ממשלת ישראל הצליחה להפוך את מדינת היהודים ליהודים בלי מדינה, ולהחזיר אותנו לגולה, רק בארצנו
הילד שלי נועל את דלת הבית. אחריה הוא נועל את כל דלתות המרפסת. ואז הוא מגיף את התריסים. אנחנו גרים ברמת אביב – כנראה המקום הכי פחות רלווטי בישראל השבוע.
זו קומת קרקע, הקומה שלנו, וגם בימים רגילים אין כאן יותר מדי אור, אבל עכשיו, כשהכול מוגף, משתררת חשיכה די גמורה. אני שונא את זה, אבל אני יודע בדיוק מה עובר בראש של הילד – כי גם בראש שלי הדבר הזה לא יכול שלא לעבור: התרחיש האידיוטי, המופרך, הלא-הגיוני בשום צורה, שלפיו יגיע עד לכאן מחבל חמוש. כמו המחבלים שהגיעו במאותיהם לבתי משפחות ההרוגים והחטופים בדרום ישראל.
הייתי יכול לכתוב "דרום מדינת ישראל", אבל אין טעם, כי לא הייתה השבוע מדינה. המדינה הסתלקה מישראל. נשארה רק סתם ישראל. אם הייתה מדינה, דרום ישראל הייתה חלק ממנה. הייתה מוגנת על ידה. הייתה זוכה לכיסוי צבאי לפחות כמו סוכתו הקדושה של צבי סוכות בחווארה. אבל אין מדינה בשביל שדרות, ניר עוז, בארי, זיקים, נחל עוז, כפר עזה, נירים וכל שאר יישובי העוטף. וזה אומר שאין מדינה בשביל אף אחד, מלבד אולי בשביל צבי סוכות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות:
ואם יגיע מחבל עד לרמת אביב, והמחבל הזה ינסה לפרוץ את החלונות או הדלתות שלנו, ויצליח, גם אנחנו נמצא את עצמנו זוחלים על הרצפה באיזה מחבוא ומתחננים בלחישות להצלה שלא תבוא, כי אין לנו סבא שהוא אלוף במילואים ויכול להפוך – בהיעדר צבא, בהיעדר ביטחון, בהיעדר מדינה – לרמבו הפרטי שלנו. וגם אנחנו נלך – כלומר נשב בדממה משך שעות – כצאן לטבח, או לעזה.
אני יודע, וגם מסביר לילד, שזה ממש לא סביר שמחבל חמוש יגיע משם עד כאן. זה רחוק מדי. תל-אביב היא לא המטרה שלהם. זה לא ייתן להם כלום. זה בלתי אפשרי.
אבל בואו; האם זה באמת בלתי אפשרי? כי אם יש משהו אחד שלמדנו השבוע, זה שבישראל 2023 – ישראל המפורקת, השבורה, המסואבת והלא-שם-בשביל-תושביה-שאינם-צבי-סוכות – גם מה שנראה לחלוטין בלתי נתפס, בלתי ייאמן, בלתי אפשרי – הופך אפשרי.
לא האמנו, אנחנו עדיין מסרבים להאמין, לדברים שקרו כאן השבוע. זה יותר מזה; אנחנו לא מקבלים, לא מסוגלים לקבל. הנפש, הלב, הנשמה אם תרצו, לא יכולים לעמוד בדבר הזה לאורך זמן; אני מסוגל לשמוע סיפור, שניים, שלושה על ילדים בעלטה ובדממה של שעות בממ"ד כשמחבלים יורים מבחוץ, או על משפחה שנמחקה כולה, או על נשים וילדים שנחטפו, מכוסי עיניים ובכלובים, לעזה, אבל גם לי – כמו לרובנו – יש איזה סף, איזו קיבולת רגשית, שאחריהם אני פשוט לא יכול לשמוע ולהכיל יותר. זה נורא מדי. בלתי נתפס מדי. אין לי מושג איך קושמרו משדר את הדבר הזה ברצף, האיש כנראה באמת עשוי מעופרת יצוקה.
והדבר הבלתי נתפס ביותר הוא שזה קרה, זה קורה, כאן עכשיו. זה קרה בישראל. זה קרה ב – הרשו לי להחניק גיחוך מר – מולדתו וביתו של העם היהודי, המקום האחד בעולם שקם עם צידוק היסטורי וריאלי בודד: כדי למנוע בדיוק מהדבר הזה לקרות. כדי שלעולם לא יקרה שוב מצב שבו יהודים נטבחים ונרצחים ומעונים רק לנוכח היותם יהודים. ובמילים פשוטות: היה לך ג'וב אחד, מדינת ישראל. ואת בגדת בו. היה לך תפקיד אחד בלבד, תנועה ציונית; והתפקיד הזה הוא הדבר שבו ממשלת נתניהו בעטה עד שמת.
זה אבסורדי משום שהממשלה הזו היא לכאורה "ימין" – האגף הזה שרכב כל הדרך מז'בוטינסקי עד הגיהינום על הטיקט של היותם ציונים יותר, לאומיים יותר, פטריוטים יותר, דתיים יותר, לכאורה קרובים יותר ערכית לחבלי מולדת ושיבת ציון; איזה בולשיט מפואר, כשהמציאות הפוכה לגמרי: האנשים האלה לא הפקירו רק את ביטחון ישראל; הם הפקירו את הציונות עצמה – ונתנו לרעיון של בית לעם היהודי להפוך השבוע את העם היהודי להומלס במולדתו. את מדינת היהודים ליהודים בלי מדינה.
הם החזירו אותנו לגולה, והגולה הזו הייתה בארצנו.
זה אבסורד נוראי כל כך, עד שקשה להבין מאיפה להתחיל לתפוס אותו. מאיפה לאכול את האין-מדינה בעודך יושב במה שלמדת כל חייך לראות כמדינה, כבית, כמגן, כערובה לדבר אחד בלבד: שיש לך מקום שהוא שלך כיהודי. מקום שבו לא ישחטו אותך רק על עצם היותך כזה. מקום שייהרג על זכותך לחיות כמו שאתה תיהרג כדי להגן עליו, מתוקף החוזה הציוני הבסיסי של מדינת היהודים. מקום שגם אם ייתן לך פחות ופחות – גם אם לא יאפשר חינוך טוב מספיק, בריאות נכונה מספיק, ביטוח לאומי הגיוני – עדיין ייתן בוודאות את הדבר האחד הזה: חיים אפשריים ומוגנים כיהודי.
