזה סיכוי. זה תמיד יקבל צורה אחרת.
5 צפייה בגלריה
''מישהו למעלה מבין אותי''. מתוך “החמישייה הקאמרית"
(צילום: צילום מסך מתוך "החמישייה הקאמרית")
נדב פרישמן, שכתב את הסדרה עם יניב זוהר, חיזר אחריי, ביקש ממני לקרוא את התסריט. ואני עצלן. שאלתי, "לאיזה ערוץ זה?" הוא אמר, "לחינוכית" ועניתי לו, "עזוב, לא יקרה". לא עשה לי את זה, לא היה לי חשק. אבל הוא ישב עליי ונשברתי. הוא ביקש לשלוח לי פרק, אמרתי לו, "אני לא אקרא פרק, תשלח לי סצנה". הוא שאל אם במייל, אמרתי לו "לא, דפים". אז הוא שם לי דפים בתיבת דואר. קראתי סצנה שבה טיטינסקי קונה תחתונים בסופר ומבקש להחזיר אותם ונקרעתי מצחוק. התקשרתי ושאלתי, "יש עוד כאלה קטעים? שלח לי". אחרי שקראתי אמרתי לו, "אני בפנים" עם תשוקה ושמחה וסקרנות גדולה. אמרתי לנדב שיש לי תנאי אחד, שלא אהיה אני. אמרתי לו, 'אני רוצה פאה ומשקפיים'. אני זוכר שהמלבישה הביאה לי פאוץ' ואמרתי לה, 'מה זה, אין כזה לאנשים'. אחרי כמה שנים הפאוץ' חזר לאופנה.
באותה תקופה ראיתי בקולנוע את "לעבור את הקיר" עם נועה קולר והתאהבתי בה. התקשרתי לנדב ושאלתי, "יש לך מנהלת לסופר? יש פה שחקנית שנפלתי ממנה, נועה קולר". הוא אמר שהוא בדיוק מדבר איתה. ובקריאה הראשונה אני יושב שם בחדר, את רוב השחקנים אני לא מכיר, ואני נקרע מצחוק. ואני הולך ושואל את נדב, "תגיד, מי זה הבחור שקורא את ראמזי? הוא ערבי? מי זה? מה הסיפור של האנשים האלה?". הייתי על הרצפה. הרגשתי משוחרר, זה היה כמו ארגז חול. לא היה זכיין גדול, לא היו ציפיות.
בסצנות שצילמתי עם קרן מור נזכרתי בדיאלוג הטוב שיש לנו מימי "החמישייה הקאמרית". אחרי יום הצילום הראשון חזרנו יחד במונית, ישבנו מאחורה מחויכים, מאושרים. אמרתי לקרן, "זה מקסים, הא?" והיא אומרת לי, "אתה יודע מה, גם לא אכפת לי שזה לא ישודר". ככה זה התחיל. מחבורה של אנשים טובים, נדיבים, עם טקסט נפלא ומפיק נפלא בשם עמית סטרטינר. הרגשתי שזה משהו חדש, בלי גבולות, הייתי חוזר הביתה ואומר לנטע, אשתי, "יוצאים לי קולות מהגוף שלא הכרתי". היו סצנות שנחתכו בעריכה כי הייתי על הרצפה.
יום אחד יצאתי לרחוב ומישהו אמר לי, "היה גדול אתמול". ואני שואל, "מה גדול?" והוא עונה, "הסופר, מה ששודר אתמול". אני לא אשכח את הפרצוף של הבחור שאמר לי פעם ראשונה שזה טוב, כשלא ידעתי בכלל שזה עלה. ומאז איכשהו זה התגלגל.
אני מסתובב לפעמים ואומר, "איך זה מגיע לי, איך זה נפל עליי?" כי אני עושה סיבוב ועוד סיבוב. פעם ראשונה ב"חמישייה" זה נדלק, וזה נדלק יפה כמו שאני אוהב. פעם שנייה ב"ארץ נהדרת" הייתה לי תקופה נהדרת שמאוד שמחתי ואהבתי עד שלא מצאתי את עצמי שם, ופעם שלישית ב"קופה". אני אומר שהשמיים מסתדרים. אני יודע שיש לי חלק בהתכוונות, אני יודע שאני מביא אנרגיות מסוימות לאירוע, אני בא בטוב, והטוב הזה פוגש כנראה אנשים טובים.
