המטרה: לשרוד את הטיסה הנוראית מיוון. האמצעי: להיכנס מתחת לשמיכה ולהתפלל
"הפעם זה זה", אני אומרת לרן, "הפעם אנחנו באמת הולכים למות". המטוס חשוך כמו הקבר האפל של נפרטיטי, וככה אנחנו יושבים, בתוך השחור משחור הזה, ומיטלטלים באוויר הלילה למעלה ולמטה באלימות שכבר מזמן גרמה לי לשכוח איך לנשום.
"הופה", אומר בעליזות הנוסע בשורה שלפנינו, כשהמטוס מבצע עוד ניתור קיצוני באוויר וכל התיק שלי מתפזר על רצפת המטוס בדנדונים של מטבעות חצי יורו שכמובן שוב שכחתי להמיר בדיוטי פרי. הוא כבן 60, לבוש בבלייזר אלגנטי, ומשהו בתספורת הצבאית הקצוצה שלו גורם לי לחשוב שהוא בטח טייס בדימוס של חיל האוויר. זה היה אמור להרגיע אותי, הנה, אולי טייס מוסמך חושב שזה שטויות שכבר 20 דקות אנחנו מקפצים בשמיים כאילו היינו חבילת יויואים סיניים זולים מעליאקספרס, אבל משהו ב"הופה הופה" שלו נשמע לי מאומץ מדי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
החשד שלי רק מתגבר כשאני רואה את הבת שלו, ילדה יפהפייה כבת 20. קודם, כשראיתי אותה בשרוול, הייתי משוכנעת שהיא משפיענית אינסטגרם. אני יושבת בגייט ומדמיינת שהבחורה עם האוזניות הענקיות והקעקועים היא מפיקת תקליטים בינלאומית שחזרה מסשן עם ביונסה. היא נראתה לי כל כך בשליטה קודם, עם הטרולי מעורר הקנאה שלה בצבע סגול לילך, אבל עכשיו היא מצונפת בחיק של אבא שלה כאילו הייתה תינוקת עם כאב חניכיים ולא אנה זק הבאה, ואומרת בקול רם מהרצוי "אתה בטוח שהכל בסדר?"
"תגיד לי שהכל בסדר", אני אומרת שוב לרן. אני מצפה שהוא יגיד לי מה שהוא תמיד אומר לי בטיסות. שהכל בסדר, שאלה רק כיסי אוויר לגמרי נורמליים. בניגוד אליי - שעולה למטוס מצוידת במערך אמונות תפלות שגורסות שאסור לי לקום מהכיסא כי אני עלולה לשבש את שיווי המשקל שלו - רן דווקא מצויד בידע תעופתי מקיף שרכש לעצמו במהלך החיים. ולכן, בכל פעם שאנחנו נקלעים לטיסת בלהות כמו הטיסה הזו, הוא מיד ממטיר עליי פתיתי ידע מרגיעים כמו "הטייסים האירים נחשבים שדים". איך אמר פעם מישהו? "במטוס שעומד להתרסק אין אתיאיסטים". אז ככה זה גם אצלי, כשאני חרדה מטיסה, אני מוכנה לקחת כל הסבר שייתנו לי. גם אם זה הסבר מאוד ארוך ומשעמם על מערכת הגלגלים ההידרולית.
***
אבל הפעם רן לא אומר כלום. וגרוע מזה, הוא יושב לידי, חיוור כאילו בלע חבילת גירים, מחזיק לי את היד בכזו עוצמה שפרקי האצבעות שלי כואבים. הוא לוחש משהו לא מובן, ואני רוכנת לעברו ומנסה לשמוע. "האמת שהפעם זה לא נראה טוב". זה מה שהוא אומר, המרגיע הלאומי שלי, האיש שהרצה לי שעה על יכולות הניווט המוכחות של מטוסים קטנים במהלך הטיסה הכי גרועה בחיינו, זו שלקחנו לאיזה חור בטנזניה במטוס קל שנראה כמו קרטון חלב של טרה שמישהו הדביק עליו פרופלור בסלוטייפ.
לזכותו של רן ייאמר, שמהרגע שעלינו לטיסה הזו, הטיסה של חצות מאתונה לתל־אביב, הוא חשד שמשהו לא בסדר. זה התחיל בדיילות, שלוש עלמות מוצקות ושריריות שוקיים, כנראה אלבניות, בטווח הגילים שבין 30 ל־89. שלושתן אחזו באותו סגנון פריזורה - צמה ארוכה שמשתלשלת על הגב.
"שלום", אמרתי להם במאור פנים. אני תמיד מברכת את הדיילות והדיילים כשאני נכנסת. משהו בי עדיין מקווה שהן יעריכו את הנוסעת הנחמדה וייתנו לי עיתון בעברית או אפילו כוס וויסקי שיביאו במיוחד מהביזנס. כמובן שזו רק מחשבת שווא של בומריות מנותקות, שייכת לתקופה שבה היו נוהגים לתת משהו אחר מאטיטיוד מהגיהינום בטיסות. היום, בעידן שונא הלקוחות הזה, הדבר היחיד שתזכה לקבל זה קצת מים מתוך בקבוק מינרליים קיבוצי שהדיילות ימזגו לך.