זו לא מדינה. זה סתם אזור ספר מופקר, כפר מזרח אירופי שפורעים וקוזקים יכולים לבצע פוגרום ביושביו באישור או בהעלמת עין של שלטון הפריץ
עד שנתניהו וממשלתו פירקו לגורמים את הדבר האחד הזה. ומהבחינה הזו, אנחנו בידיים של הממשלה הלא-ציונית הראשונה אי פעם. זו לא ממשלת בנט-לפיד שהייתה "ממשלה עם מחבלים"; זו ממשלת נתניהו שפשוט התכחשה להבטחה הציונית עצמה, וניסתה – והשבוע כמעט הצליחה – להרוג את מדינת ישראל כביתו וכמבצרו של עם היהודי.
כי זה לא בית אם מחבלים חמושים יכולים להפוך אותו לשלהם, להרוג או לחטוף את כל יושביו, ולעשות את זה בו-זמנית בעשרות ומאות בתים. זו לא מדינה. זה סתם אזור ספר מופקר, כפר מזרח אירופי שפורעים וקוזקים יכולים לבצע פוגרום ביושביו באישור או בהעלמת עין של שלטון הפריץ. ואנחנו לא זקוקים לשום מדינת לאום משלנו כדי שהדבר הזה יקרה; הוא קרה יופי לאורך אלפיים השנים שקדמו לה.
נתניהו וממשלתו הם, במובן הזה, לא ציונים. הם מפקירי הציונות לטובת הציניות. ציניות עובדת טוב יותר בשבילם, בשביל הג'ובים, הכסף והכבוד שלהם, בשביל החברים שלהם, בשביל ראשי ארגוני פשיעה לשעבר שרוצים להיכנס למפלגה ומתקבלים בכבוד, ליקוקים וכשכושי זנב.
וכשאין יותר מדינה, ואין יותר בית, והשלטון של האין-מדינה שקוע בזחיחות, תאוות בצע ושררה, בזיזה וסתם פשיעה קלה – דריסה, נניח – אתם יודעים שמעבר לנורא מכל שקרה השבוע, ממתינה לכם ההכרעה הנוראה הבאה: האם תהיו מסוגלים לגייס את ילדיכם, או להתגייס בעצמכם, לצבאה של אין-מדינה. להפקיר את אהוביכם בידי מנהיגים מושחתים שבועטים בציונות עצמה.
אני יודע שאני לא אוכל. הילד שלי בן 14 כיום, והוא לא יתגייס לצבא נתניהו-בן גביר. והוא לא יחיה במדינת יהודים שחדלה להתקיים ככזו, כי בשביל סתם מדינה, יש בעולם מספיק אפשרויות אחרות עם נוף ומזג אוויר נחמדים יותר.
כך שבאשר אתם ציונים אוהבי ישראל, יש לכם רק דבר לעשות בניסיון אחרון להציל את המקום הזה, אחרי שנגמור להציל אותו מאויביו: להציל אותו ממחריביו. להחזיר אותו הביתה, ולהפוך אותו מחדש לבית.
המכה נוראה, המחיר מחריד, המראות בלתי נתפסים. ובסוף, מה שינצח זו רוחו של העם הזה
שיחת טלפון לילית. על הקו נעם לניר ואחות של לוחם סיירת מטכ"ל שנפל. נעם מסייע לה להביא את הוריה מחו"ל להלוויה, וביקש גם את עזרתי. האחות בוכה במהלך השיחה. אנחנו מעלים את חילי טרופר על הקו, שמסייע. באותו זמן אני רואה תמונה של שני ישראלים, אחים, שאני מכיר את משפחתם. הם יצאו מביתם עם נשק דרומה כדי להילחם, ונותק עימם הקשר. עם שניהם. במקביל אני שומע על לוחם מיחידה מובחרת, בחור צעיר, שהיה בביתי פעמיים, שנפל גם הוא. וזה ממשיך אבל אין טעם לפרט. הרי כל ישראלי חווה חוויות דומות מאז פרצה המלחמה הנוראה הזו. אין בית שאין בו מת.
בשש אחרי המלחמה כל מי שאחראי למחדל הנוראי הזה יצטרך ללכת הביתה. גם הצעקנים שהבטיחו ביטחון ומחרחרי השנאה בינינו. אבל הדיון הזה יקרה אחרי
נפתח אם כן באמת המרה, זה חלק חשוב בתהליך שאנחנו צריכים לעבור: אין שום סיבה לנסות אפילו ליפות את המכה שקיבלנו. אין שום דרך ואין גם טעם לחפש נקודות אור ונחמה במה שקרה. המכה שחטפנו הייתה הגדולה ביותר שניתן לקבל, כזו שגם בסיוטים שלנו לא חשבנו שהיא אפשרית. למדנו דברים קשים ועצובים על מי שאנחנו. על המודיעין שחשבנו שהוא יודע כל, על הצבא שחשבנו שיגיע תוך דקות לכל בית שנמצא תחת מתקפה, על האויב שחשבנו שאולי חושש מפני עוצמתנו. בשש אחרי המלחמה כל מי שאחראי למחדל הנוראי הזה, לעובדה שישראל התגלתה כמקום כל כך לא בטוח עבור אזרחיה, יצטרך ללכת הביתה. למדנו גם על מה שוות הבטחות של כל מיני צעקנים כמו בן גביר שהבטיחו ביטחון, ומה קורה כשיריב לוין אחד גורר מדינה שלמה לכאוס. אבל הדיון הזה יקרה אחרי המלחמה. וייקח זמן עד שהרגע הזה יגיע.
כמות הרוע שנפל עלינו, השבויים והנרצחים, אינם משהו שניתן לעבד ביומיים. ככל שהזמן יחלוף נקלוט מה עשו לנו. נבין את המספרים. את ההשפלה.
אחרי שאמרנו את זה, אגיד לכם מדוע למרות הכול אני אופטימי. עצוב וכואב, אבל אופטימי.
אני אופטימי משום שאני מקבל בכל יום מאות פניות מאזרחים שמחפשים דרך לתרום ציוד ללוחמים, להכין להם אוכל, לשמח אותם.