אחרי שנים ששמרתי את עצמי, משהו השתחרר שם. המה יגידו, מה יחשבו, הביקורת העצמית שלי. שם, ביום הצילום, הרגשתי שאני יכול ללכת עם זה עד הסוף. הסיפור של אלוהים נמצא במקרה הזה של "קופה ראשית".
הוא הכי שקוף לי, הכי מדבר אליי, הוא הכי אני ולא אני. אני מתנהל בצורה הכי לא אחראית, ילדותית, עם כסף. פזרן ברמות של פושע. בחודשים האחרונים לקחנו יועצת כלכלית כי כבר הרגשנו שאני חי במצוקה. אני מתפרנס יפה, ובתקופות שאני מרוויח אני חי כמו מטורף ולא מתכנן את החיים שלי בצורה בוגרת. במקצוע הזה פעם יש ופעם אין, ואם אתה לא מתכנן נכון אז יש תקופות שאני סובל כי אני בחרדה. אז החלק הזה בי הפוך מטיטינסקי, כי גדלתי בבית שאבא שלי היה מאוד מתוכנן, מחושב, מאוד ידע לחיות במידה שלו, היה בו משהו מאוד צנוע. היום אני מעריך את זה, אבל כילד וגם כאדם מבוגר עד לא מזמן בזתי לזה.
בטיפול שלי כל הזמן הייתי אומר למטפלת שלי, "הבנק, הבנק, הבנק". ואז היא אמרה, "למה אתה כל הזמן אומר ‘הבנק?’ זה לא הבנק, זה אתה". ופתאום ראיתי אותי במקומות שהתביישתי בהם, אותי במקומות שגרמו לי כאב מאוד גדול ותחושות חרדה כי חייתי לא במידה. ורק בחודשים האחרונים הייתי מוכן לטפל בדבר הזה. אז טיטינסקי הוא הצד האחר של המטבע, זו לא רק קמצנות, זה גם בן אדם שלא יודע לתקשר, לא יודע לדבר נכון את עצמו. גם זה משהו שבשנים האחרונות למדתי - לדבר אותי, שאם יש לי מצוקה אני צריך לדעת לדבר כדי שהצד השני באמת יקשיב וירצה לעזור לי. פעם הייתי מדבר מתוך, "אני מאשים, אני מעניש, אני מאיים", לא למדתי לדבר נכון כדי שמישהו ירצה בכלל להבין אותי.
בנוסף, טיטינסקי הוא צדקן. אני צוחק כשאני עושה אותו כי עד שהוא לא מקבל את האגרוף לפנים הוא לא סיים את האירוע, מין סאדו־מזו כזה. מישהו שרוצה את הפייט, רוצה להרגיש את הרצפה, שם הוא מרגיש חי. ואני כל כך נהנה להיות בסיטואציה הזו, כי המקצוע הזה מאפשר לי להיות זה שאני הכי מפחד ממנו, הכי מסתיר אותו, הכי מדחיק אותו. גם בי יש משהו מאוד עקשן. אני אהפוך את העולם ואשיג את זה, ומשהו יקרה או לקיר או לראש שלי. היום אני יודע שגם כשהקיר נסדק - זה לא ניצחון.
כשאנשים אומרים על המצב "אנחנו ננצח" זה מרתיע אותי. בתקופה הראשונה של המשבר הזה, הסכסוך הזה, הרגשתי חסר אונים. הרגשתי אבוד, שאין לי את היכולת שמישהו יראה אותי ויקשיב לי, הרגשתי מצוקה אמיתית, כאב לי בגוף. אמרתי לנטע שאני מרגיש כאילו מישהו שם אותי בפינה וחבורה של ילדים גדולים ממני מרביצים לי ואפילו לא יוצא לי קול, אני לא יכול לצעוק, לא יכול להתגונן. בהפגנה הראשונה הייתה לי הצגה ולא יכולתי להגיע. בהפגנה השנייה עמדתי בהבימה עם מטרייה בגשם מטורף ואני לא מבין אם מישהו רואה או מקשיב לי או מכיר בי או רואה את הכאב שלי. והדבר הזה שהם יכולים להרים את היד וחוקים יעברו בקלי קלות כי יש להם רוב של 64 - הרגשתי שקורה משהו שאין לי את היכולת להתמודד איתו. אבל אז עובר זמן ואני מפגין ומגלה את האנרגיה, ושאני לא לבד, ושיש מחנה, ואנשים טובים, ואני מבין שאי־אפשר לעצור את האנרגיות האלה. ועדיין, אני מסתכל על הצד השני ואומר, "תקשיבו, אל תתעלמו". צריכה להיות פה הסכמה, צריך להגיע לדיבור, כי כמו שאני הרגשתי שאני עומד בפינה וחוטף מכות, גם לצד השני יש טראומה, תחושה שמשהו גדול קרה ואף אחד לא באמת ספר אותם. עם רגשות ועם תחושות אני לא מתווכח.