למרות שחברת התעופה היא ישראלית, הדיילות אינן דוברות עברית וגם לא ממש אנגלית. אני שמה לב לזה כשאני שואלת שוב על הרעש החשוד שבוקע משמאלי, והדיילת דווקא מנסה לדבר באנגלית, רק שהיא שבורה יותר מאמא שלה אחרי שאבא שלה נטש אותה כדי לחפש את עצמו באתונה. אז היא מוותרת מהר, ומתחילה לדבר אליי בשפה המוזרה שלה. היא גם נראית כועסת שאני לא מבינה, וזה מסביר לי למה הדיילות אפילו לא בירכו אותנו חזרה כשנכנסנו. כמה שפחות מגע עם הנוסעים שמשום מה מצפים להיות מובנים.
500 דולר לכל אחד מאיתנו. זה מה ששילמנו תמורת הזכות להשתנע במשך פחות משעתיים מאתונה לשכנתה, תל־אביב. "חמש מאות דולר", רן אומר בעודנו מתכוננים להמראה, "והם חוכרים לנו צוות אלבני". "שקט", אני אומרת לו, "הן ייעלבו". אבל בלב הלא־פרוגרסיבי שלי אני נזכרת איך שמחתי כששמעתי שסוכן הנסיעות שלנו בחר בארקיע. אני כל כך אוהבת לטוס עם חברות ישראליות, אוהבת את התחושה הביתית הזאת של לעלות למטוס ולשמוע את ה"ערב טוב" הקשוח בוקע מפיה של מושבניקית בת 22 שזה עתה סיימה שירות כמ"כית בנים. ומבחינתה היא עדיין שם, עמוק במחנה הטירונים. כלומר אין שום הבדל בינך לבין יאניב במלרע, החניך הכי בעייתי ומופרע שהיה לה במחזור ע"ד. שניכם חשודים מראש בעשיית צרות, ולכן בשנייה שתיגש אליה היא כבר תאפס אותך, "אדוני, שב מיד", אבל תהיה הכי לבבית ודואגת כשתרצה כוס מים לקחת כדור.
***
ובינתיים, בחשיכת הקבינה, המטוס ממשיך לנתר כמו חרגול עם אספירציות אולימפיות, אבל זה אפילו לא מה שהכי מפחיד אותי. זו התחושה שאני נוסעת במטוס קטן עם מספיק מקום לרגליים רק בתנאי שאתה בובת פופ, אבל עמוס ומפוצץ בפראיירי 500 דולר שנערמו אחד על השני כמו אשכולות ענבים מסנטוריני. הצפיפות הגיעה לכזו רמה שתוך שניות נגמר המקום בארוניות הנטרקות מעל המושב. אנשים פשוט גדשו את המעברים ועמדו עם המטען שלהם, מחכים לפתרון, עד שלדיילת היותר צעירה נמאס והיא התחילה להוריד מזוודות ושקיות קניות מהארוניות ולתחוב אותן בערימות מאחורה של המטוס, בלי לשים קצוץ על העובדה שמספיק כמה כיסי אוויר אימתניים וכבר המזוודות מתחילות לשייט כמו קרנפי טרולי דוהרים במעברים ולפגוע בנוסעים.
האמת היא שאני מחמירה איתה, לחלק מהמזוודות היא דווקא כן מצאה פתרון נאות. כלומר, דחפה אותן מאחורי המשענת של המושבים האחרונים במטוס. ומי זכה לשבת במושבים האחרונים הקסומים האלו, איפה שאתה לא יכול להשעין את הכיסא ולכן מבלה את כל הטיסה בלהיות סבתו של הנוסע שלפניך שדווקא כן יכול להישען אחורה ולכן שוכב בחיק שלך כמו ילד אהוב ובוהה לך עמוק לתוך הנחיריים? מי זכה לקבל את מיקום הזהב הזה, סנטימטר מהשירותים, שנפתחים ונסגרים בקולות שאיבה? כמובן שאנחנו.
ומי זכה לשבת במושבים האחרונים הקסומים האלו, איפה שאתה לא יכול להשעין את הכיסא ולכן מבלה את כל הטיסה בלהיות הסבתא של הנוסע שלפניך שדווקא כן יכול להישען אחורה ולכן שוכב בחיק שלך כמו ילד אהוב?
לא שהציפיות שלי בשמיים. כבר הבנתי שזכותם לבטל לי את הטיסה או לשנות שעות בלי להודיע לי, גם לא בסמס קצר כזה שכל מלחימת ריסים הכי מתחילה בדיזנגוף טורחת לשלוח. הבנתי שמותר להם להפוך לטיסת לואו־קוסט מהגיהינום. אני גם משלימה עם זה שכבר לא ישאלו אותי אם "עוף או בקר". לא רק שאין ארוחות יותר, גם התשובה לשאלה הזו ברורה לי. אני, אני הבקר היחיד במטוס, פרה מספר 67 בעדר שהם מעמיסים לתוך מכולות הברזל שלהם. ועדיין, קשה לי להשלים עם טיסה בלי כריזה שעובדת.