אני אופטימי משום שישראלים מחו"ל שולחים לי עשרות הודעות ביום, הם קיבלו צו 8 ורוצים להגיע לישראל. הם מחפשים פתרון כדי להגיע במהירות האפשרית מהטיול שלהם בתאילנד לגבול עזה. איפה יש עוד עם כזה?
אני אופטימי משום שקיבלתי גם פניות מישראלים בעלי הון שיזמו רכבת אווירית עצמאית, עבדו מול רשות שדות התעופה כדי לשנע על חשבונם את המגויסים. לניר, למשל, הוציא מטוס פרטי עבורם.
אני אופטימי משום ששני לוחמים שהשיגו בדלפק כרטיס ישיר לישראל ושילמו תוספת כספית עבור זה, קיבלו כבר במטוס מעטפה עם כסף שאספו עבורם ישראלים שראו אותם, והחליטו לממן להם את הטיסה.
אני אופטימי גם מרוח הקרב של נושאי הנשק. מהאתוס של חתירה למגע. כיתות הכוננות, אזרחים רגילים לגמרי בקיבוצים וביישובים, הסתערו על המחבלים ללא פחד. זה היה חסר סיכוי ברוב המקרים, הם היו מעטים מול רבים ויצטרכו לצייד אותם בעתיד בצורה רצינית בהרבה, אבל הם הצליחו למרות זאת לחסל לא מעט מחבלים בטרם שילמו בחייהם על עוז רוחם. נזכור את גבורתם לעדי עד.
אני אופטימי כי אני רואה את הנהגים צופרים ומריעים ללוחמים שנוסעים לקו הגבול, ואני מקבל סרטונים משטחי הכינוס שבהם ישראלים מכל הארץ מבינים היטב מה מונח על הכף: חייה של האומה הזו.
ביזבזנו חודשים רבים על סכסוך פנימי נורא. קשה שלא לחשוב על כך שאויבינו קיבלו ביטחון גם בגללו. המסקנה המתבקשת והיחידה מכך היא אחת: אחדות. הבנו בדרך הקשה כמה הפילוג בינינו מסוכן. הבנו בדרך הקשה מה המחיר שמשלמים כשעסוקים בשנאה.
4 צפייה בגלריה
אני, בתורנות שמירה, השבוע. גם לזקן כמוני עם רישיון לאקדח יש תועלת בשלב הזה
(צילום: מוטי קמחי)
הבנו, גם בדרך הקשה, מול מה אנחנו עומדים. אנחנו וכל מי שטיפת יושרה בכליו הבין שעם ישראל לא יכול להרשות לעצמו לחוס על אנשים שלוקחים אישה בת 85 מביתה ומחזיקים בה כקלף מיקוח. שמחזיקים אצלם ילדים. אין פה עניין מדיני ואין פה תגובה לאיזה עוול, יש פה קבוצה רצחנית ומטורפת, שהדרך היחידה לטפל בה היא בכוח. אנשים שמעלים לייב בפייסבוק שבו הם כורתים ראש של אדם בביתו אינם חלק ממשפחת העמים. הם בני מוות.
בשמחת תורה הייתי בצפון. למדתי טקסטים בעל פה לעוד שבוע של צילומים. חששתי מהשבוע הזה, הוא היה נראה לי קשה, עמוס מדי. כמה מטומטמים החששות הללו נראים לי כעת, כשאני כותב את השורות האלה לאחר שירדתי משמירה (המעט שיכולתי לעשות בעת הזו זה להצטרף לכיתת הכוננות. גם לזקן כמוני עם רישיון לאקדח יש תועלת בשלב הזה).
נסו להיזכר בדברים שהדאיגו אתכם בימים שלפני הטבח הנורא. כל מיני מחיצות בדיזנגוף וטרדות אחרות של החיים. הכול הבל. המדינה שלנו נלחמת כעת על חייה ואסור לאיש לעמוד מנגד. אל תתפתו למריבות ברשת. גם אם משהו או מישהו מרגיז אתכם - הניחו לו. תחפשו איפה אפשר לתרום ולעשות טוב. תרומות דם, בתי חולים, משמר אזרחי - מה שמתאים לכם. אני מניח שכאשר אתם קוראים את השורות הללו, יש כבר בישראל ממשלת חירום – וטוב שכך. שבת שלום.
השלטון הפקיר הכול, האזרחים ממלאים את הוואקום. ואז אומרים להם לא לזעום?
1. שמחתי כשהוא לא הצליח למצוא טיסות. קיוויתי שהשמיים ייסגרו לפני שיספיק לחזור. קיוויתי שיסגרו את המדינה הרמטית, כמו בקורונה, אין יוצא ואין בא, עד שייגמר הסיוט הזה. אבל ביום שני הודיע לי בני ששניים מחבריו ללימודים והוא, שלושתם קצינים קרביים במילואים, הצליחו לקושש טיסה חזרה, והם עוזבים את השנה השנייה שאותה החלו אך לפני חודש וחוזרים למלחמה. "אולי תגידי לו שתתאבדי", המליצה חברתי בחביבות. אמרתי.
2. המציאות שנתקלנו בה, שממשיכה להדהד את תוצאותיה בעדויות ההולכות ונערמות ובהבנת עומק הכישלון, היא בלתי נתפסת. והקטע הוא שאין זמן לתפוס, צריך להתקדם הלאה. עוד לא סיימנו לספור את מתינו, להבין מי חטוף וגופתו של מי נמצאה, מי שייך למי, מי איבד מה - הרי כל אדם בישראל קשור בחוט לזוועה כזו או אחרת - וכבר מאלצים אותי לעבור פאזה לשלב עיסת החרדה ההורית מול מה שמסתמן כמערכה בלי אופק יציאה. אה, רגע. בעצם דילגתי על שלב לא מעוכל קדום עוד יותר: עוד לא סיימתי לטלטל את הראש בתדהמה ולבהות בתקרה. אני עדיין זקוקה להשתהות מול תחושת הדז'ה וו המעורפלת, הצרובה בי, בכולנו, דרך סיפורי עבר על פוגרומים בעיירה. הייתי זקוקה לעוד זמן על מנת להסתכל על הפנים והשמות ולקרוא את סיפוריהם של ההרוגים והנופלים.
הזמן איבד משמעות. אני לא יודעת איזה יום היום. אני מניחה שגם אתן לא. וכל שעה כמו שופכת על מפתן הנפש חומר גלם של שנה שצריך לגרוס ולעבד על מנת לקרוא ולהבין את המציאות. פעם, מזמן, לפני שבוע, הסתובב פה אדם בשם שמחה רוטמן. הוא העסיק אותנו מאוד. לא מוזר איך התגמד לגובה דשא?
