1
כזה היה האיש אשר סיפורו אגולל,
אביר הצדק אָרטֵגָל...
אדמונד ספנסר, מלכת הפיות
"אתה בן קורנוול, קוֹרְני מבטן ומלידה," אמר דייב פּוֹלוורת ברוגז. "סטרייק הוא אפילו לא השם האמיתי שלך. אתה נַנקארוֹ, ובצדק. אז אל תבוא לכאן ותגיד לי שעכשיו אתה מתכוון לקרוא לעצמך אנגלי."
פונדק ויקטורי היה מלא עד אפס מקום באותו ערב חמים באוגוסט, והלקוחות השותים התפרשו בחוץ על מדרגות האבן הרחבות שהוליכו למטה אל המפרץ. פולוורת וסטרייק ישבו ליד שולחן בפינה, ושתו כמה בירות לכבוד יום ההולדת השלושים ותשעה של פולוורת. כבר עשרים דקות הם טחנו את נושא הלאומיות ה"קורנוולית", אבל לסטרייק נדמה היה שהרבה יותר.
"לקרוא לעצמי אנגלי?" הוא הירהר בקול רם. "לא, אולי הייתי אומר בריטי."
"לך לעזאזל," אמר פולוורת, והפתיל הקצר שלו התלקח. "אתה לא תעשה את זה. אתה סתם מנסה לעצבן אותי."
שני החברים היו ניגודים מוחלטים מבחינה גופנית. פולוורת היה קצר קומה וכחוש כמו רוכב במרוצי סוסים, פניו סחופות וקמוטות בטרם עת, וקרקפתו צרובת השמש נראתה מבעד לשערו המקליש. הוא לבש חולצה קצרה ממורטטת, כאילו הרגע הרים אותה מהרצפה או משך אותה מתוך סל כביסה, וג'ינס קרועים. את אמת ידו השמאלית עיטר קעקוע שחור ולבן, הצלב של סנט פּיראן; על ידו הימנית היתה צלקת עמוקה, מזכרת מהיתקלות חזיתית בכריש.
חברו סטרייק העלה על הדעת מתאגרף שאינו בכושר, ואכן כזה הוא היה; גבר גדל מידות, קומתו הרבה מעל למטר שמונים, עם אף מעוקם קלות ושיער כהה, עבות ומתולתל. קעקועים לא היו לו, ולמרות הצל התמידי של זקנו הכבד, הוא נתן רושם מהוקצע ומגוהץ למשעי, כמו שוטר או איש צבא לשעבר, למשל.
"נולדת פה," התעקש פולוורת. "אז אתה קוֹרְני."
"הצרה היא, שלפי אמות המידה האלה אתה בירמי, כי אתה מבירמינגהם."
"לך לעזאזל!" קרא שוב פולוורת, שנעקץ באמת ובתמים. "אני כאן מגיל חודשיים, ואמא שלי ממשפחת טְרֵווליאן. זה מה שנקרא זהות - מה שמרגישים כאן," ופולוורת טפח על חזהו מעל ללב. "המשפחה של אמא שלי יושבת בקורנוול מאות שנים -"
"כן, טוב, דם ואדמה אף פעם לא היו ה -"
"שמעת על הסקר החדש שעשו?" קטע פולוורת את סטרייק. "'מה המוצא האתני שלך?', זה מה שהם שאלו, וחצי - חצי - סימנו 'קוֹרְני' במקום 'אנגלי'. עלייה רצינית."
"נהדר," אמר סטרייק. "ומה הלאה? משבצות לדַמְנוֹנים ולרומים?"
"תמשיך בנימה המתנשאת והדפוקה הזאת," אמר פולוורת, "ונראה בסוף מה יֵצא ממך. אתה כבר יותר מדי זמן בלונדון, בן אדם... אין שום דבר רע בגאווה מקומית. שום דבר רע בקהילות שרוצות להחזיר לעצמן קצת מהכוח שנמצא בווסטמינסטר. הסקוטים יהיו ראשונים, בשנה הבאה. חכה ותראה. כשהם יקבלו עצמאות, דברים יתחילו לזוז. הקֶלְטים בכל רחבי הארץ יעשו גם הם צעד.
"רוצה עוד אחת?" הוא הוסיף, והחווה אל כוס הבירה הריקה של סטרייק.