5 צפייה בגלריה
''הרגשתי כאילו מישהו שם אותי בפינה וחבורה של ילדים גדולים ממני מרביצים לי''. הפגנה נגד המהפכה המשפטית
(צילום: דנה קופל)
גיליתי שאני מת על המקום הזה, אוהב אותו. הרעיון של להסתובב עם הדגל היה גאוני, המקום הזה גם שייך לנו והסמלים האלה הם גם שלנו. אנחנו צריכים לקחת אחריות על המקום הזה. שנים הזנחנו את זה, שנים חיפשנו את האקזיט הבא, והאנשים ששלחנו לתוך האירוע הזה אולי היו אנשים פחות טובים. התחושה שלי היא שעד עכשיו עסקתי בענייניי והשארתי לאנשים אחרים את הטיפול במקום הזה. כמו ערוגה. רציתי שיהיו לי אדניות, אז הייתי שותל, ולא משקה, וזה נבל ובסוף אמרתי אין לי זמן להשקות, אעשה צנרת אוטומטית. ואז צמחו בתוך האדניות כל מיני צמחים שהם לא אמורים להיות שם, ובחורף צריך לסגור את הטפטפות אבל לא עליתי לגג לסגור אז היו המון מים וזה נרקב. אז גם אנחנו כנראה הזנחנו את המקום. התעוררנו יום אחד ואמרנו, "אוי, זה אכפת לי, זה חשוב לי", ולגלות את זה זה אירוע מאוד גדול.
"באירוע ההפגנה בצוותא נגד סגירת 'כאן 11' עלה לי רעיון - שאני אדבר עם ביבי או קרעי. ואמרתי לקרן מור, 'בואי נסביר להם'. והיא אמרה לי 'על מה אתה מדבר? הם יקרקסו אותנו'. אמרתי, 'את צודקת' וויתרתי. יש בי משהו תמים"
צריך להיות נורא כנים, אף אחד לא דופק את אף אחד, לא מכניע אף אחד, אם זה לא קורה עכשיו זה יקרה בהמשך כי זה יחזור בבומרנג. כשיש לך את הכוח ואתה משתמש בו זה לרגע נכון, אבל בהמשך זה יתנקם בך. למשל כהורה אני מבין שיש לי כוח, אבל הבנות שלי גדלות, ואם לא אראה אותן ולא אקשיב להן - זה יחזור אליי. זה מקום נהדר, ולכולם יש פה מה להפסיד. יהיה טוב. ואם לא יהיה טוב, אז לא יהיה טוב עד שיהיה טוב.
באירוע ההפגנה בצוותא נגד סגירת "כאן 11" עלה לי רעיון - שאני אדבר עם ביבי או קרעי. אני אסביר אותי, אני אסביר להם שזה מקום העבודה שלי, ש"כאן 11" זה נס ולמה לסגור מקום כזה נפלא. והחבר'ה בהפגנה אומרים לי, "דב'לה, זה רעיון טוב!". וחזרתי הביתה ואמרתי לקרן מור, "בואי נדבר עם קרעי וביבי ונסביר להם". והיא אמרה לי, "על מה אתה מדבר? הם יקרקסו אותנו". אמרתי, "את צודקת" וויתרתי על זה. יש בי משהו תמים. אני בן אדם של פיוס.
כשהבנות שלי נולדו היו תקופות קשות. לא רציתי לתת את הזמן שלי לאף אחד, לא הייתי נדיב. נאבקתי כל הזמן, היה סבל. עכשיו אני מסתכל ואומר וואו, גידלתי אותן, יצא יפה מאוד. בא לי לבכות, איזה מקסימות, טובות ונהדרות. עתליה בת 24 ולומדת קולנוע בסם שפיגל. אני מעודד אותה לראות איפה התשוקה שלה, איפה הרצונות שלה, איפה הפנטזיות שלה. תמרה מתגייסת בקרוב ואני הכי שמח שהיא רוצה לתרום. אני מסתכל על שתיהן והן מלמדות אותי המון.