3. החלק הכי קשה לעיכול, זה שעדיין תקוע בגרון ומסרב להחליק מטה למרות שהחרדה כבר רצה קדימה, מצוי בתחושה חדשה: תחושת ההפקרה. האם מישהי מאיתנו דמיינה דבר כזה? אני מחדדת: לא טעות בשיקול הדעת. הפקרה. מילים נרדפות: זלזול, צפצוף, שימת זין. הפקרה היא לא טעות. הפקרה היא מידת החשיבות שמקנה השלטון לאזרח.
4. קיבלתי אתמול לווטסאפ צרור עצות לתחזוקת הנפש שהתפשט ברשתות בליווי הסברים יפים משדות המיינדפולנס והפסיכולוגיה היישומית. קראתי מדוע כדאי לי לצרוך פחות חדשות ולהימנע מדמורליזציה. הומלץ לי לאפק את הזעם על ההפקרה. לא זה הזמן לעסוק במחדל השלטוני והעקבי ובריסוק מוסדות המדינה, נאמר לי. עליי לנשום עמוק את אוויר הפסגות הדליל, יחד עם השרים הנפוחים שלא מבינים דבר וחצי דבר בנושאים שעליהם הם ממונים ושבהפקרותם מינו את מקורביהם הראויים עוד פחות. לא עכשיו, כך הובהר לי, הוא הרגע לתלוש שערות מהעובדה שקופת המדינה רוקנה על ידי העוסקים בסידור פטורים משירות, ועתה לא נותר כסף לקניית ציוד בסיסי ללוחמים. המחשבה על החיילים, על בני, העשויים לצאת לקרב ללא אפוד מתאים, ללא מזרן לישון עליו, גורמת לי לרצות לחנוק כל אחד שיגיד לי לנשום עמוק.
צרור העצות שקיבלתי מצטרף כמובן לאמירה הידועה בדבר התותחים והמוזות. וזה כלל לא משנה שמי שמחליט כרגע על הצבתם של התותחים וכמותם סירב לשמוע את אזהרותיהם של בכירי המטכ"ל, התמכר לכזב הסטטוס קוו מול חמאס והתמהמה בהקמת חמ"ל מקצועי רק בשל אגו-מניאקיות בלתי נתפסת.
אולי השסע האמיתי, העמוק והנורא הוא בכלל לא בין ישראל הראשונה לשנייה, לא בין שמאל לימין, לא בין דתיים לחילונים - אלא דווקא בין האזרחים היפים כל כך לבין השלטון?
המוזות צריכות לשתוק? באמת? גם כשהאדם המנותק והרובוטי הזה, שהילד הפרטי שלו מתגורר בארה"ב ומוגן על ידי מאבטחים, ממנה לתפקיד שאין רגיש וחשוב ממנו – מתאם שבויים ונעדרים – אדם שכשל בתפקידו, שלא הוכיח שום כשירות לנושא, רק כי הצליח להתפקד לליכוד?
5. לזעום זה הדבר הנכון לעשות. אני ממליצה לכולן. תכלס, זה גם עניין הישרדותי. הממשלה הזו, החתומה על הכישלון הגדול ביותר שידעה ישראל, חייבת להקשיב. רק בעזרת התנגדות וביקורת אפשר יהיה לבלום את היצר שניכר שמפעפע היטב בנתניהו, לרשום על שמו, דווקא עכשיו, דווקא כשאין לו מה להפסיד, הישג מגלומני מדומיין – מזרח תיכון חדש, מכת מחץ, כריעה, כניעה – שיאפיל על הכישלון ויקשט מעט את הערך שעוד ייכתב עליו בוויקיפדיה. אולי בחסות הזעם, נצליח לפחות להעיף מהקבינט את הכהניסטים והפשיסטים ולהכניס פנימה גורם מתון, שידבר פחות בשפת הכוח ויותר בשפת הפיכחון?
לא. אסור להשתיק את המוזות. צריך להתחבר היטב אל הזעם ולהפוך אותו לקונסטרוקטיבי. אין סיבה לדאגה. כלומר יש, בכמויות, אבל לא מזה. אפשר ורצוי לבקר את השלטון ואת היושב בראשו גם עכשיו, דווקא עכשיו, ומצד שני להיות פטריוטים וסולידריים.
6. אני לא ממציאה, נכון? זו לא רק אני שרואה לפתע איך מתגנבת לה הכרה קטנה, תקווה נרעדת, שאולי השסע האמיתי, העמוק והנורא הוא בכלל לא במקום שחשבנו שהוא. לא בין ישראל הראשונה לשנייה, לא בין שמאל לימין, לא בין דתיים לחילונים, אלא דווקא בין האזרחים היפים כל כך לבין השלטון. אולי טעינו בווייז?
כאילו היה זה לפני שנה, ולא לפני שבוע, אני נזכרת במעומעם בכל הגפרורים הבוערים שנזרקו מידיהם של לוין ורוטמן, דיסטל ובן גביר, רגב וסמוטריץ', ואני מתקשה להבין איך ממכונת הרעל נוצרה לה מדורת שבט המסוגלת להרים בתוך שעות בודדות יוזמות חברתיות שלא ייאמנו. בתים נפתחו לרווחה, ציוד הועמס ושוגר, "אחים לנשק" מלווים את אנשי הדרום, פותחים חמ"ל נעדרים, דואגים לציוד החסר. "בונות אלטרנטיבה" פתחו מיליון קבוצות ווטסאפ לכל דבר ועניין. תור של חמש שעות לתרומות דם השתרך בכל עמדת התרמה. אנשי מקצוע מכל תחום אפשרי מציעים עזרה - נפשית, פיזית, כלכלית. עם שלם גדול מסך חלקיו.
7. "את חייבת להפריד בין השלטון לבין האזרחים", אמר הבן שלי ואומרים במעשיהם עשרות אלפי הלוחמים, המתנדבים, אנשי העורף וארגוני המחאה המשלמים את מחיר ההפקרה של ממשלת ימין מלא-מלא. התפטרות לצערי לא תהיה, זה לא ריאלי, אנשים עם מבנה אישיות של נתניהו לא מתפטרים לעולם. הם מקסימום נכנעים. לכן זה הזמן לזעום.