סטרייק יצא אל הפאב בתקווה להפוגה מהמתח ומהדאגות, לא כדי שינאמו לו על העניינים הפוליטיים של קורנוול. הנאמנות של פולוורת ל"מֶבּיוֹן קֶרְנוֹ", המפלגה הלאומנית שהצטרף אליה בגיל שש־עשרה, כנראה העמיקה מאוד בשנה או יותר שחלפה מאז הפעם האחרונה שהתראו. בדרך כלל הצחיק דייב את סטרייק כמעט יותר מכל אחד אחר, אבל הוא לא סבל שום בדיחות על עצמאות לקורנוול, נושא שעניין את סטרייק בערך כמו בדי טקסטיל לבית או צפייה ברכבות. לרגע שקל סטרייק לומר שהוא צריך לחזור לבית של דודה שלו, אבל המחשבה על כך כמעט דיכאה אותו יותר ממסכת הגידופים של חברו נגד סופרמרקטים שהתנגדו לסמן בצלב של סנט פיראן מוצרים מתוצרת קורנוול.
"נהדר, תודה," הוא אמר, ונתן את הכוס הריקה לדייב, שניגש אל דלפק הבר, מניד בראשו לשלום על ימין ועל שמאל למכריו הרבים.
סטרייק נשאר לבדו בשולחן, ועיניו שוטטו בהיסח הדעת ברחבי הפאב שתמיד היה בעיניו הפאב ה"שכונתי" שלו. המקום השתנה עם השנים, אבל עדיין היה באופן שאין לטעות בו המקום שהוא וחבריו מקורנוול נהגו להיפגש בו בנעוריהם. היתה לו הרגשה מעורבת משונה שהוא נמצא בדיוק במקום שאליו הוא שייך, וגם שמעולם לא השתייך למקום הזה, מקום מוכר וקרוב לליבו ועם זאת מנוכר וזר.
מבטו נע בלי מטרה מרִצפת העץ אל הדפסי ציורים ימיים, וסטרייק מצא את עצמו מסתכל היישר לתוך עיניה הגדולות והחרֵדות של אישה שעמדה עם חבֵרה ליד דלפק הבר. פניה היו ארוכות וחיוורות, ושערה הכהה גלש עד כתפיה והיה מפוספס באפור. הוא לא זיהה אותה, אבל היה מודע לכך שבשעה האחרונה אי־אלו מבני המקום סובבו את ראשם והסתכלו עליו, או שניסו ללכוד את תשומת ליבו. סטרייק הסיט את מבטו, הוציא את הטלפון הנייד והעמיד פנים שהוא כותב הודעה.
אילו הפגין אפילו סימן קל שבקלים לעידוד מצידו, היה למכרים תירוץ מוכן לשיחה, כי נדמה שכולם בסנט מוֹאְס ידעו שדודה שלו, ג'ואן, אובחנה כחולה בסרטן שחלות מתקדם עשרה ימים לפני כן, ושהוא, אחותו למחצה לוסי ושלושת בניה של לוסי מיהרו להגיע לביתם של ג'ואן וטד ולהציע כל תמיכה אפשרית. בשבוע האחרון הוא השיב שוב ושוב על שאלות, הודה על גילויי אהדה והזדהות, ודחה בנימוס הצעות לעזרה בכל פעם שאזר אומץ לצאת מהבית. הוא כבר התעייף מלנסות ולמצוא דרכים חדשות להגיד, "כן, זה נראה סופני, וכן, זה איום ונורא לכולנו."
פולוורת נדחק בחזרה לשולחן, נושא שתי כוסות בירה רעננות.
"לבריאות, דידי," הוא אמר, ושב והתיישב.
בניגוד לסברה של רוב האנשים, הכינוי הישן לא הוענק לסטרייק מתוך התייחסות עוקצנית לממדים שלו,3 אלא נגזר מ"דידיקוֹי", המילה לצועני בשפה הקוֹרְנית. הצליל שלה ריכך את סטרייק, הזכיר לו מדוע החברוּת עם פולוורת מתמידה ומחזיקה מעמד יותר מכל חברוּת אחרת בחייו.