אחרי שההורים שלי נפטרו הבנתי שהם נתנו לי ארגז עבודה לתוך החיים, נתנו לי כישורים להתמודדות עם העולם הזה. היום אני מודה להם על זה. היו לי שנים שכעסתי, שנים שלא אהבתי בהם דברים מסוימים, אבל היום אני רואה את התמונה הגדולה.
פעם לא היה לי קל, הייתי קצת טיטינסקי. עקשן, לא מקשיב, כוחני. והן הכריחו אותי להסתכל, לראות, להקשיב, להתפייס, לחמול.
אל תכתבי בן כמה אני. מרתיע אותי, לא רוצה. פחד אלוהים, לא יכול לראות את זה, לא שלם עם זה. אני עוד לא במקום הזה. סורי. אני עוד צריך לגדול, עוד לא התפתחתי. זה באמת פצע שהוא עוד לא מטופל. יש בגיל גם אזורים טובים ונכונים, אם אתה מתבגר יפה. אני חושב שאני משתדל להתבגר יפה, לגדול יפה, להיות בקשב עם עצמי. אנחנו מתכלים, אין מה לעשות, וברור שדברים יפים זה יפה, אני נורא אסתטיקן, אבל מצד שני אפשר גם להתחבר לאדם ממקומות אחרים. אני נורא אוהב כישרון, נורא אוהב אנשים חכמים, אנשים שאני יכול ללמוד מהם. ההתאהבות לא באה מהעור, היא באה ממקום יותר עמוק. כשאתה פותח את האוזניים.
אחרי שסיימתי את בית צבי עשיתי סדרה בערוץ 1 בשם "כן, מה?!" עם גידי גוב. באחת ההפסקות הוא אמר לי, "בוא נלך לאכול המבורגר", וצעדתי איתו ונורא התרגשתי. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, "גידי, איך הופכים לכוכבים?" והוא ענה, "דב'לה, אתה מניח את זה במאחורה של הראש, את המטרות שלך ואת מה שאתה מבקש, ואז אתה עוזב את זה שם. בסוף אתה תתקדם לשם". גם את שלמה בראבא שאלתי בזמנו, והוא אמר לי, "כוכבים יש רק בשמיים. זו רק עבודה ועבודה".
אף פעם לא עשיתי משהו כדי שיבקשו ממני חתימה ויזהו אותי. עשיתי משהו כדי שזה יספר למישהו משהו, ייגע בו וירגש אותו. אין שחקן שלא רוצה לעשות משהו ולא לקבל פידבק, אבל אני לא מבין את הדבר הזה של "אני עושה כי אני רוצה להתפרסם". אני עושה כי אני עצמי מאוד אוהב את זה. והיום המקצוע שלי זה האמצעי לפרנס את המשפחה שלי. אבל אני הכי שמח שזה מתקשר כמו שאני רוצה שזה יתקשר. שנים לא הבנתי למה בתיאטרון אני משתחווה, לא הבנתי מה זה הדבר הזה. ואז מישהו אמר לי, "אתה מודה לקהל שמודה לך". זה הדדי כזה. סיפרתי את הסיפור שרציתי לספר, איזה כיף. תודה לכם.
פגשתי בהפקה הזו של התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי חבר’ה מוכשרים, צעירים ממני בהרבה, אני מסתכל עליהם מהצד ואוהב אותם ולומד מהם וזה כל כך הדדי. אני כל הזמן אומר תודה על זה שמישהו בכלל עוד מבקש אותי. היום אני יודע שיש לי מה לתת, אבל זה תמיד מפתיע אותי שאני עדיין אטרקטיבי. לפני שנים לא ראיתי אנשים מבוגרים, מבחינתי הם לא היו קיימים. מה שיפה במקצוע שלי זה שיש גם אנשים מאוד צעירים ממני וגם מאוד מבוגרים ממני, והיום כשאני נמצא מול אנשים מבוגרים ממני אני מקשיב להם ויש להם מה לתת. לא סתם אומרים זקן השבט.