זה התחיל עוד על הקרקע, ברגע שהדיילת ניסתה לספר לנו על מיקום מעברי החירום, הכריזה פתאום התחילה להשתולל, ורעש לבן, צורמני, מילא את המעברים. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאנחנו עוד על הקרקע, אבל מערכת הכריזה המשיכה לג'עג'ע גם כשהיינו באוויר, פשוט נדלקה לה מדי פעם ושידרה לנו צלילים קקפוניים של דולפינות ממליטות. אני לא חושבת שלמישהו יש מושג כמה מפחיד זה לטוס עם כריזת רפאים שנפתחת ונסגרת בלי סיבה ולא מאפשרת לך לשמוע כלום, כי ישר את חושבת דבר אחד - מעניין מה עוד לא עובד במטוס הזה?
אני מוותרת על כל ניסיון לשלוט בטיסה. בדרך כלל אני יושבת זקוף וישר בכיסא שלי, כאילו שאם רק אשאר דרוכה ואשמור על הטייס שלא יפשל הכל יהיה בסדר. אבל הטיסה הזאת כה מבעיתה, עד שאני מוציאה מהתיק שלי את הסדין שקניתי בעשרה שקלים בסופר ביוון, ופשוט מכסה את כל הגוף שלי כולל הראש כמו בטלית. שם, בתוך האוהל החמים, אני נפרדת לשלום מהבת שלי, שכל כך התגעגעתי אליה, אומרת ביי גם להורים ולאחים שלי, נזכרת שהחברה הכי טובה שלי בסיני ולכן לא תתבשר שנספיתי עד שתגיע לאזור עם קליטה.
להפתעתי גם רן מצטרף לתוך אוהל הטלית, ושנינו נושמים מתחת לסדין את מה שנראה כמו נשימותינו האחרונות. בדיוק בשלב הזה הכריזה שוב עולה, הפעם זה הטייס, או שייתכן שזה תוכי קקדו שיכור שהשתלט על הקוקפיט. "מה הוא אומר?" שואלת נוסעת בקול, "זה בכלל הטייס?" דואג מישהו אחר מלפנינו. "שמע ישראל" אני מתחילה להגיד, אבל שוכחת כמו תמיד את הפסוק שבא אחרי.
בשרוול כבר לא אכפת לנו אם המזוודה תגיע או לא, אנחנו כל כך מאושרים ומלאי הודיה על ששרדנו. אני שולחת מבט לאחורה, רואה מה כתוב על המטוס. לא, לא כתוב שם "ארקיע". האותיות זועקות "אייר אלקטרה", חברת הצ'ארטרים של בולגריה. ופתאום המחשבה שלנו שאנחנו עומדים לטוס כחול־לבן, נשמעת בעיקר מצחיקה. חבל שהבדיחה על חשבוננו.
העולם התקדם כל כך, עד שלא נשאר בו מקום לוואו אמיתי
בחגים הייתי רוב הזמן בשני מקומות – פייסבוק (כי אני זקן) וטוויטר (כי אני נרגן) – ובשניהם עקבתי מקרוב אחרי המקומות שאנשים היו בהם בחגים וטרחו לשתף מאות תמונות שכל אחת מהן עוד עלולה להוציא לי עין.
לא משנה. באחד השיטוטים נתקלתי בסרטון טיקטוק קצר (אני לא בטיקטוק. אבל זה לא אומר שיש לי דרך להימנע מסרטוני טיקטוק) שבו אמא ובת צילמו את עצמן רוקדות לצלילי המגה־להיט הנצחי Take On Me של להקת א־הא (לא, אני לא אשיר לכם את זה עכשיו, אין סיכוי), ופתאום, תוך כדי שהן רוקדות, הבת מפעילה איזה אפקט בטלפון שלה, והפריים כולו הופך לאנימציה מצוירת בקווי עיפרון עזים, בדיוק כמו שנראה הקליפ המיתולוגי לשיר הזה, שעצר את נשימתנו ממש לא מזמן, בסביבות האייטיז.
תגובת האמא באותו רגע היא מה שהפך את הסרטון הזה לוויראלי: היא פשוט בהלם. פיה נפער בתדהמה, ואז היא מכסה עליו בכף ידה, ופשוט לא קולטת שהסרטון שלה רוקדת עם הבת המתבגרת שלה יכול להפוך, בלחיצת כפתור, בלייב, לקליפ המכונן שמתישהו כשהיא הייתה מתבגרת נראה לה, ולכולנו, כמו הישג טכני ויצירתי מדהים, כמו וואו מוחלט. ועכשיו הוא רק סתם עוד אפקט שמפעילים בטלפון הנייד.
האמת, גם אני קצת הופתעתי. ולא הופתעתי. כלומר, כשהקליפ ההוא יצא הוא באמת היה חתיכת וואו. אקשן לייב שהופך פתאום לאנימציה! והסולן החתיך של א־הא, שנע בין עולם האנימציה לעולם האמיתי בניסיון לחזור לאהובתו! חתיכת אפקט מדהים. איך הם עשו את זה? כמה זה עלה להם?