המטרה: לשלוט בצער. האמצעי: להבין שמדובר בעצב שכמותו לא חווינו
1. הרוקדים
כל מי שהיה אי פעם במסיבת טבע יודע שהשעות המוקדמות של הבוקר הן זמן של קסם. אנשים טרוטי עיניים אבל חייכנים יוצאים אחד-אחד מהזולות המאולתרות אחרי שבסביבות ארבע בבוקר הם פרשו לנוח. הלכו לתפוס שעתיים של צ'יל ועישונים עם מישהו חמוד שרקד לידם. באוויר הרחוץ עולה ריח של קפה שמישהו מכין, של משחת שיניים שבלונדינית מקועקעת שלפה מהתיק, ועכשיו היא מצחצחת בפינה עם בקבוק מים מינרליים. אפילו המוזיקה שונה בשעות האלו של השחר. הדי-ג'יי מנגן דברים רכים יותר, שמחים, אנטיתזה לטרנס המטורף שעירבל לך את המוח אתמול בלילה. לרקוד בשעת השחר הזו זה תענוג מסוג אחר. הגוף עייף וזז במין מתיקות לאה כזו, וכשמרימים את העיניים למעלה רואים נצנוצים כאלו של שמש ראשונה. זהרורים. כאילו להקה שלמה של פיות רוקדת איתך, או ככה זה לפחות תמיד הרגיש לי.
ובעיקר, השעות המוקדמות האלו של הבוקר במסיבת טראנס הן כל כך תמימות. אנשים נראים לך לגמרי אחרת כשהאור החלש והתכלכל עולה. צעירים יותר, פגיעים. פתאום רואים את האבק הכתום מהאדמה שמצפה את הגוף של כולם כמו טיט, מגלים שהבחורה המדהימה מאתמול, זו ששלטה במסיבה עם חוש הקצב המדהים וגרמה לכולם לדמיין שהיא איזו אלה קדמונית, היא בעצם ילדונת מרוחת מסקרה בת 20.
ודווקא אז, כשהגוף עוד לא הבין שהוא ער, כשהמוח עדיין מלא בבאסים ובסחרחרת האורות הצבעוניים של אתמול בלילה, דווקא אז השטנים בני התשפוכת האלו תקפו אותם. בהתחלה נשמעה האזעקה. וזה עוד היה בסדר, כי אנחנו ישראלים, אנחנו מתורגלים ויודעים שבכל רגע נתון עלול להישמע צליל מחול השדים המבחיל הזה, ואנחנו נתבקש לשכב על האדמה עם ידיים על הראש. ומי יודע, אולי היו גם שם הרבה אנשים שלא עשו אפילו את זה, עד כדי כך האזעקות הפכו להיות חלק מהשגרה פה. זה היה נורא, אבל נורא נורמלי. וזה מה שלא יוצא לי מהראש, שאנשים אשכרה חשבו שלהשתטח על הרצפה כשאת הכי מעורפלת ונימוחה, זה הדבר הכי גרוע שיקרה להם היום.
פעם, באיזו מסיבת טראנס חתרנית שנערכה ביער נטוש ליד מנאלי בהודו, פתאום מישהו לידי צעק "שוטרים! יש פה שוטרים הודים". בהתחלה לא האמנו, השוטרים ההודים שהכרנו היו כל כך סתומים שהם לא היו מסוגלים למצוא את האף שלהם במקלחת בלי מפה, אז איך הם הצליחו לטפס את ההר העצום שאנחנו טיפסנו עליו ולחצות את הוואדי שלוש שעות ברגל רק כדי למצוא את המיקום של המסיבה הסודית? אז המשכתי לרקוד, כי בדיוק נפלתי על אחלה לילה. לבשתי מין חולצת משי שקופה עם פרחים שממש החמיאה לי, והאנגלי היפיוף שרקד מולי הסתכל עליי כאילו שהוא רוצה להתחתן איתי עכשיו. ואז, בשנייה אחת, פתאום ראיתי שעומד לידי שוטר. "נו דנסינג! נו!" הוא צרח עליי כמו משוגע ותפס לי את מפרק הזרוע כדי להוליך אותי משם. אי-אפשר לתאר את ההתחלפות הפתאומית הזאת של הרגשות. רגע אחד את עוד מרחפת בהיי בשמיים סגולים, ורגע שני איזה גבר מבוגר עם ריח כבד של זיעה ואוכל מטוגן מתייחס אלייך כמו אל חתיכת בשר שהוא יכול לעשות איתה מה שבא לו. אני זוכרת איך הלכתי אחריו ביער, איך הוא דחף אותי כאילו שכל הגוף שלי שלו, תחב גם יד גסה מתחת לבתי השחי שלי. זוכרת כמה מבולבלת וחסרת ישע הרגשתי, איך לא הבנתי למה האיש המבעית הזה צורח עליי בלי הפסקה ונוגע ושונא אותי כל כך, מאיזה גיהינום הוא הגיח בדיוק כשרקדתי עם הפיות והזהרורים.
שנים אני מספרת על הרגע הזה כטריפ הכי רע שהיה לי בחיים. אבל הוא סתם היה שוטר הודי שבא לפנות אותי משם, שבסוף שיחרר אותי ליד הכביש בנביחה כזו של "גו טו יור הוטל". באלו מילים אפשר לתאר את הטריפ הגיהינומי שנפל על ילדי הירח שלנו כשהם נלקחו בידיהם של החלאות הכי גדולות שיש? כי טריפ רע זה משהו שעובר, בדיוק כמו שאני התעוררתי למחרת ואחרי שתי כוסות של תה חם עם דבש נרגעתי. פה ההפתעה הרעה הזו של השתנות האווירה בשנייה אחת משמחה מדהימה לאימה מוחלטת הייתה רק ההתחלה, הטריפ הרע באמת הגיע עם היריות, עם הריצה המשוגעת בין כדורים שמרססים אותך, בין גופות מחוררות של חברים. זה הטריפ הנורא של לעשות "סלפי אחרון של אהבה" עם החבר שלך כמו שראיתי שמישהי העלתה ברשת, שערו השחור מונח ליד שערך הבלונדיני. השניים האלו אומנם שרדו, אבל חבר טוב שלהם מת לידם, ובכלל, קשה לדבר על שורדים באסון הזה. גם בני המזל, אלו שניצלו, ראו בעיניים שלהם דברים שיצור אנושי לא אמור לראות, רוע אנושי כה חסר גבולות שאין נפש שיכולה לחזור ממנו אחרי שחוותה אותו כל כך קרוב.