הדס קלדרון, המנהלת האמנותית של "תיאטרון ארצי לילדים ולנוער" מיסודו של סמי לוי, התקשרה אליי בזמן הקורונה ושאלה: "תגיד, יש לך רעיון למפגש עם בני נוער?" אמרתי לה, "את מתפרצת לדלת פתוחה. יש לי רעיון שאני מסתובב איתו כבר שנים, מפנטזיה למציאות. ילד שרצה להיות שחקן והפך לשחקן". ואז כתבתי איתה ועם עודד ארליך הצגה אוטוביוגרפית, נכנסתי לחזרות עם הבמאית מוריה זרחיה ויצאה הצגה בונבון. אני עושה 30 הצגות בחודש לנוער, נכנס לבתי ספר, בתי אבות, באירועים של מועצות ועיריות, אני עומד על הבמה וזה מרגש ומצחיק. עכשיו אני משתתף גם בעונה החדשה של הסדרה לבני נוער, "האחיין שלי בנץ", כמנהל בית הספר שמת וחוזר כמין רוח רפאים, אסור לי לגלות יותר כדי לא לעשות ספוילר.
התחושה שאני כשחקן תלוי באנשים שיעסיקו אותי וככה אשרוד את החיים האלה הציקה לי. יום אחד, ולא אגיד באיזה תיאטרון, הייתי בהצגה שידעתי שיורדת ולא ידעתי מה הדבר הבא שאני הולך לעשות. הייתי כבר בתוך זוגיות, בתוך משפחה, והתיאטרון פירנס אותי. ביקשתי להגיע למנהל האמנותי לשיחה כדי לדעת אם יש לו תוכניות לגביי. התשובה הייתה "אני לא יודע, אבל יהיה בסדר". אמרתי, "מה זאת אומרת יהיה בסדר? אם אין תפקיד אז אין לי פרנסה". זה היה דיאלוג כזה שאני עם עיניים משתוקקות ולא נעימה לי ההשתוקקות הזו שלי. ואני יוצא מהחדר ואומר לעצמי אתה לוקח את עצמך ואתה עושה משהו. ואז חיפשתי מי שיכתוב לי את האירוע שלי. ישבתי לקפה עם היוצר והשחקן המוכשר גור קורן והפלתי עליו את כל הסיפורים שלי, כל החרדות, כל המצוקות. בערב קיבלתי מייל ובו מונולוג הפתיחה של המופע, הוא כתב לי את הדבר הכי מדהים. אני חושב שזה מסמך על גבריות. בין המציאות לדמיון, באמצע זו האמנות. אני מספר סיפור, וזה סיפור שאני מרגיש איתו נכון וכן אבל זה עדיין סיפור. הקהל שואל אם זה היה או לא היה. אני משאיר את זה תלוי. המופע הבא שלי? 28.4 ב"צוותא".
הפודקאסט הזה הוא באמת נס. בקורונה המקצוע שלי התפייד, ואז הוזמנתי להתארח עם נדב פרישמן בפודקאסט על כדורגל של אורן יוסיפוביץ'. הייתה שיחה יפה, וכשזה עלה לאוויר אורן קיבל ים תגובות והציע לנו פודקאסט. אמרתי לנדב שזה משהו שאשמח לעשות, אבל אני לא אדע להוביל את זה. הייתה לי כל השנים תחושה שאני עילג, לא יודע לחבר מילים למשפט, לא יודע להתבטא. היינו תקועים בבית, חיפשתי לעצמי סדר יום, ועשינו את זה. אנחנו מביאים אורחים, לא מתכננים כלום. אני לא כזה מראיין טוב כי אני אוהב להשמיע ולא מפסיק לדבר ולהפריע. כשאני באמת מקשיב אני ממש מתאהב. אני מתאהב בכל מי שמגיע. 134 פרקים וזה לא נפסק. כיף לנו.
אני רוצה הכול בשבילי, אני חזיר. שיהיה גם לכם, אבל שיהיה גם לי. הדבר האחרון שנחקק לי זה "חזרות" של ארז דריגס ונועה קולר. זה מסוג הדברים שאתה יושב ואומר יואו, איזה כיף לה, אני מקנא. וגם את זה אני לומד לשחרר. אתה לא יכול להיות בכל מקום. וזה כיף להצביע מהצד על דברים טובים. עכשיו אני בהמתנה, לא יודע מה הדבר הבא, וכמו שנטע אמרה לי, ההמתנה חשובה כמו העשייה. אני בתקופה שאני פתאום קורא. תמיד הייתי נוסע לחו"ל או לחופשות כדי לקרוא, פתאום אני יושב בבית וקורא. פתאום אני מוצא שהתחת שלי יכול להתיישב. יש לי איזה שקט. אבל אני עוד לא בשלב של מדיטציה, יש לי רטט כזה, אני לא יכול לשבת ישיבה מזרחית. זה כואב לי פיזית. אני עוד לא ראוי למדיטציה".