בכלל, כל צפייה ב־MTV אז הבטיחה שתצאו עם איזה וואו. איך בכלל עשו את הקליפ ל־Virtual Insanity של ג'מירוקוואי, שבו הרצפה בחדר זזה לכל הכיוונים והוא נשאר במקום? איך עשו שכל הפרצוף של פיטר גבריאל ב־Sledgehammer יהיה מורכב מירקות? איך עשו את כל המעברונים האלה שבהם הלוגו של התחנה נהיה פתאום מבועות סבון? איך עשו שמייקל ג'קסון ייראה כמו זומבי? אה, לא עשו, ככה הוא נראה בשוטף? בסדר.
ואז עברו איזה 30־40 שנה, ובכל טלפון נייד, בכל אפליקציה מטופשת כמו סנאפ, יש לכם עשרות אפקטים מדהימים יותר, כלומר לא מדהימים בכלל. הם לא מדהימים כי הם פשוט שם, בטלפון, אצל כולם, ולא צריך שום MTV בשביל לראות או להפעיל אותם. הם טריוויאליים. ואם מתחשק לי כרגע לראות את עצמי עם אפרו ואוזני כלב, ואם מתחשק לי לראות איך אני אראה בגיל 80, ואם מתחשק לי להלביש את הראש שלי על הגוף של ג'ולי אנדרוז ב"צלילי המוזיקה" – ובכן, אני יכול לעשות את זה אגב ישיבה בשירותים.
אין בזה שום וואו. לכולם יש את זה.
ופתאום אתם מבינים, שבעולם שבו כל תמונה וסאונד יכולים לעבור כל מניפולציה באופן מושלם טכנית – רק תורידו את האפליקציה המתאימה – כמעט שום דבר כבר לא באמת יכול להיות וואו.
והתחלתי לחשוב מתי, בפעם האחרונה, נפלט ממני וואו אמיתי, עסיסי, משתאה כזה. וואו של התרגשות ואסירות תודה להיות חלק מעולם שדבר כזה נמצא בו. מתי התרגשתי כמו אז, כשמורטן הארקט, סולן א־הא, עלה לפלצטו היפהפה בפזמון המושלם ושובר הלב של Take On Me, ונלחם, מותש, כדי להיחלץ מעולם האנימציה ולחזור לאהובתו בעולם האמיתי, ואני הייתי, כאילו, וואו.
מתי היה לי וואו כמו מול הפעם הראשונה, והשנייה, שבה ראיתי את "ספרות זולה"? ומתי היה לי וואו כמו בהאזנה הראשונה והשנייה והעשירית ל"זיגי סטארדסט"? ומתי היה לי וואו כמו, אפילו, מול נינט בניצנים או שפרה לוקחת את "האח הגדול" – וסליחה, אני יודע, אתם צודקים, מה בואי ו"האח הגדול" עושים באותה פסקה, אבל גם ערוצי הברודקאסט ידעו פעם לייצר אפקט וואו.
יכולתי לחשוד שזה עניין של גיל וקילומטראז', אבל זה לא. כלומר, ברור שבגיל חמש גם גלידה גולדה בטעם מסטיק היא וואו ובגיל 50 היא רק־זה־לא, ועדיין; אין גיל לוואו. אנחנו רוצים ומסוגלים להשתאות בכל גיל, ולמעשה, אני עדיין זוכר את הוואו הגדול האחרון שלי: זה היה ב־2007, כשסטיב ג'ובס חשף את האייפון הראשון, וברגע שהדגים איך הוא גולל רשימת שירים במגע אצבע עדין, ואיך הוא עושה זום־אין לצילום באמצעות שתי אצבעות, זה היה וואו אולטימטיבי. ידעתם מיד שהדבר הזה הולך לשנות את חייכם, ובעיקר שאתם חייבים אחד.
אני מתגעגע לוואו. וכל פרזנטציה של אפל או גוגל עדיין גורמת לי לקרוא עליה הכל, אולי איפשהו שם באמצע מסתתר בכל זאת איזה וואו קטן. אבל לא, הם סתם שיפרו את המצלמה
משם ואילך, הוואווים הטכנולוגיים הלכו והתמעטו. מכונית אוטונומית? עוד לא. מטאוורס ומשקפי תלת־ממד? עוד לא. אינטליגנציה מלאכותית? כן, בטח, אבל מה כל כך וואו בזה שאני מוזמן עכשיו לדבר עם תוכנה שתצטרך ממילא להעביר אותי לנציג או לקבל ממנה איור לא במיוחד מדויק?
הכל התקדם במהירות אקספוננציאלית, רק הוואו הלך אחורה, והעולם הלך והתרוקן בהדרגה מוואו. סרטים בתקציבים של מאות מיליוני דולרים התבררו כ"שודדי הקאריביים: זרמים זרים" – אפס וואו – והדרמה הטלוויזיונית הפכה כל כך טובה כסטנדרט, עד שביזבזתם את הוואו האחרון שלכם על "הסופרנוס", ובשביל "חזרות" נשארה לכם סתם הנאה שקטה. לא שזה רע, אבל איפה הוואו. אפילו עדן הראל, שהייתה חלק מהוואו המקורי של MTV, הלכה למקום שאליו הולכים וואווים כדי למות – רעננה – והיא שומרת שבת, נידה ושישה ילדים.