שלושים וחמש שנים לפני כן הגיע סטרייק לבית הספר היסודי בסנט מוֹאְס באיחור של שליש, מגודל במידה יוצאת דופן לגילו ועם מבטא שונה בעליל מן ההיגוי הגרוני המקומי. למרות שנולד בקורנוול, אמא שלו הבריחה אותו משם ברגע שהתאוששה מהלידה, נמלטה אל תוך הלילה, והתינוק בזרועותיה, בחזרה לחיים הלונדוניים שאהבה, למעברים התכופים בין דירות לבתים נטושים ומסיבות. ארבע שנים אחרי שנולד סטרייק היא חזרה לסנט מוֹאְס עם בנה ועם התינוקת החדשה שלה, לוסי, ותיכף ומייד הסתלקה שוב השכם בבוקר, והשאירה את סטרייק ואת אחותו למחצה מאחור.
סטרייק מעולם לא ידע מה בדיוק כתבה לֵדָה בפתק שהשאירה על שולחן המטבח. היא בטח עברה תקופה קשה עם בעל בית או עם חבר, או שאולי התקיים איזה פסטיבל מוזיקה שהיא רצתה במיוחד להיות בו: היה קשה לחיות בדיוק איך שבא לה עם שני ילדים שנגררים אחריה. תהיה הסיבה להיעדרותה המתמשכת של לדה אשר תהיה, גיסתה, ג'ואן, אישה שגרתית ומסודרת בה במידה שלֵדה היתה גחמנית ומבולגנת, קנתה לסטרייק תלבושת אחידה ורשמה אותו לבית הספר המקומי.
כל יתר בני הארבע וחצי בהו בו בפה פעור כשהוצג לפני הכיתה. כמה מהם ציחקקו כשאמרה המורה את שמו הפרטי, קורמורן. כל עניין בית הספר הדאיג אותו, כי הוא היה בטוח שאמו דיברה בזמנו על "חינוך ביתי" שתעשה בעצמה. הוא ניסה להגיד לטד שהוא לא חושב שאמא שלו היתה רוצה שילך לבית הספר, אבל טד, שהיה בדרך כלל מבין ומתחשב, אמר בתקיפות שאין לו ברירה, והוא נותר לבדו בין זרים עם מבטא מוזר. סטרייק, שמעולם לא היה בכיין גדול, התיישב מאחורי המכתבה הישנה, ובגרונו גוש בגודל של תפוח.
אפילו סטרייק עצמו לא ידע להסביר מדוע החליט דייב פולוורת, הבריון הקטן של הכיתה, להתיידד עם הילד החדש. לא ייתכן שהוא חשש מהממדים של סטרייק, כי שני החברים הכי טובים של דייב היו בני דייגים גדולים וחסונים, וכך או כך דייב עצמו היה חובב מריבות ידוע לשמצה שאכזריותו עמדה ביחס הפוך לגובהו. עד סוף היום הראשון כבר היה פולוורת גם חבר וגם חסיד נלהב, ולקח על עצמו להבהיר נחרצות לחבריהם לכיתה את כל הסיבות שבגללן סטרייק ראוי לכבוד מצידם: הוא נולד בקורנוול, הוא אחיין של טד ננקארו, מהמתנדבים בשירות ההצלה המקומי, הוא לא יודע איפה אמא שלו וזאת לא אשמתו שהוא מדבר מוזר.
כל כמה שדודתו של סטרייק היתה חולה, כל כמה שנהנתה מהביקור בן השבוע של אחיינה ואף על פי שהוא עמד לנסוע משם למחרת בבוקר, ג'ואן ממש דחפה אותו, פשוטו כמשמעו, לצאת מהבית בערב ולחגוג את יום ההולדת של "דייב הקטן". היא ייחסה ערך עצום לקשרים ישנים ורוותה נחת מהעובדה שסטרייק ודייב פולוורת עדיין חברים, בחלוף כל השנים. ג'ואן ראתה בחברוּת הזאת הוכחה לכך שצדקה כששלחה אותו לבית הספר בניגוד לרצונה של אמו חדלת האישים, והוכחה לכך שקורנוול היא הבית האמיתי של סטרייק, ולא חשוב לאילו מרחקים כבר נדד מאז, ואם לעת עתה הוא קבע את מקום מושבו בלונדון.
פולוורת לגם ארוכות מכוס הבירה הרביעית שלו, שלח מבט חד ומהיר מעבר לכתף אל האישה כהת השיער וחברתה הבלונדינית, שהמשיכו להביט בסטרייק, ואמר,
"זרות דפוקות."
"ומה יהיה על הפארק שלך," שאל סטרייק, "בלי תיירים?"
"שום בעיה," אמר פולוורת בלי שהיות. "יש לנו מלא מבקרים מקומיים, המון לקוחות חוזרים."
