ב-2019 הושק באינסטגרם הקמפיין "הסטורי של אווה" אשר באמצעותו ביקשו היוזמים להנגיש את חוויית השואה לנוער של היום באמצעות הרשתות החברתיות. הכוונה הטובה הייתה לתקשר עם הצעירים בשפה שלהם ודרך ערוצי התקשורת שלהם, אבל הניסיון להיות "מגניבים" ו"קולים" היה שטחי ורדוד וגם קצת מתנשא ביחס לקהל היעד שלו. הנוער הישראלי אולי לוקה בנוגע לידיעותיו בנוגע למלחמת העולם השניה והשואה, אבל הוא לא טיפש. ובכל זאת, הקמפיין שמבוסס על היומן של אווה היימן מבטא מצוקה גדולה, כמעט מייאשת, בנוגע להנחלת הידע והעיבוד של זכר השואה. לחלל הזה נכנס הבמאי ארי פולמן, שהציג אמש לראשונה בפסטיבל קאן את הסרט המדובר והמצופה שלו "איפה את אנה פרנק", עיבוד שלו באנימציה ליומן של אנה פרנק.
"איפה אנה פרנק" – טריילר
פולמן זכור היטב בריביירה הצרפתית מסרטו "ואלס עם באשיר" שהוקרן בבכורה בפסטיבל היוקרתי ב-2008 והפך לקלאסיקה של ממש בקולנוע העולמי, והוא שב לשם ב-2013 במסגרת שבועיים של במאים עם העיבוד השאפתני שלו לספר המדע בדיוני של סטניסלב לם "כנס העתידנים". בשני הסרטים הללו, פולמן פילס מסלול חודר תודעה באמצעות האנימציה שלו שנשאה תכנים למבוגרים: טראומת עבר מהשירות הצבאי בלבנון בדוקו "ואלס עם באשיר", וביקורת נועזת ונוקבת על תעשיית הבידור הממוסחרת ואובדן זהות ב"כנס העתידנים". אולם נראה כי היצירה החדשה שלו היא היומרנית ביותר, מכיוון שב"איפה אנה פרנק", פולמן וצוות האנימטורים העצום שלו עשו צעד אמיץ בבואם להציג מחדש את קורותיה של אנה פרנק ויומנה אשר זכה לאינספור עיבודים בשלל שפות, ובשלל מדיומים טקסטואלים וחזותיים, כולל באנימציה. ולמרות הכל, הסרט החדש מביא איתו מקוריות מפתיעה, ואף יותר מכך - נועזת.
הבכורה העולמית של "איפה אנה פרנק" כהקרנה מיוחדת מחוץ לתחרות נפתחה בדרמה לא נעימה. רגע לפני כיבוי האורות בתיאטרון הגרנד לומייר - האולם המרכזי של הפסטיבל - אישה איבדה את הכרתה ביציע העליון. ההקרנה התחילה, אולם צעקות מצוקה של צופים ששהו לצידה הביאו להפסקתה המיידית. דקות ספורות לאחר מכן, צוות רפואי שהוזעק למקום פינה את האישה לבית חולים, ומיד לאחר מכן ניתן היה להמשיך את האירוע. האורות כבו וההקרנה החלה. הסרט נפתח במוזיאון בית אנה פרנק באמסטרדם, בו מתעוררת לחיים דמותה של קיטי, אותה חברה מדומיינת שליוותה את אנה פרנק במהלך הסגר הביתי שנכפה עליה במהלך שלטון הנאצים בעיר ההולנדית. התחייה של קיטי האדמונית מתרחשת רגע לפני פתיחת המוזיאון וכניסת קהל המבקרים הרבים שממתין בחוץ - הרי ידוע שחובה על כל תייר שמגיע לאמסטרדם לפקוד את בית אנה פרנק. ואם לא, שיחיה עם תחושות האשם (והג'וינט שבא איתם).
מחיאות כפיים בתום ההקרנה של "איפה אנה פרנק" בפסטיבל קאן
(צילום: אמיר בוגן)
מכאן ואילך קיטי הופכת למניע של העלילה כשהיא יוצאת להרפתקה ברחובות אמסטרדם בניסיון לפענח את התעלומה: מה עלה בגורלה של חברתה הטובה. וכך, למרות שלכאורה מדובר בעיבוד של היומן של אנה פרנק, ולפיכך מתבקש מפולמן להישאר נאמן למקור ולכותבת, דווקא קיטי היא הגיבורה של סרטו. הדמות הבדיונית שנולדה בראש של פרנק, היא זו שקושרת בין זכרונותיה האישיים של הנערה היהודיה כפי שבאו לידי ביטוי על הכתב ביומנה, לבין סביבתה המאיימת באירופה של שנות ה-40, וממזגת את חוויותיה ומסריה עם המצב החברתי-פוליטי כפי שאנו מכירים אותו בימינו. זהו קשר סבוך עם פוטנציאל לא פשוט לפלונטר, אולם בכשרונו הרב, חוכמתו וגם חוצפתו, פולמן מצליח להתיר את המורכבות, באופן נגיש ונהיר. יש שיאמרו נגיש ונהיר מדי. ממש כמו יצירת המופת "מאוס", הקומיקס של ארט שפיגלמן, כך גם בסרט זה, עיבוד פנטסטי לזוועות השואה (בין השאר הנאצים מוצגים כמעין שדים ענקיים נטולי אנושיות), תמיד יימצא מי שתנגד לגרסאות עלילתיות בדיוניות לאשר ארע אז במציאות.