נשארה, כמובן, הפוליטיקה הישראלית הארורה. כי הנה בני גנץ הולך עם ביבי, וואו. והנה אורלי לוי־אבקסיס הולכת עם, אה, כל מי שמציע. וואו. והנה איתמר בן גביר. אבל זה, כמובן, משחק מוגבל בזמן, ואחרי שהבנתם שהכל אפשרי ומותר וחוקי (ואם לא, זה רק כי תפרו תיקים וזה בעצם כן), שום דבר כבר לא באמת וואו. כלום.
ואני מתגעגע לוואו. וכל פרזנטציה של אפל או גוגל עדיין גורמת לי לקרוא עליה הכל, אולי איפשהו שם באמצע מסתתר בכל זאת איזה וואו קטן. אבל לא, הם סתם שיפרו את המצלמה.
אז חייבים לנסוע לחו"ל שהיא וואו. לסיישל. לטוסקנה. לנורווגיה. וכשאתם שם אתם אומרים את כל הוואו שאגרתם בגוף ולא היה לכם על מה להוציא, ומעלים לרשת החברתית תמונות זהות לאלו שהעלו כל השאר מאותם מקומות, והוואו שוב מתנדף והופך טריוויאלי.
ובסוף, בסוף אתם רואים סרטון טיקטוק של אמא ובת רוקדות לצלילי Take On Me, ומקשיבים שוב לחתיכה מהשיר האדיר הזה – שמאות הפעמים ששמעתם אותו בחייכם לא הצליחו, משום מה, להמאיס אותו – ואומרים לעצמכם בשקט: וואו. וואו על השיר הזה והקליפ שלו. ומבינים שיש וואווים שפשוט נשארים. ואיזה מזל שהספקתם לתפוס כמה לפני שהפסיקו לייצר אותם.
בין מה שקרה בדרבי למה שקורה בבחירות האלו, עובר קו מחבר אחד, ודי מטורלל
ככל שהבחירות מתקרבות יש פחות קשב לעניינים שקשורים בהן, כל אחד מתבצר בעמדותיו ונאמן לקבוצתו. למרות זאת אני מבקש לפתוח עם הערה קטנה אחת על כוכב הקמפיינים עד כה, איתמר בן גביר, ואשמח שתקראו את הדברים בנפש חפצה. אני אמנם אסנגר בהם קצת על תופעת בן גביר, אבל אצטרך שתאמינו לי שאני מגדולי מתנגדיו. לא מיותר לציין כי במידה רבה, כל האישיו הציבורי סביב תמונת ברוך גולדשטיין בסלון ביתו התחיל מאייטם ביקורתי שצילמתי איתו בתוכניתי "המתנחל". גם אם זו הייתה הטרלה מצד בן גביר וגם אם זה היה מזמן והוא באמת כבר במקום אחר (אני לא שולל זאת), אני מודה שאני בדיכאון מכך שמפלגה של הציבור הדתי־לאומי, מה שהיה פעם המפד"ל, נקלעה לסיטואציה שאדם ששם תמונה של גולדשטיין בביתו הוא הדמות החזקה שלה. וזה לא מן השפה ולחוץ אצלי: כמי שבא מהציונות הדתית, גדל בה ומלא הערכה ואהבה למה שהיא מייצגת - אני באמת עצוב מכך שספינת הדגל הפוליטית שלה נפלה שבי בידי סמוטריץ' ובן גביר. זה ממש מסתכל אותי. איפה אורי אורבך ז"ל ואיפה מפלגת נעם והזיותיה.
זה נורא. זה באמת נורא.
***
ואחרי שאמרתי את זה, אבקש לומר כמה דברים נוספים: ראשית, הטענה של בן גביר שהזעזוע שמור בעיקר אליו, נכונה. לצערנו יש תומכי טרור בכנסת שמסתובבים כאתרוגים, ולהבדיל מבן גביר הם אפילו לא אומרים שהשתנו או משהו. גם בנושא הלהט"בי, בן גביר אומר היום שאם יהיה לו בן גיי הוא יחבק אותו. וליד טאהא אומר שאצלם אין בכלל הומואים. מי משניהם חוטף יותר ביקורת?
שנית, הטענה שנתניהו הקצין כי הנה הוא מסכים ללכת עם בן גביר, מה שבעבר לא היה עושה, מתעלמת מכך שלא נותרה לו ברירה אחרת. הרי רק לאחר שיתר המרכיבים בכנסת פסלו אותו, הוא פנה גם לבן גביר. יכול להיות שההחלטה לא לשבת עם ביבי בשום אופן מוצדקת, אני לא נכנס לזה כרגע, אבל צריך להכיר בכך שאחד הדברים שהכשירו את בן גביר לבוא בקהל הוא החרם על נתניהו. שפשוט לא נותרה לו ברירה.