פולוורת התפטר לא מזמן ממִשרת ניהול בחברה הנדסית בבריסטול לטובת עבודה כגנן הראשי בפארק ציבורי רחב ידיים במרחק לא רב משם לאורך החוף. הוא היה גם צוללן מוסמך, וגם גולש מעולה, וגם מתמודד בתחרויות טריאתלון איש הברזל - להוט אחרי פעילות גופנית וחסר מנוחה להחריד עוד מילדוּת, ולא הזמן החולף ולא העבודה המשרדית לא הצליחו לאלף אותו.
"אז אתה לא מתחרט?" שאל סטרייק.
"לא, לעזאזל," אמר פולוורת בלהט. "הייתי מוכרח ללכלך שוב את הידיים. לחזור לעולם שבחוץ. בשנה הבאה אני בן ארבעים. עכשיו או לעולם לא."
פולוורת הגיש מועמדות לעבודה החדשה בלי לספר לאשתו מה הוא עושה. אחרי שהציעו לו את המשרה, הוא פשוט התפטר מהעבודה והלך הביתה לבשר על העובדה המוגמרת למשפחתו.
"פֵּני התאוששה מזה, לא?" שאל סטרייק.
"היא עוד אומרת לי פעם בשבוע שהיא רוצה להתגרש," ענה פולוורת באדישות. "אבל עדיף היה להעמיד אותה בפני עובדה מאשר לברבר על זה עכשיו חמש שנים. הכל הלך נהדר. הילדים מתים על בית הספר החדש. החֶברָה של פני נתנה לה לעבור למשרד בעיר הגדולה," שבעולם המושגים של פולוורת היתה טְרוּרוֹ, לא לונדון. "היא מאושרת. היא רק לא רוצה להודות בזה."
סטרייק פיקפק בינו לבינו במידת האמת שבאמירה הזאת. התעלמות מעובדות לא נוחות חברה בקלות לאהבתו של פולוורת לסיכונים ולרעיונות רומנטיים. בכל אופן, לסטרייק היו די והותר בעיות משלו מכדי לדאוג גם לאלה של פולוורת. הוא הרים את כוס הבירה הרעננה שלו ובתקווה להרחיק את מחשבותיו של פולוורת מפוליטיקה, הוא אמר:
"טוב, יום הולדת שמח, חבר."
"לחיים," אמר פולוורת והרים את הכוס לעברו. "מה אתה אומר על הסיכויים של ארסנל עכשיו? הם יעלו בסוף?"
סטרייק משך בכתפיים, כי פחד שמא דיון בסיכויי הכניסה של הקבוצה הלונדונית שאהד לליגת האלופות יוביל שוב להיעדר נאמנות מספקת לקורנוול.
"איך חיי האהבה שלך?" שאל פולוורת, מנסה נתיב שונה.
"אין דבר כזה," ענה סטרייק.
פולוורת חייך מאוזן לאוזן.
"ג'ואני חושבת שבסופו של דבר תגמור עם השותפה שלך. הבחורה ההיא רובין."
"אתה רציני?" אמר סטרייק.
"היא סיפרה לי הכל כשקפצתי לשם, בסוף השבוע שעבר. בזמן שתיקנתי להם את הממיר."
"הם לא סיפרו לי שהיית אצלם," אמר סטרייק והיטה שוב את כוס הבירה שלו כלפי פולוורת. "יפה מצידך, חבר. לחיים."
אם קיווה להסיט את חברו לכיוון אחר, הוא לא הצליח.
"שניהם. היא וטד," אמר פולוורת, "שניהם חושבים שזאת רובין."
סטרייק לא אמר כלום, ופולוורת המשיך ולחץ, "אז לא קורה כלום?"
"לא," אמר סטרייק.
"איך זה?" שאל פולוורת וקימט שוב את המצח. כמו בנושא עצמאותה של קורנוול, סטרייק סירב לאמץ תכלית נחשקת וברורה מאליה. "היא חתיכה. ראיתי אותה בעיתון. אולי לא ברמה של גבירתנו המחורפנת," הודה פולוורת. זה היה הכינוי שהעניק עוד זמן רב לפני כן לארוסה לשעבר של סטרייק. "אבל היא גם לא בחורה מסובבת על כל הראש, לא ככה, דידי?"
סטרייק צחק.
"לוסי מחבבת אותה," אמר פולוורת. "היא אומרת שתהיו מושלמים יחד."