והכי מחרידות המחשבות על השבויות והשבויים, אלו שנלקחו לעזה. הבחורים המהממים שלנו שאמנם שירתו בסיירת מובחרת אבל הרשו לעצמם לשכוח את כל מה שעברו בשירות אחרי השחרור, להפסיק להיות "דור מסיירת מטכ"ל" ולהמציא את עצמך מחדש בדרום אמריקה כ"דורי של המסיבות". וכמו כולם, גם אני חושבת על הבחורות, הילדות הכי טובות, שמחות, מקסימות שלנו, על האימה וחוסר הישע שלהן, מוטלות במנהרות של חמאס בבגדי המסיבה היפים שלהן, וכמה זה התגשמות כל הסיוטים, כי מה לנצנצים וורוד בלחיים ולמרתפים חשוכים שבתוכם יושבות מפלצות שאין נצנץ בעולם שיצליח להאיר את האפלה הגמורה של הנפש שלהם.
כמה זה היה קל לקחת אותם משם, פשוט ללקט אותם מבין השיחים והנקיקים כשהם מבולבלים והלומי טראומה. הייתי פעם חלק מהשבט הזה של אנשי המסיבות, אני יודעת כמה האנשים שמהווים אותו הם הכי זהב טהור שיש. רובם מאמינים שהעולם כולו הוא משפחה אחת גדולה, שאין פער שאי-אפשר לגשר עליו עם מוזיקה טובה וראש פתוח. אפילו המסיבה שהם הגיעו אליה באותה שבת ארורה הוגדרה ככה, כמסיבת שלום ואהבה. אין מילים לקלל ולנאץ את מי שגדע את האמונה הזו שלהם בטוב שבכל בני האדם בכזו התעללות סדיסטית.
2. התצפיתניות
אני לא מפסיקה לצפות בעמוד הטיקטוק הזה. שוב ושוב אני חוזרת לחשבון שהקימו לעצמן התצפיתניות באחד מהבסיסים שעל גבול עזה. אני עושה את זה בעיקר בלילות, כשקשה להירדם כי לא ברור אם יהיו טילים או לא. בוהה בהן בשעות הקטנות שבהן המוח שלי נשאר ער ופתוח כמו דלת שדרכה נכנסים כל השדים והמחשבות הכי שחורות. בחשבון הטיקטוק הזה הבנות עדיין לא נעדרות, לא חטופות, סתם חבורת בנות יפות וצעירות שעושה שטויות.
יומיים לפני האסון הן העלו די הרבה סרטונים. באחד מהם שלוש מהן עומדות בשורה ועושות תנועות ריקוד זהות לצלילי איזה שיר שאני כמובן לא מכירה. הן נראות כמו גורות חתולים במדים עם כל תמימות הנעורים הזאת שמתפרצת דווקא בבסיס הכי מדכא. בסרטון אחר כמעט כל הבנות בבסיס מצולמות, המצלמה עוברת אחת-אחת, מהאדמונית שיושבת על המיטה שלה במגורים לבלונדה שרוכנת על איזה קלסר, וכל אחת עושה בתורה תנועה כזו מוזרה של אצבעות ליד הכתף. רק בסוף מתברר מה פשר התנועה: הבנות עומדות לקבל דרגה בקרוב, והנה גם סרטון של הטקס המרגש שבו הן מקבלות אותה.
אני צופה בסרטונים האלו של החיים שהיו לנו רק לפני שבוע, ומדי פעם אני תופסת את הראש בידיים ופשוט מוצפת בבכי שאני לא מצליחה להפסיק. הן נראות כל כך עליזות ושובבות, שפשוט אי-אפשר לדמיין אותן בשום סוג של סבל. אני רוצה להקפיא את המסך הזה, שיישארו ככה איתנו. חבורה של נערות שמריצות קטעים ומנענעות את המותניים ועוד שנתיים ישתחררו וייסעו להשתזף באיזה חוף טרופי.
הגעתי לחשבון הטיקטוק הזה ממקום עצוב. בת של מכרה נעדרת מאז שבת בבוקר, ילדה מושלמת בת פחות מ-20 עם עיני שקד וחיוך שובב. היא הייתה תצפיתנית בבסיס הזה בדיוק, ומאז איש מהגורמים בממשלה לא דיבר עם אמא או אבא שלה, להגיד להם אם גופתה נמצאה או שהיא נחטפה. כמעט כל אחד במדינה מכיר מישהו או מישהי שפקדה אותם שואה, ככה זה כשיש כל כך הרבה נרצחים וחטופים במדינה בגודל של פופיק, אי-אפשר שמעגל ההרס לא ייגע גם בך. יש אנשים שכבר רוסקו לחלוטין כי הפגיעה הייתה כל כך קרובה, בזמן שבני המזל מבינינו צריכים לברך על גורלנו הטוב שאנחנו רק מכירים מרחוק ולעזור לכל מי שמחפש.
ובעוד כל זה קורה וההורים יוצאים מדעתם לאט-לאט, פשוט מדממים על רצפת הסלון בבית את מה שעוד נותר מהשפיות שלהם, אנשים זרים בטוויטר מרשים לעצמם להעלות ברשת את המחשבות שלהם על התצפיתניות של צה"ל. "זה מחדל שלהן בוודאות", כותב מישהו שלא היה אחראי מעולם על משהו יותר גדול ממשרד קטן של יבוא ברגים בנתניה. "הן פשוט נרדמו על המשמרת שלהן", מוסיפה אחרת. והכי גרועים הם חובבי הקונספירציות, בעיקר מהימין. כמו כוס התרעלה המהלכת הזו שלא נזכיר את שמה שמרשה לעצמה לכתוב שזו עבודה פנימית, מישהו מתוך צה"ל הכניס את המחבלים פנימה. בא לי לחנוק אותה בידיים, בא לי להכות פיזית את כולם. זה באמת הזמן לתיאוריות המרתקות שלכם על הבחורות שעושות את העבודה הכי קשה בצה"ל? זה הזמן לשתף את האמא שלא יודעת את נפשה שאדוני הגאון מהפייסבוק חקר והגיע למסקנה שהבת שלה כשלה בתפקידה?
מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יבינו שכל שיח השנאה הזה הוא חלק ממה שהוביל אותנו למחדל הזה? האויבים שלנו ראו אותנו מכורסמים מבפנים, רבים ומקללים אחד את השני ומגיעים הכי נמוך, והם הבינו. זה לא עם מאוחד שקשה לנצח, זו אסופה ספורדית של אנשים ששונאים אחד את השני ובעצם נמצאים בסוג של מלחמת אזרחים שקופה. כמה מפונק וחסר לב אתה צריך להיות כדי להמשיך ולפרסם ברגעים אלו ממש, אחרי שראית לאן הוליכה אותנו שנאת החינם, את הרעל הבנאלי שלך על שמאלנים או על ימנים, כולם אזרחים דואבים כמוך? כמה מפוצץ מרוב חשיבות עצמית שלא אכפת לך ממה מרגישים הורים שקרה להם הגרוע מכל, העיקר שאתה תמשיך לרסס את התזות המטומטמות שלך על הפיד ולצבור לייקים?
בזמן שהם מטנפים, האמא שהבת היחידה שיש לה בעולם הזה התפוגגה צריכה לקחת כמויות של כדורי הרגעה כדי להצליח לקחת נשימה אחת בלי לפרוץ בבכי שמאיים לחנוק אותה. כשהיא נכנסת לרשתות בעל כורחה כדי לחפש, אולי במקרה העלו סרטון של הבת שלה, היא צריכה לקרוא תגובות של אנשים כאלו שאין להם בעיה להאשים את הבת שלה שהיא כשלה בתפקידה ובגללה המדינה גמורה. הילדה הזו אחראית כמו שמעולם לא תזכו להיות, כי מה יותר חסר אחריות מהרפש שאתם מציפים כרגע?
3. הפוליטיקאים
אחרי שתיקה רועמת ומבישה של כמה ימים, הממשלה שלנו סוף-סוף התעוררה והחליטה לשלוח נציג לשבת באולפן של ערוץ 12 ולענות על שאלות. זה אפילו לא היה שר בכיר, ובטח לא נתניהו עצמו, אלא יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ובעצם סוג של פקיד. "כל הכבוד על האומץ שלו", אמרתי לרן, "הרי כולם משקשקים מפחד לבוא ולענות לשאלות הקשות, בגלל זה הם לא באים לבתי החולים או להלוויות". והאמת, מר שלי נראה לי מרשים מאוד בתחילת הריאיון, לבוש בחולצה צחורה, מגולח למשעי. איש נבון.
שתי דקות לתוך הריאיון איתו, מצאתי את עצמי מתחילה לשאוג על המסך מרוב זעם. זה קרה כשהוא אמר בקור של קרפיון: "הייתה גם את המסיבה הזאתי שתרמה תרומה בלתי מבוטלת לכאוס". הוא אפילו לא טרח לנקוב בשמה של המסיבה שבה קיפדו את חייהם כל כך הרבה אנשים, פשוט דיבר עליה כעל המסיבה "הזאתי" שהעזה לייצר לו ולשאר לובשי חליפות היוקרה החשובים מאוד בעיני עצמם כזה כאב ראש בשבת בבוקר.
זה שיגע אותי, הורים יושבים בבית ומתמוטטים מדאגה, לא יודעים אם ילדיהם נרצחו או הועלו על אופנועים ונחטפו אל האבדון, והאיש מרשה לעצמו לדבר בזלזול כזה? הייתי מצפה ממנכ"ל בכזה סדר גודל שיסתגר חמש שעות עם צוות של דוברים ויועצי תדמית ויעשה חזרה אחרי חזרה על מה הוא הולך להגיד להורים האלו בשידור, איך הוא מתנסח בצורה הכי עדינה, אנושית, מכבדת. בשביל מה הוא ישב שם עם הדף הכתוב שלו, זה שירון אברהם קרא לו בזעם "דף המסרים שלך", ושלי טען מנגד שמדובר ב"כמה נקודות שרשמתי לעצמי בכתב ידי ולא שום דף מסרים"? למה הוא היה צריך אותו אם בכל הדף הזה לא היה כתוב בגדול ובאדום שרואים עד השמיים "מסיבת נובה, 260 מתים ועוד מי יודע כמה נעדרים, לדבר על הילדים המסכנים יפה!!!"
והיו בריאיון הזה עוד כל כך הרבה אמירות מקוממות. למשל כשהוא הצהיר בלי למצמץ שהם הקימו מוקדים טלפוניים ויש כבר "מספר טלפון למשפחות", בזמן שכל משפחה שבורה שהתראיינה הדגישה שאי-אפשר להשיג אף אחד בממשלה ובטח שאין שום מספר קסמים שבו עונה לך קול בוטח שמוסר לך מה שידוע.
או פליטת הפה הדוחה שלו, שרק המחישה עד כמה המצב הזה אפילו לא גירד לו את קצה העור, "שכל אחד ימצא את הגופה, את החטוף שלו, או את המה שזה לא יהיה". כן, ככה הוא אמר, ככה הוא דיבר לקרובי משפחה שלא יודעים את נפשם עד שיקבלו איזושהי ידיעה על האדם הכי אהוב עליהם, כעל אנשים שמחפשים את המה שזה לא יהיה שלהם, חטוף, הרוג, תיק ורוד של רמי לוי מהסופר, מה כבר ההבדל.
יכולתי לחשוב שהוא פשוט לחוץ מהשידור החי, שאולי זו טעות אנוש בניסוח, אבל כשריאיון שלם מתנהל בצורה כל כך קפואה, רציונלית, בלי טיפת אמפתיה או בקשת סליחה מהאנשים הכי מסכנים שמתחננים כבר ימים שהממשלה תתייחס אליהם, אין מנוס מלהבין דבר אחד. זו הייתה פשוט יהירות. בגלל זה הוא לא התכונן, לא שקל כל מילה כאילו היא עשויה מזהב ויכולה לשנות את התופת שההורים נמצאים בו. כי הוא יהיר וזחוח ממש כמו הממשלה שבה הוא עובד. עדיין חי בסרט שזו מכשלה זמנית והימין ימשיך לשלוט בממשלת מלא-מלא חזקה וכולנו נבחר בהם עוד פעם ועוד פעם.
