אפשר היה בקלות לקרוא לזה "במיטה עם רובי וויליאמס", ועדיין הייתה אמת בפרסום: הציר של "רובי ויליאמס", הדוקו החדש על כוכב הפופ הבריטי ותלאותיו בעשורים האחרונים, שעלה השבוע בנטפליקס, הוא בדיוק זה – וויליאמס, בגופיה ותחתונים, כמו שהטבע רגיל, ישוב במרכז המיטה שלו וצופה בקטעי ארכיון ישנים שצולמו מאז שהצטרף ללהקת הבנים, "טייק דאת'" בגיל 16.
רובי ויליאמס - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
קטעי הווידאו מתעדים את וויליאמס לפני ומאחורי הקלעים, בחופשות, בהקלטות, ביומן וידאו שהוא מנהל, ערימה מכובדת של חומרים שצולמו, אלוהים יודעת למה, אבל מה זה משנה, אף אחד לא מתלונן. תוך כדי הוא מהגג בדרך הרובי-וויליאמסית הישנה והטובה, כלומר חשוף, כנה, מעט מדוכדך אבל תמיד עם טוויסט קטן של הומור בריטי מודע לעצמו, מהסוג שמתבדח על זה שאף מעריצה לא מגיעה להיפרד ממנו כשהוא "מועמס לגמילה".
וויליאמס מצטרף לטרנד הנפוץ לאחרונה, לסירה שעליה כבר חותרים במרץ דייויד בקהאם, פמלה אנדרסון, ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטאלון, הלא היא "הדוקו על חיי מנקודת מבטי". לזכותו יאמר שהוא עושה את זה בדרך שלו, ומגבה את הכול עם סרטי ארכיון שלא שומשו מעולם. עוד יותר לזכותו ייאמר שהפרספקטיבה שלו אותנטית במובן הזה שגם בסרטים האלה, בצעירותו, בעודו מיטלטל על המים הסוערים של הצלחה מאסיבית, פרסום, התמוטטויות, התמכרויות וכמובן החלק שאף דוקו מפורסמים אינו שלם בלעדיו, הלא הוא תופת חייו של הסלב הניצוד על ידי הפפראצי, אפילו אז וויליאמס היה כן וחשוף כמו היום, ולא פעם הודה בזמן אמת בחולשות ובמצוקות שהמצלמה עצמה התקשתה להכיל.
וויליאמס מודה בכל במה שאפשר היה לאבחן כחדווה, אלמלא היה אדם כל כך עגמומי. סמים, פחדים, חוסר ביטחון עצמי, אובדן הביטחון באנשים סביבו, כל השיט שפגע במאוורר במהלך השנים, ו-וויליאמס נאלץ לנגב ולהמשיך הלאה. זה הסיפור הרגיל של אנשים מפורסמים והמשברים שפוקדים אותם כתוצאה מסיטואציה לא הגיונית, אבל וויליאמס עושה את מה שהוא התחנן לקהל שלו לאפשר לו כבר מאלבום הסולו הראשון שלו, והוא אכן נולד כדי לבדר. הוא כריזמטי, עד כמה שאדם יכול להיות כריזמטי בגופיה שחורה ותחתוני טנגה במיטה שלו, הוא רהוט ומתנסח היטב ובאופן כללי יוצר את הרושם שהוא מסתובב בעולם נטול עור. לפעמים, בעיקר בפרק האחרון והמעט מרוח מבין ארבעת פרקי הסדרה, השליטה שלו בטכניקת הבידור מבצבצת קצת אל פני השטח, הצופה מבין שהוא עד לשואו נוסף, אבל במקרה של וויליאמס הוא לפחות לא מרגיש מרומה - זה שואו מוצלח.
המסלול של וויליאמס אינו יוצא דופן - הוא התפרסם בגיל צעיר מאוד כחמישית מלהקת "טייק דאת'", כשהוא מתפקד על תקן הפעוט בחבורה של בני עשרים. הוא פרש מהלהקה, כשהבין שהטינה שהוא צובר לשאר חברי הלהקה מובילה אותו למקום לא טוב, המשיך לקריירת סולו שכמעט כבתה עוד לפני שהמריאה, אבל סינגל אחד מוצלח (מאוד) העלה אותה על המסלול.
במשך כמה עשורים הוא התמודד עם דיכאון ואתגרי נפש נוספים, פרסום מופרז וצורך במשמעות. בסופו של דבר הוא פרש מקריירה שגדלה מעל מידותיו, הקים משפחה ובשנה שעברה, סביב גיל 50, הוא חזר להופיע, כולל הופעה בלתי נשכחת פה בארץ. החופש שלקחה לעצמה העיתונות הבריטית בשילוב עם חוסר הביטחון הטבעי שלו יצר אצלו צורך עז להוכיח את עצמו כמוזיקאי, כותב ומלחין ולא רק כפרפורמר, ולזגזג בין ז'אנרים כשהוא מחפש את עצמו. "רציתי לכתוב 'קארמה פוליס', וכתבתי את 'קארמה קמיליון'", הוא אומר בחיוך מריר.
החלק היפה הוא שוויליאמס לא מתנצל על החולשות והשפלים הנפשיים, שאליהם הוא נקלע. נכון, הוא אומר, התפיסה היא שאם קורים לך דברים טובים ואתה מצליח, על מה יש לך להיות בדיכאון? אבל וויליאמס, אגוצנטרי ככל שיהיה, מספק הצצה כנה ולא תמיד מחמיאה לחייו של אדם שכביכול אין לו סיבה להתלונן כשהוא שרוע על מיטתו באחוזה המפוארת שלו בלונדון, עם קהל מעריץ ומשפחה תומכת. זה לא היה עובד עם כל אחד, אבל זה עובד עם רובי וויליאמס, ואם אתם אוהבים אותו ומוכנים לספק לו את תשומת הלב שהוא כמה אליה, הוא בהחלט יספק לכם תמורה הגונה.
