מאות אנשים, בהם בני משפחתו האוהבת, חברים ואנשי תיאטרון שעבדו איתו, ליוו היום (ב') את עמרי ניצן, מגדולי במאי התיאטרון בארץ שהלך לעולמו ביום שבת, למנוחת עולמים.
רינה, אשתו ואהבתו הגדולה של ניצן, מלווה בארבעת ילדיהם, ריגשה עד דמעות כששיתפה את הקהל שגדש את תיאטרון הקאמרי, שבו נערך טקס האשכבה, בדברי הפרידה ממנו. "כל כך עצוב", אמרה. "הנחמה היחידה היא נחמת הרבים. כולם עצובים להיפרד מאיש מקסים, חכם, חזק, ויחד עם זאת רגיש, צנוע, מצחיק, אמן, איש תיאטרון במלוא רמ"ח איבריו ובמאי נפלא. בשבילי הוא גם היה אהוב, חבר ואבא נהדר. זה היה קשר אמיץ של 65 שנים. כן כן, אנחנו בני 71, והאהבה שלנו החלה ביום הראשון של כיתה א'. כדרכו של עולם, הקשר לא היה תמיד ברצף, אבל אני מעולם לא הפסקתי לאהוב ולהעריץ את האיש המיוחד והמרגש הזה, שהוא כיום גם חלק מגופי ומנשמתי. כמה סמלי שאהובי החזיר את נשמתו לבורא ביום האהבה, ט"ו באב".
רבים מאנשי עולם התיאטרון הישראלי נכחו בטקס האשכבה, שאותו כיבדה בנוכחותה רעיית נשיא המדינה, מיכל הרצוג. היו שם עודד קוטלר, גילה אלמגור, מוני מושונוב, מרים זוהר, ששון גבאי, עדנה מזי"א, צדי צרפתי, אילן רונן, חברתו מימי הלהקה הצבאית שלומית אהרון, ששי קשת, מרים זוהר, משה קפטן, ניצה שאול, שלמה וישינסקי, מנהלי התיאטראות בארץ ומרבית שחקני תיאטרון הקאמרי לדורותיו, שניצן היה מנהלו האמנותי.
מנכ"ל הבימה נעם סמל, התאום הסיאמי של ניצן במשך יותר מ-35 שנות עבודה משותפות, ספד לו: "אם עמרי היה קם לתחייה ורואה את האולם המלא, גם הוא לא היה מאמין", אמר. "קשה לי לדבר, אני לא מחזיק מעמד, ייתכן ואפרוץ בבכי. עמרי כל כולו היה עולם התיאטרון הישראלי. ב-1980, כשהייתי מנכ"ל התאטרון העירוני חיפה, הכרנו. קבענו פגישה והוא הסביר לי את המבנה הארגוני של התיאטרון. ביקשתי שיבוא איתי לחיפה ויסביר זאת גם לאנשי מועצת העיר חיפה. הוא בא והסביר, ותוך כדי הישיבה א.ב יהושע כתב לי, 'זה הבנאדם'. שאלנו אותו אם הוא מוכן, והוא אמר כן. כך נולדה הידידות הנפלאה בינינו. רבנו, השלמנו וכמעט 40 שנה אנחנו אחד ליד השני".
"בדמותך, בתשוקתך ובשפתך עיצבת את משמעותו של התיאטרון עבור דורות על דורות של צופים בישראל", ספד לניצן רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב. "בעקביות, בנחישות ובגאונות גרמת לבמה שבניהולך לפלוש אל תוכנו, לעשות בנו כבשלה, ולהמשיך איתנו גם אל מחוץ לאולם".
גלעד קמחי, שהחליף את ניצן בתפקיד המנהל האמנותי של הקאמרי, אמר כשהוא נרגש: "אני לא מוצא את המילים כדי להיפרד, ההלם עוד מכה והעצב עמוק. עמרי אהוב, חבר ומורה שלי. היית עבורי השראה ומודל הרבה לפני שהכרנו. כנער, צפיתי ב'המורדים', 'רצח', 'אויב העם', 'כטוב בעיניכם', ולהגיד שהייתי מוקסם יהיה לשון המעטה. הייתי אז צופה טירון, ובטח לא ידעתי שאביים בתיאטרון בעצמי ביום מן הימים, אבל יצאתי מההצגות האלה מכושף. והכישוף לא פג עד עצם היום הזה. ההצגות שלך נכנסו לפנתיאון הפרטי שלי והן שם לנצח.