הנקודה הבאה היא החשובה ביותר: אני זוכר היטב את התסכול שחשתי כשהצבעתי לימין החדש וכל הזמן היו כותבים ששקד ובנט הם סכנה אדירה למדינה, גם כי הם "פשיסטים קיצוניים", אבל בעיקר כי הם "שונאי להט"בים". זה קצת נשכח, אבל זה לא ייאמן כמה ירדו עליהם על העניין הלהט"בי. לא הבנתי את זה. לבנט הייתה דוברת לסבית, שקד בכלל לא מגיעה ממקום דתי, הכרתי אותם וידעתי שהם ליברלים לגמרי בנושא, ואפילו שמחתי שהציונות הדתית מיוצגת על ידי שניהם. הם גם לא היו שפוטים של רבנים ואני זוכר שממש חשבתי שזו איזו טעות תקשורתית שתעבור ויבינו שבנט ושקד אינם בקטע של כפייה, הדתה ורדיפת הומואים.
אבל זה לא קרה. היה קמפיין כזה משוגע ומרושע נגדם והפכו אותם לאויבי הקהילה.
עברו שנים, ובנט הפך ליקיר מחנה השינוי. זאב־זאב קלאסי.
אתם מבינים, באופן אישי אני מבואס מכוחם של סמוטריץ' ובן גביר, הייתי שמח שהציונות הדתית תיוצג על ידי אנשים כמו טרופר וכהנא, אבל בואו: אמרתם לנו שישראל החופשית תיחרב אם בנט יהיה בכנסת, ואז נתתם לו להיות ראש ממשלה. אז למה שמישהו יתרגש מהאזהרות שלכם כעת נגד בן גביר?
***
אבל עוד רגע בחירות והכל רותח אז בואו נעביר את הדיון למשהו לא פוליטי, כדי שההאזנה תהיה יותר רגועה: אוהדי ספורט שמאבדים את זה תמיד היו, ותמיד יהיו. זה מצער, אבל זה מובן. יש המון אמוציות כשאתה אוהד קבוצה, ויש כאלה שחוש המידה אצלם נדפק. הם מסבירים לך שזה יותר מספורט, הם אומרים לך שהקבוצה שלהם זה עד המוות, אלה ביטויים מופרכים, אבל הרי הכל מופרך, אז איך אפשר לשפוט אותם? גם אני יושב באיזה משחק ליגה מול הפועל חיפה וליבי הולם למרות שאין חשיבות למשחק, ומי בכלל קבע שיש חשיבות לליגה שלא לדבר על החיים. אז אני עושה להם הנחה. אני אומר לעצמי, בסדר, זה היופי, שיש לנו את הקבוצה שאנחנו אוהדים כדי להמיר אליה המון רגשות, לכאוב הפסדים ולחגוג ניצחונות ולהתעלם מכך שזה אבוסרדי ממש לחשוב שיש איזו "אמת" בתחרות הזו בין שחקנים זרים מכל מיני מדינות, שלובשים חולצות בצבעים שונים. אבל ככה זה. זה אנושי וזה כיף.
הייתי שמח שהציונות הדתית תיוצג על ידי אנשים כמו טרופר וכהנא, אבל בואו: אמרתם שישראל החופשית תיחרב עם בנט, ואז נתתם לו להיות ראש ממשלה. אז למה שמישהו יתרגש מהאזהרות שלכם נגד בן גביר?
עד שזה עובר את הגבול. עד שיש אלימות. עד שיש קללות ברמה שכבר לא נעים לך לשבת עם הילדים במגרש. עד שאתה מסתכל על הכל מהצד ואומר, רגע אחד, אני אוהב את המשחק, את האסתטיקה שלו, אבל זה באמת חייב לבוא עם כל החרא הזה? אני אוהב לצפות בכדורגל ודרבי זה יום חג, אבל האנשים האלה שזורקים כדורים כדי לעצור את המשחק, הם מבינים שהם הורסים את העניין בטרלול שלהם?
***
חוליגנים ואנשים שקצת מתבלבלים תמיד היו. מה שהתווסף היום הם הרשתות החברתיות. בשונה מבעבר, היום יש דיונים אינסופיים בקבוצות האוהדים, גם כשהמשחק מסתיים. פעם הייתי נכנס לדיונים האלה. הייתי יוצא ממשחק ורוצה לקרוא דעות של אנשים שצפו בו, להבין האם אחרים ראו מה שאני ראיתי, לקרוא ניתוחים וזוויות שלא חשבתי עליהם. היום כשאני נכנס לקבוצות האלה, אני רואה בעיקר זעם. ממש זעם. אנשים כועסים, מתנפלים זה על זה, אוהדי קבוצות מגדפים ברוע אוהדי קבוצות אחרים, שיח של שטנה ממש, בלי קורטוב של הומור מתבקש, בלי איזו קריצה שתראה לך שהם זוכרים שהם מדברים על משחק, על משהו שאמור להיות תחביב, תבלין של החיים.
***
עוד עשרה ימים בחירות (שאחריהן יהיו עוד בחירות), ואיך אפשר לצפות מאנשים לנהוג בכבוד אלה באלה, אם אפילו בפורומים של הספורט, ששם לא עוסקים בשאלה מי ינהיג את ישראל, יש כל כך הרבה איבה? וזה אולי לא הזמן, אבל אנחנו נצטרך לטפל בזה. נצטרך לשנות את זה. לא יהיה נכון לתת לילדינו לגדול לתוך עולם כל כך מקוטב, שבו אפילו אוהדי קבוצות ספורט שונות הופכים לאויבים אחד של השני. אסור להתרגל לזה. פשוט אסור. שבת שלום.
