לקום בבוקר למלחמה. להגיד לעצמך: פאק, מלחמה. המלחמה הארורה. זה עוד קורה. מלחמה שם בחוץ, ואני פה במיטה. עוד יום חסר תוחלת עומד בפניי. העסק שלי סגור, או רק חצי פעיל. העבודה נדחתה, או על הולד. חיים שלמים על הולד. עוד יום של מדינה במלחמה, ואני במלחמה עם עצמי.
כתבות נוספות:
לחשוב לעצמך: זה כמו בקורונה, אבל גרוע יותר; אנשים מתו ומתים ונחטפים וסובלים כאן בלי סוף. יש הלוויות להשתתף בהן. יש יגון, יש פחד משתק, יש חרדה נקודתית, בטנית, ויש זעם נורא. וכל הדברים האלה מתחוללים בך ביום אחד. ואז עוד יום, ועוד יום, וכמו בקורונה, לפעמים קל לאבד את ספירת הימים; אבל זה יום נוסף שבו אפשר יהיה להרגיש את מלוא חוסר הרלוונטיות שלך.
כולם סביבך מעסיקים את עצמם במשהו. מתנדבים, כולם מתנדבים. חיפשו ומצאו. הצטרפו למאה קבוצות ווטסאפ. משנעים. מבשלים. מזיזים ארגזי דאודורנטים וטמפונים מפה לשם. עושים שיחות טלפון חשובות כדי לחבר בין אנשים עוד יותר חשובים. מגייסים כסף. תרומות. ציוד. אפודים קרמיים. תאורת לילה. מארגנים טיסות. הופכים את הבית לחמ"ל. מדברים בז'רגון צבאי כאילו חיו ואכלו פאודות כל החיים.
נדמה שכולם חשובים כל כך פתאום. חיוניים כל כך. תורמים כל כך. כן, הם יקטינו את עצמכם עם משפטים כמו "זו תרומתי הצנועה" או "זה כל מה שאני יודעת לעשות", אבל בעצם יתכוונו ל"תראו אותי, אני חשוב, אני חיוני, רלוונטי, מחזיק את המדינה שלא תתפרק".
אבל מה לך יש היום? הילדים בבית, שקועים בשטויות שלהם, שיהיו בריאים. השטויות הבלתי נתפסות שלהם בשעות כאלה; סרטוני טיקטוק מטומטמים. משחקי מחשב. רוצים להראות לך משהו מצחיק. אלוהים, איך הם יכולים להיות מנותקים כל כך? אלוהים, איזה מזל שהם מנותקים כל כך.
ואמא שלך, או אבא שלך; מזל שהם כבר לא במצב להבין הרבה יותר מהילדים שלך. מזל שהם כמעט דמנטיים. מזל שהם עברו וראו במדינה הזו כל כך הרבה, עד שהם מלאים עד גדותיהם וכל האירוע הנוכחי כבר לא יכול להיספג יותר במחזור הנפש שלהם. זה אסון אחד יותר מדי בשבילם. שיהיו בריאים.
אז עוד יום. לקום מהמיטה. לתפוס את הנייד. כותרות שחורות. צילומים שאין לך מושג ודאי מה בכלל רואים בהם; עשן שחור. משהו מיתמר. אש. ילדים הרוסים על מבנים הרוסים. ייאוש. ומתחת, מילים לוחמניות: חיסלנו. חוסלנו. נערכים. פלישה.
עכשיו קפה. אחר כך נראה מה. אולי כמה טלפונים, ניסיון לעבוד. כמעט בלתי אפשרי לעבוד; המוח נודד, לא מצליח להתפקס על שום דבר שהוא לא זה. נותר רק לברוח לרשת. שעות על גבי שעות של גלילה, של מסך, של מידע, אנטי־מידע, שמועות על מידע, שמועות על שמועות, עד שהעיניים מתחננות להפוגה והעייפות מכריעה. ועדיין קשה להירדם, או שההירדמות עמוקה כל כך והחלומות משונים כל כך, ומה אם תהיה פתאום אזעקה.
ולמחרת כל זה יתחיל מחדש.
ומה יהיה איתך, שהפכת לאחד האנשים הלא־חיוניים, לא רלוונטיים, אלה שיש להם יותר מדי זמן פנוי בתוך כל הדבר הזה? אלה שלא מצליחים למצוא את "המעט שאני יכול לעשות"? אלה שבשבילם רץ ברשת האיור הזה של גולדה במטבחון, אומרת משהו כמו "מיידלע, אנחנו ננצח במלחמה גם אם לא תגללי כל היום חדשות ברשת"?
מה יהיה איתך עכשיו?
וחוסר התועלת שבך – ואלוהים, אסור לך לרחם על עצמך בשום צורה, לעזאזל, לא מתת, לא נפצעת, לא נחטפו לך יקירים לעזה – מתחיל לחלחל ולעשות שמות באגו הקטן שלך. וכמובן שזה מביך, וכמובן שאסור לך בשום אופן לשתף במחשבות הקטנות והאנוכיות האלה: המחשבות על הבדידות. על חוסר הרלוונטיות. על תחושת המיותרות. על הטעויות שעשית בחיים. על הפינות שאסור היה לך להיכנס אליהן. על הבחירות הלא־נכונות. על איך הגעת למצב כזה בזמן כזה.