"מתי כבר הספקת לדבר עם לוסי על חיי האהבה שלי?" שאל סטרייק בשמץ טרוניה בקולו.
"לפני איזה חודש," אמר פולוורת. "היא הביאה את הבנים שלה הנה לסוף השבוע, וכולם באו אלינו לברביקיו."
סטרייק שתה ולא אמר כלום.
"היא אמרה שאתם מסתדרים נהדר," אמר פולוורת וצפה בו.
"כן, זה נכון," אמר סטרייק.
פולווורת חיכה, גבותיו מורמות בהבעת ציפייה.
"זה ידפוק הכל," אמר סטרייק. "אני לא הולך לסכן את המשרד."
"הבנתי," אמר פולוורת. "אבל הפיתוי קיים?"
השתררה שתיקה קצרה. סטרייק הקפיד לא להפנות מבט לעבר האישה כהת השיער ובת לווייתה. לא היה לו ספק שהן מדברות עליו.
"אולי היו רגעים שזה עבר לי בראש," הוא הודה, "אבל היא עוברת גירושים מכוערים, וגם ככה אנחנו מבלים חצי מהחיים שלנו יחד, ואני רוצה שהיא תישאר שותפה במשרד."
בשם החברות רבת השנים ביניהם, ובהתחשב בעובדה שכבר התעמתו בנושאים פוליטיים ושזהו יום ההולדת של פולוורת, הוא ניסה לא להסגיר אפילו ברמז את מורת רוחו מסדרת השאלות החקרניות האלה. נדמה היה שכל האנשים הנשואים שהוא מכיר נואשים לנדנד לאחרים לבוא בברית הנישואים, ואחת היא איזו פרסומת עלובה מהווים הם עצמם למוסד הזה. פולוורת ואשתו, לדוגמה, התקיימו במה שנראה כמצב קבוע של עוינות הדדית. סטרייק שמע את פני מכנה את בעלה "האידיוט הזה" לעיתים תכופות יותר מכפי שקראה לו בשמו, ובאינספור ערבים נהג פולוורת לבדר את חבריו בפירוט עולץ של הדרכים שבהן הצליח לעשות כרצונו ולדאוג לעצמו על חשבון אשתו או למרות המחאות שלה. שניהם נראו מאושרים ורגועים מתמיד בחברת בני מינם, ובמקרים הנדירים שבהם התארח סטרייק בביתם, נראה שהמפגשים צייתו תמיד לדפוס של הפרדה טבעית, הנשים מתכנסות באזור אחד של הבית, הגברים באזור אחר.
"ומה יקרה כשרובין תרצה ילדים?" שאל פולוורת.
"לא נראה לי שזה יקרה," אמר סטרייק. "היא אוהבת את העבודה."
"כולן אומרות את זה," אמר פולוורת בזלזול. "בת כמה היא עכשיו?"
"צעירה מאיתנו בעשר שנים."
"היא תרצה ילדים," אמר פולוורת בביטחון. "כולם רוצים. וזה קורה יותר מהר אצל נשים. הן במרוץ נגד השעון."
"טוב, היא לא תעשה ילדים איתי. אני לא רוצה ילדים. בכל אופן, ככל שאני מזדקן, נראה לי יותר ויותר שאני לא מאלה שמתחתנים."
"גם אני חשבתי ככה," אמר פולוורת. "עד שקלטתי שבעצם טעיתי לגמרי. סיפרתי לך איך זה קרה, לא? איך בסוף הצעתי נישואים לפֵּני?"
"אני לא חושב," אמר סטרייק.
"אף פעם לא סיפרתי לך על כל העניין עם טולסטוי?" שאל פולוורת, מופתע מהמחדל.
סטרייק, שהתכונן לשתות, הנמיך את הכוס בהשתאות. פולוורת, שניחן באינטליגנציה חדה כתער, אבל סלד מכל סוג של למידה שלא שימשה אותו מייד באופן מעשי, נמנע מאז ימי בית הספר היסודי מכל מגע עם חומר מודפס להוציא מדריכים טכניים. פולוורת פירש לא נכון את ארשת פניו של סטרייק, ואמר:
"טולסטוי, הוא סופר."
"כן," אמר סטרייק. "תודה. איך טולסטוי -?"