4. הצער
הוא כל כך גדול וגורף שהוא כמו חיה שחורה שהתנחלה לי בנשמה, זן פולש מסוג חדש שאני עוד לא מבינה מה אני אמורה לעשות איתו. פעם בכמה רגעים אני נעצרת ושמה את היד על הלב שלי שכואב מרוב שהוא מלא כולו בתחושה החדשה הזו, אני כל כך מוצפת בצער שנראה לי שאני פשוט לא אצליח לקחת עוד צעד בלי שאני אפול. לפעמים אני קמה והולכת לשים מים לקפה, ואז פתאום פורצת בבכי שבכלל לא הרגשתי שיש בתוכי. זה קורה כשאני נזכרת שוב שכן, זה באמת קרה, זה לא ביעות לילה ולא סדרה קוריאנית בנטפליקס, אלו החיים שלנו עכשיו. וככה הם ייראו עוד הרבה זמן בעתיד. לשבת בממ"ד ולחכות לטילים שיגיעו, אבל לחשוב שזה לא נורא בהשוואה לאמא ששתי הבנות הקטנות שלה נחטפו בקיבוץ.
הצער כל כך לא נתון לשליטה, שהוא פשוט פורץ ממני בלי אזהרה ובלי שאוכל להגיד לחיה השחורה ארצה. אירועים גדולים ורעים מנשוא הם כאלו, כמו 11 בספטמבר של הנפש, אי-אפשר לעשות כלום כשכל המגדלים של השפיות שלך פשוט מתמוטטים
וזה צער של להיזכר פעם בחמש דקות שכן, הם באמת עוללו את זה למדינה שלי שאני פתאום מבינה שאני כל כך אוהבת. הם חיללו אותה ואת אזרחיה כמו בובת סמרטוטים. אני לא מפחדת שנפסיד ושהמדינה תימחה ושכולנו נמות, אני מאמינה שנצא מזה, בוחרת להקשיב למילים של נפתלי בנט. זה פשוט עצב על כל מה שכבר כן קרה ואין שום כוח שיחזיר אותו לאחור, על מה שימשיך לקרות כשהם יתחילו לשחרר תמונות של החטופים.
הצער כל כך לא נתון לשליטה, שהוא פשוט פורץ ממני בלי אזהרה ובלי שאוכל להגיד לחיה השחורה ארצה. אירועים גדולים ורעים מנשוא הם כאלו, כמו 11 בספטמבר של הנפש, אי-אפשר לעשות כלום כשכל המגדלים של השפיות שלך פשוט מתמוטטים. בטלוויזיה עולים גנרלים ואנשי מוסד לשעבר, הם גוערים בי שאני אמורה להיות חזקה, אני וכל העם הזה של האריות, שרק ככה ננצח. אז אני אומרת לעצמי שאולי הגיע הזמן להפסיק לצפות בסרטוני זוועה או לשבת שעות מול הטלוויזיה ולשמוע עדויות כמו זו של שי-לי המדהימה. אמא טרייה לתינוקת שבעלה החזיק את החלון של הממ"ד בכוח בעוד המחבלים מנסים לפתוח אותו, ובעוד הוא נאבק בהם הוא איפשר לה להימלט לחצרות של הקיבוץ עם תינוקת יונקת בת חודש, ושם היא ישבה שעות בתוך מחסן גינה עם שק דשן על הראש שיסווה אותן. מנסה להרגיע בכי של תינוקת שלא אכלה כלום כבר שעות. "אני מתגעגעת לריב איתו", היא אמרה בריאיון, "פשוט לריב איתו כמו תמיד". איך שהיא אמרה את זה שוב פרצתי בבכי שלא תיכננתי לבכות לרגע. שנייה לפני זה רבתי כמו מטורפת עם רן, לא ברור לי אפילו על מה, נדמה לי שפשוט שיחררתי עליו את כל הלחץ, ופתאום הבנתי איזו סתומה אני, איזו כפוית טובה, חוצפנית ושנואה. שרדתי את האימה הזו, לא לקחו לי אף ילד, איך אני מרשה לעצמי להיות לא נחמדה אפילו לדקה לאנשים שאני אוהבת ושעדיין נמצאים איתי.
כבר שנים אנחנו מחכים למהלומה הזו, קונים בית ביוון, שוקדים על דרכונים זרים. וגם המחשבה הזו מפילה אותי כי אני פתאום מבינה איך בשנייה אחת הפכנו לאוקראינה. כשהמלחמה פרצה שם ראיתי מלא אנשים מספרים על ההפתעה הזו, יום אחד הכול כרגיל בקייב, מעלים סטורי מהקפה, קונים מעיל בזארה, ויום למחרת עיי חורבות. בתים מעשנים. מתים. כמה פעמים בחודשים האחרונים ישבתי עם רן שהתלונן כמה קשה לשפץ דירה בארץ זרה וניחמתי אותו שהוא עושה את הדבר הנכון. "הדירה הזו היא ההחלטה הכי טובה שעשית כאבא", אמרתי לו, "בינתיים היא תהיה אייר בי-אן-בי, אבל במקרה הכי גרוע היא תהפוך לדירת פליטים וכל המשפחה שלנו פשוט תברח ותעבור לגור שם. נשים מיטות במקלחת ונסתדר". עכשיו, כשיש סיכוי שזה בדיוק מה שאנחנו והילדות צריכים לעשות, אין לי שום כוונה לעזוב את המדינה שלי. העצב הוא כזו ישות כבדה בתוכי, מה אני אעשה שם ביוון? אוכל סלט יווני ואשאל את בעל המסעדה מאיפה קונים שמן זית אלוהי כזה? אשחה לי כמו דולפין של הדחקה במפרצונים? לא, אני אהיה עצובה ככה גם שם, כי זה גדול מדי, זה אובר-ווייט של הלב שילווה אותי מהיום בכל מקום שבו אהיה על כדור הארץ.
חבר שלח לי שיר של חיים נחמן ביאליק, שיר שמדבר בדיוק על התחושה הזו. "וניצבת כה עד בוש והתייחדת עם הצער ומילאת בו את לבבך לכל ימות חייך", ככה הוא כותב. נדמה לי שהשיר הזה נכתב על השואה או על אחד מהפוגרומים, לא היה לי כוח לברר ולדעת. אבל כנראה ככה זה, יש אירועים שהם כל כך גדולים וטרגיים שהם מצריכים סוג חדש לחלוטין של צער.