"לפני שנתיים נפלה בחלקי הזכות להיכנס לנעליך העצומות כמנהל אמנותי. תקופת החפיפה - צמד מילים בירוקרטיות משמימות - הייתה בזכותך חוויה מכוננת עבורי. ישבת איתי בסבלנות רבה, היית מורה נדיב שמלמד את שיעורו, צעד אחר צעד, באהבה ובהכלה. ומעבר לפרקטיקה, פתחת איתי את הלב, סיפרת על הקשיים ורגעי השפל שבניהול ועל הסיפוק ורגעי ההתעלות. דיברת על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק. זיהית את הפחדים שלי ואת החששות והרגעת אותי, אבל לא סתם בהבטחות כלליות ש'יהיה טוב', אלא בעצות מעשיות, רוויות ניסיון ותבונה. נדיר לזכות לפרגון וחיבוק כל כך אותנטיים מקולגה, בטח ובטח במעמד כזה של פרישה. עמרי יקר שלי, אני מבטיח להשתדל ולנסות ליישם את מה שלימדת אותי, ולשמור על הבית שלך, על תיאטרון הקאמרי. שלך בכאב עצום ובגעגוע, גלעד".
"עמרי, במשך 26 שנים היית כל כך מזוהה עם הקאמרי", ספד לניצן רן גואטה, מנכ"ל הקאמרי שעבד לצידו בשנותיו האחרונות כמנהל האמנותי. "הייתה ביניכם זהות מוחלטת, ולעולם יהיה לך מקום כאן בליבנו". עזרא דגן, מחבריו של עמרי, נפרד ממנו בשם שחקני הקאמרי בקול חנוק. "50 שנה של חברות מקצועית, אישית ורגשית ו-48 תפקידים", אמר. "יחד עבדנו בשלושה תיאטראות שונים ובאופרה. היית השושבין שלנו, הסנדק של בננו עמרי, הנקרא על שמך. ידעתי שאתה גם נאיבי, רגיש ורומנטי - כמוני, כמו תיאטרון טוב".
לאחר שאולה שור-סלקטר קראה את האפילוג מספר הסיפורים של ניצן, שיצא לאור יום לפני מותו, ושלושה משחקני הקאמרי שרו לו את השיר מתוך ההצגה "הילד חולם" של חנוך לוין, שאותה ביים, יצא מסע ההלוויה לבית העלמין קריית שאול. ניצן נקבר לא הרחק מקברם של נאוה סמל וחנוך לוין, חבריו הקרובים. "דבר אחד בטוח", אמר נעם סמל, בעלה של נאוה, "לא יהיה להם משעמם יחד".
ניצן, כידוע, נחשב לאחד מאנשי התיאטרון הבולטים והמרכזיים בישראל. הוא נולד בתל אביב בשנת 1950 ואת ההצגה הראשונה שלו, "אמיל והבלשים", ביים כבר בגיל 10. בתיכון הוא הקים תיאטרון עם צעירים נוספים שנקרא "להקת הזמן" והם העלו יחדיו שלל הצגות. אחרי שירותו הצבאי בלהקת פיקוד מרכז, הוא נסע ללמוד בימוי בלונדון. כשחזר ארצה בגיל 25 החל לביים בתיאטרון הבימה והפך לאחד מבמאי הבית של התיאטרון. ב-1980 מונה למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה ביחד עם נעם סמל - תקופת שיא לתיאטרון הצפוני, שבה עלו הצגות מקוריות ומדוברות כמו "גטו" ו"נפש יהודי" של יהושוע סובול, "מחכים לגודו" של בקט ועוד.
ב-1985 ניצן עבר לנהל אמנותית את תיאטרון הבימה, תפקיד שאותו ביצע במשך שש שנים, שבמהלכן ביים הצגות מצליחות כמו "מעגל הקיר הקווקזי" ו"משרתם של שני אדונים". כמה שנים אחרי, ב-1991, נבחר לכהן כמנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. החל משנת 1993 ועד 2019 שימש ניצן כמנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, אולי התפקיד הכי מזוהה שלו בקריירה הענפה שלו בעולם התיאטרון המקומי. בשנים האחרונות חזר לביים בתיאטרון הבימה, והיום היה אמור להתחיל חזרות להצגה חדשה בבימויו. הוא הותיר אחריו את אלמנתו רינה ניצן וארבעה ילדים.