"אמרנו שאני אספר לך, לא? התכוונתי להיפרד מפני בפעם השנייה. היא כל הזמן טרטרה לי על אירוסים, ואני לא הרגשתי ככה. ואז אני יושב פה בבר, מספר לחבר שלי כריס כמה נמאס לי מזה שהיא רוצה להתחתן - אתה זוכר את כריס? בחור גדול שלא מבטא ס' ו־ז' כמו שצריך. פגשת אותו בטקס ההטבלה אצל רוזווין.
"בכל אופן, לידנו יושב לבד על הבר טיפוס מבוגר ושיכור לגמרי, נראה קצת כמו סרסור, עם ז'קט קורדרוי, שיער גלי, והוא מעלה לי את הסעיף, האמת, כי ברור לי שהוא מקשיב, ואני שואל אותו על מה לעזאזל הוא מסתכל, והוא מסתכל לי ישר בעיניים," אמר פולוורת, "והוא אומר: 'אפשר לסחוב משא כבד ולהשתמש בידיים רק אם קושרים אותו על הגב. תתחתן, ותוכל שוב להשתמש בידיים. לא תתחתן, והידיים שלך לא יהיו יותר חופשיות לעשות שום דבר אחר. תראה את מָזַנְקוֹב ואת קְרוּפּוֹב. הרסו את הקריירות שלהם בשביל נשים'.
"חשבתי שמזנקוב וקרופוב היו חברים שלו. שאלתי אותו מה פתאום לעזאזל הוא מספר לי את זה. ואז הוא אמר שהוא מצטט את הסופר הזה, טולסטוי.
"והתחלנו לדבר, ובוא אני אגיד לך דבר אחד, דידי, הרגע ההוא שינה לי את כל החיים. הנורה נדלקה," אמר פולוורת, והצביע מעל לראשו המקריח. "הוא הראה את זה בבירור. התסבוכת של הזכר, בן אדם. הנה אני, בכבודי ובעצמי, יום חמישי בערב, מנסה למצוא בחורה, ועוד פעם הולך הביתה לבד, עוד יותר מסכן ממה שהייתי, משועמם מהחיים; חשבתי על הכסף שביזבזתי ברדיפה אחרי בחורות, ועל כל הכאב ראש סביב זה, ואם אני רוצה לשבת ולראות לבד פורנו בגיל ארבעים, וחשבתי, זה כל העניין. בשביל זה מתחתנים. יש לי משהו יותר טוב מפני? אני נהנה לשבת בברים ולבלבל את המוח לכל מיני נשים? פני ואני מסתדרים פחות או יותר. המצב שלי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. היא נראית לא רע. הבחורה כבר תהיה בבית, תחכה לי, אז למה לא?"
"חבל שהיא לא יכולה לשמוע את זה," אמר סטרייק. "היא היתה מתאהבת בך מחדש."
"לחצתי את היד לטיפוס ההוא שהזכיר לי סרסור," אמר פולוורת, מתעלם מהלעג העוקצני של סטרייק. "אמרתי לו שיכתוב לי את השם של הספר וכל זה. יצאתי מהבר, לקחתי מונית ישר לדירה של פני, דפקתי בדלת, הערתי אותה. היא רצתה להרוג אותי. חשבה שבאתי כי אני שיכור ולא מצאתי משהו יותר טוב ורציתי סקס. אמרתי, 'לא, חתיכת פרה ישנונית, אני כאן כי אני רוצה להתחתן איתך'.
"ואני גם אגיד לך את השם של הספר," אמר פולוורת. "אנה קרנינה." הוא רוקן את כוס הבירה. "חרא של ספר."
סטרייק צחק.
פולוורת גיהק בקול, ואז הציץ בשעונו. הוא תמיד ידע לשלוף איזה משפט מהיר וטוב לסיום, והיה איש של פרידות ארוכות לא יותר מאשר איש של ספרות רוסית.
"אני זז, דידי," הוא אמר וקם. "אם אני אחזור לפני אחת־עשרה וחצי, אני אקבל מציצה קטנה ליום ההולדת - זה בעצם כל מה שאני מנסה להגיד, חבר. זה כל העניין."
סטרייק לחץ את היד המושטת של פולוורת בחיוך מאוזן לאוזן. פולוורת אמר לו למסור את אהבתו לג'ואן ולהתקשר אליו בפעם הבאה שהוא באזור, ואז נדחק ופילס את דרכו, יצא מהפאב ונעלם מן העין.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"דם חם", רוברט גלבריית, תרגום: אמיר צוקרמן, ספרי עליית הגג, 870 עמודים