4 צפייה בגלריה
פולמן עם המוזיקאית קארן או (מימין) שהלחינה את פסקול הסרט, והמאיירת לנה גוברמן, מהפרמיירה ל"איפה אנה פרנק" בקאן
(GettyImages)
הזווית המקורית שמביא "איפה אנה פרנק" נובעת מהבחירה של פולמן להשתמש בדמותה הבדיונית של קיטי כפי שהופיעה ביומן ולהפוך אותה לגיבורה בשר ודם שנושאת בתוכה את רוחה של אנה פרנק, וזאת באמצעות האופק הפנטסטי שמותח הבמאי עד קצה החזון שלו עצמו. רוחה של אנה פרנק משתלבת בעלילה שמתחילה בבית אנה פרנק המוצג כבית רדוף רוחות עם הופעתה של קיטי, הבוקעת מן היומן המקורי. ההברקה האמיתית היא היפוך התפקידים בין קיטי לאנה פרנק. אם ביומן, ובכל עיבודיו הרבים, הייתה זו אנה שיצרה בראשה את קיטי והתנחמה בחיקה בעת משבר, הרי שהפעם זוהי קיטי שנמצאת כאן ועכשיו בינינו ומתרפקת על זכרונותיה מאנה פרנק כאילו היא החברה המדומיינת. בראשה היא משחזרת את חוויות העבר שלה עם האמא הרוחנית שלה כפי שהם נכתבו על הדף. במקביל היא נמלטת מהמוזיאון המתוייר כשהיומן בידה, ויוצאת למסע בחברת נער מקומי כדי להתחקות אחר עקבותיה של אנה פרנק.
היפוך התפקידים הזה הוא המהלך המכונן של הסרט, והוא זה שמעשיר אותו בזוויות חדשות המשלבות בין האירועים ההיסטוריים בערי אירופה לבין המציאות הנוכחית בהולנד, גרמניה, בלגיה ושאר מדינות האיחוד. המסע של קיטי אולי פנטסטי ומדומיין אולם הוא חודר לקרביים של המצב העגום של הפליטים הערבים שנמלטים מזוועות המזרח התיכון ומוצאים עצמם נרדפים על ידי רשויות ההגירה המקומיות. קיטי משתלבת במאבק הזה לקבלת הזרים, ומוצאת עצמה נרדפת כמוהם על ידי המשטרה. יש פה אחדות גורלות, שמבטאת את המסר העיקרי של הסרט, שבוודאי יתקבל בתגובות קשות במדינת ישראל. בניגוד להתנחמדות וההתמגנבות של קמפיין "הסטורי של אווה", פולמן קושר באומץ רב בין לקחי שואת היהודים, לבין מקרי העבר של רצח העם הארמני וזה של בני ההררה בנמיביה, וכן רדיפת הצוענים באירופה - ממש כמו ההתעמרות בפליטים מהמזרח התיכון ומאפריקה המתחוללת באותם מקומות כאן ועכשיו.
יש מי שיכעס מאוד על ההשוואה השנויה במחלוקת הזאת, שנוטלת מהעם היהודי את הבלעדיות על ייסורי המיעוט הנרדף. יש מי שיטען בוודאי שמדובר ביצירה מבישה שמעוללת שמות בזכרה של אנה פרנק, אבל זו בדיוק הסוגיה אותה מבקש פולמן להציף בסרטו. בדומה להגות שביטא ב"כנס העתידנים" בה מפיק הוליוודי נטל את שמה, דמותה וזהותה של שחקנית (בגילומה של רובין רייט) כדי לעשות בה כבשלו, כך גם השלטונות בהולנד, בישראל ובארגונים היהודיים למיניהם, מאמצים את שמה, דמותה וזהותה של אנה פרנק לצרכיהם. הם רואים בה אייקון, סמל, וגם נכס לאומי שיש לשמור עליו ולשמר אותו - כל אחד ממניעיו שלו. מה שהתמסמס בדרך הוא המהות, המסר ההומניסטי הרגיש שהיומן שלה מבטא. אלו הדברים שפוליטיקאים, בירוקרטים ומחנכים מעדיפים להתעלם ממנו. אפשר לשכוח, רק לא לסלוח. "איפה אנה פרנק" נוצר בשביל להזכיר. בשביל להבהיר לנו שאיבדנו אותה, ונשארנו רק עם הסמל שהיא.
זוהי פריצת הדרך של פולמן, שהביא את הסרט למסך אחרי מאמצים רבים והשקעה כספית לא מבוטלת. בעבר סיפר כי העיבוד של "כנס העתידנים" למסך היה חלום אישי שלו, כיום הוא אומר אותו דבר על "איפה אנה פרנק". בשני המקרים מדובר ביצירות שאפתניות, מורכבות ונועזות שגורמות לך לחשוב בין אם אתה מבוגר או ילד. "איפה אנה פרנק" מיועד גם לאלה וגם לאלה. כל עוד הם לא מפחדים לשקול מחדש את העבר, את ההווה והעתיד. לא דרך קמפיין שטחי באינסטגרם, אלא מתוך חשיבה מעמיקה, לעתים ביקורתית, ומוכנים להשתמש בעולם הבדיוני כדי להתבונן אל תוך תוכם, כפי שאנה פרנק עצמה עשתה באמצעות החברה הדמיונית שלה קיטי.