איכשהו ואיפשהו / איפשהו בלייב פארק ראשל"צ חגג בתחילת החג שמעון בוסקילה ייבדל לחיים ארוכים 20 שנה לתחילת הקריירה שלו כזמר, ולי זה היה רגע מכונן ומאושר, גם כי אני אוהב אותו וגם כי הייתי איתו ברגע שהכישרון המופלא מנתיבות פרץ כששרנו יחד את עלש.
וחוץ מזה? המציאות איכשהו ואיפשהו הפקירה את עצמה בידינו והפכה למאיימת, מטומטמת ולא מרחמת. כי תגידו, מי לוקח אחריות על הריגת ילד תמים בקרב בין נערים? האם יש אפשרות לתקן, למצוא מסילות ללב, לחפש מענה לשאלות כשברור שאיפשהו רוב התשובות, בדיוק כמו השאלות, נמצאות אצלנו. אבל מצד שני. "אירופה כבושה", צעק בהתלהבות שדרן הספורט כשמכבי חיפה הנהדרת עשתה את הבלתי ייאמן וניצחה את יובנטוס. אז אני לא יודע אם אירופה ידעה שהיא כבושה, אבל אוקראינה ידוע ידעה, כן. לפחות בחלקה.
חפרפרות לפני הגשם / בעוד קניה ווסט מדבר שטויות מחרפנות על יהודים, ליאונרד כהן דווקא ניגן ושר בטעם ברכב שלי. והשבוע כשהקשבתי לו נזכרתי שקראתי בספר על חייו שכשהיה בן 52 תיאר את עצמו כ"שמוק בחליפת קיץ כחולה שאינו מסוגל לשאת את זה (החליפה והשמוקיות) יותר". ואז נשבר בו משהו, והוא הלך למנזר לעשות מדיטציות.
וכיוון שבספרות הזן נאמר שאם אדם מסוגל לשבת ללא תכלית די זמן אז כל הגרסאות של עצמו יתהוו להן מחדש, אז "אוי גם אני רוצה מדיטציה אמא", הירהרתי, במיוחד כשנתקענו בכביש החוף בלילה שנראה כמו איזה ים סוף עם בולענים שמרחיב את עצמו לנצח כדי שבני ישראל יעברו בחרבה. וגם אל גדות הירקון שבו גדלתי בילדותי, הגיעו לפתע מנופים ענקיים והתמקמו כמו איזה מפלצות, סגרו את האזור ברשתות ברזל ובעיקר יצרו בו חפרפרות לפני הגשם. הסיכוי להיתקל בדשא ובפרחים נהיה אפסי.
"זה הימור מטורף איך תיראה בסוף הרפתקת הרכבת הקלה", אמר חברי אלעדיק שעובר בירקון התמים והססגוני בצעידת הבוקר שלו. "האם התושבים מתל־אביב בכלל ייסעו בה? או שהעיר נידונה להיראות נגוסה כמו מנגו שנחתך לחצי". "טוב, קח מפתח ותביא כרטיס לרכבת כשיסיימו לחפור", ביקשתי.
קורס במדיטציונה / החום מתחיל לעזוב, אבל כשאני מתעורר שטוף זיעה בלילה ומתיישב על קצה הספה כדי להירגע מעסקי החיים, אני מנסה להיזכר במילה שלמדתי לפני שנים שהייתה עוזרת לי למדוט (לעשות מדיטציה) כמו ליאונרד כהן. לא, אני לא במנזר. זה החדר שלי, לפי הנעליים והבגדים הזרוקים על הרצפה, והמילה שאני מנסה להיזכר בה ניתנה לי כשעברתי קורס במדיטציה טרנסצנדנטלית בגיל 24. שמות של אנשים אנחנו שוכחים לא מעט, אבל הפעם שכחתי גם את המילה. הנה ספוילר. המילה של המדיטציה הישנה שלי הייתה דומה שתי טיפות לשם של הבת שלי שירי, אבל עם טוויסט קטן. אז בעודי מחפש אחריה בעצימת עיניים, חשתי לפתע שאני עף מהמיטה כמו ציפור. טוב, מהר מאוד התברר לי שלא רק שלא צמחו לי כנפיים, אלא פשוט עפתי כי איבדתי שיווי משקל וכמעט נחבטתי באדמה (רצפה).
גט באק - ביטלס / "להתראות מריאן", שר ליאונרד כהן והלך לעשות מדיטציה. ואילו אני עשיתי לפני שבוע מינוי לסטרימר של דיסני, שם גיליתי לא רק את פינוקיו וסבא ג'פטו אלא בעיקר את סדרת המופת "גט באק" עם הביטלס. "אוי אלה אהוביי", צרחתי בשקט שאיש לא יישמע ויגיד שאני אנכרוניסטי, נוסטלגיסטי ואבודיסטי. הארבעה האלה הם בעצם לעד המדיטציות הישנות שלי. כי הם חלפו על פניי בנעורים ומעולם לא נשכחו.
בעודי מחפש אחרי המילה שניתנה לי פעם למדיטציה בעצימת עיניים, חשתי לפתע שאני עף מהמיטה כמו ציפור. טוב, מהר מאוד התברר לי שלא רק שלא צמחו לי כנפיים, אלא פשוט עפתי כי איבדתי שיווי משקל וכמעט נחבטתי ברצפה
וכך נכנסתי עמוק לסדרה הארוכה שמתארת רגע אחר רגע של כישרון ומופת, שבועיים של חזרות למופע לייב בשם "גט באק", שלא ברור אפילו איפה יעשו אותו, כולל אפשרות להופעה באמפי רומי סברתה שמו, שדומה שתי טיפות מים לקיסריה ומצוי דומני באפריקה. הם צילמו אז הכל. איך כותבים שירים ממלמולים, איך חיפשו בתים לשירים לא גמורים, וליינים של פסנתר. וכשג'ורג' האריסון ז"ל שאמר, "אני לא יודע מי הייתי בגלגול הקודם. אבל אני יודע שאם בגלגול הבא אני אספר שהייתי ג'ורג' האריסון, יגידו שאני משוגע", מביא שיר כמו "איי מי מיין" קשה להם בהתחלה לקבל אותו, כי זה ולס שומו שמיים, והם הרי תופסים מעצמם להקת רוק. וככה היחסים בלהקה המופלאה ביותר שלפי רבים הייתה אי פעם, הולכים ודועכים, גם בגלל שיוקו אונו אהובתו של ג'ון לנון תקועה שם ביניהם ולינדה מקרטני ז"ל מצלמת כל הזמן את אהובה, וטוב, מי רוצה שיתקעו לו עצים כאלה באמצע הפרצופיק.
ואז כשכולם מיואשים מעצמם, פול מקרטני הרוח החיה בלהקה פונה ואומר להם: "אז אולי אנחנו צריכים להתגרש?"
וכולם מביטים בו באדישות רינגואית כזו ורק לנון הסרקסטי אומר: "ומי יקבל את הילדים?"
כמעריץ / טוב, אז מי יקבל את העלים הנושרים בסתיו? הירהרתי שעה שישבתי על המיטה בלילה למול עוד עונה מתחלפת, וה"מה יהיה" הנצחי שלנו בחיינו. ובעודי יושב ער בלילה כמו ינשוף, נזכרתי שפעם ראיתי אותו צועד בשוק האיכרים בלוס־אנג'לס. הוא כבר היה מבוגר כבן 50־60. ואני כל כך נדלקתי עליו עד שדילגתי כמו מעריץ קטן ממש בעקבותיו. מה אתה הולך אחריו כמו דביל? שאלתי את עצמי, הרי אתה בעצמך לא סובל שעושים לך את זה. אבל מה לעשות, ליאונרד נראה כבר אז כמו שריד ארכיאולוגי של זמרים מופלאים מהאסכולה הישנה. זן נדיר. גבעטרון כזה של איש אחד עם מסר חשוב לעולם: הללויה. היופי יפה. זה לא רק תבלין, זה האוכל עצמו.
שני בלוני גז / שמעו סיפור על קרבת יתר. פעם הגיעו אלינו שני טיפוסים מחברת הגז שאמורה לספק לנו גז בבית, ואחד מהם, מלומד ומומחה גז כזה ששר כל הזמן את “הללויה” של ליאונרד כהן, אמר שהבלונים לא עומדים בתקן (כלומר לא במקום נכון) ועלולה לקרות כל רגע “התפוצצות”. “התפוצצות? עד כדי כך?” תמהתי. “כן”, ענה, “קרבת יתר וחיכוך עלולים לפוצץ את הבלונים של הגז והכל יעוף עליכם כולל הבית”.
“אז מה עושים?” שאלתי נעבעך.
“נזיז אותם, והפיצוץ יימנע ונשיר הללויה”, אמר.
אז הם הזיזו את בלוני הגז, סידרו קו גבול ביניהם לבין הבית, ובינתיים אין פיצוץ. הללויה.
נחכה לחורף / אז איך אמור הסתיו להישמע? איך נראים "אחרי החגים"? ובינינו, מישהו מבין משהו בכלל בימים אלה, למשל כמה בולענים עוד ממתינים לנו? ועד לאן ייקחו אותנו הבחירות בעוד שבועיים? וגם למה לשתות תה לפני בוא החורף? אמרתי לה. לא שווה שנחכה שיבוא החורף האמיתי ולא כמה טפטופים זולים?
ועד שבני האדם יגלו מחדש את האנושיות שאבדה להם לאחרונה (לא משפט שלי) ליאונרד המשיך לשיר לי ברכב את הללויה, מלון צ'לסי וסוזן כדי להזכיר לי שבכל דממה מישהו מאיתנו מצליח בכל זאת לגדול קצת, כדברי אווה קילפי המשוררת הפינית הנפלאה. ורק המילה של המדיטציה (שמזכירה את השם של הבת שלי עם טוויסט), נשכחה ממני.