ששש, אסור להגיד דברים כאלה עכשיו. אסור אפילו לחשוב אותם. זה לא רק מחליש אותנו – את כולנו – זה גם מחליש אותך, את כולך, וזה לא הזמן, ועכשיו צריך להתמקד בלנצח יחד, בלהילחם כמו אריות, בלהפוך עליהם. ובמקרה שלך: להילחם בעיקר בעצמך מהספה, מהנייד, מול הטלוויזיה.
או אולי מחו"ל, שאליו נמלטת בשביל הילדים, כי ברגע מסוים הפחד הכריע, לרגע כבר יכולת לדמיין את סגירת השערים, מילוט התושבים הזרים, המטוס האחרון עוזב, והנה כבר אתם והילדים נמלטים ברגל עם המזוודות, המעילים והפליזים בדרך לאיזה מעבר גבול.
אז המראתם מפה ועכשיו אתם שם, צופים מרחוק, אין ולא יהיו אצלכם אזעקות, ואתם מרגישים אפילו יותר חסרי תועלת ותוחלת. או שאתם בכל זאת עוד כאן, על הספה. או שאתם נשארים בבוקר עוד שעה במיטה, כי שום דבר מלבד מלחמה שאין לכם שום חלק מעשי בה לא קורה שם בחוץ.
אתם לא לבד עם זה. אתם לא המצאתם, ואפילו לא שיכללתם, את תחושת חוסר התוחלת. אתם פשוט בתוכה כרגע. והרגע יעבור, גם אם ייקח לו כמה רגעים
אז הנה משהו שחשוב לי שתדעו: לא רק שאתם לא לבד, אתם חלק ממיעוט שהוא כנראה רוב. רובנו, בשלב זה או אחר, ניפול – אם לא כבר נפלנו – בדיוק למקום הזה: המקום שבו אין לנו מה לתרום. או שיש די והותר תורמים. או שמשהו בנו פשוט מדוכא מכדי להתרומם ולהרים אחרים. או שהכישורים שלנו אינם מותאמים לדברים המסוימים האלה, דברים של מלחמה, של לאום, של בישול ושינוע ואגירה ואספקה.
וזה בסדר גמור. וככה זה. והאופן שבו כל המצב המשברי הזה דוחף אותנו לפינות היותר אפלות של הנפש, המחשבות הקטנות, המקטינות, השיפוטי העצמי המחמיר – כל זה הרי מוכר לנו. כן, אנחנו נדרשים לחשוב על טובת האומה ולהיות חלק ממאמץ לאומי גדול – אבל בו־זמנית, אנחנו לא תמיד רלוונטיים למאמץ הזה, וההלקאה העצמית הרגילה רק מוכפלת, כי עכשיו יש הלקאה עצמית גם על עצם הפינוק לכאורה שבהלקאה עצמית בזמנים כאלה.
כי בן אדם, די לחשוב על עצמך כשצריך לחשוב על הכול מלבד על עצמך.
אבל מה לעשות, עצמך מחכה לך שם תמיד. וברגעי משבר גדולים – כמו, נניח, עכשיו – הוא מסיים לחכות ופשוט בא ומתיישב לך על הבטן.
אתם לא לבד עם זה. אתם לא המצאתם, ואפילו לא שיכללתם, את תחושת חוסר התוחלת. אתם פשוט בתוכה כרגע. והרגע יעבור, גם אם ייקח לו כמה רגעים. ואולי יש דבר אחד – זניח ככל שיהיה – שאותו תוכלו לסמן לעצמכם כמשהו שאם תעשו או תשיגו השבוע, יוכל להיחשב כניצחון שלכם להשבוע. זה לא צריך להיות שום דבר שקשור בהכרח לאומה או למצב. חשוב רק שיהיה קשור אליכם. למענכם. כל מטרה קטנה שהיא.
ואולי המטרה הזו יכולה להתנסח באופן הבא: פשוט להתחיל להרגיש מתישהו רק קצת טוב יותר.
שבעה ראשונה – רותם / אני נכנס אליהם דרך החצר של הבית. איש לא יודע על בואי מלבד עדי המתוקה, חברתו של החייל הלוחם הצנחן סמל רותם דושי ז״ל. היא זו שביקשה ממני לבוא לנחם את המשפחה הכואבת והאבלה ברגעי התופת שלה בשבעה.
זה מתחיל מאהבה. "היינו בהופעה שלך באמפי נוף־הגליל", אומרת עדי, אוחזת בידי ומכניסה אותי לחצר המחוברת לסלון במושב שמשית שבצפון.
כמה דקות לפני כן ירד לפתע גשם שוטף במושב. שבר דמעות.
תוך כדי אנחנו נכנסים לכבישי המושב, שניים מחבריי והנכד עם הגיטרה שמלווה אותי ברגעים האלה, ואנחנו מחפשים את בית משפחת דושי.
נכנסים. האבא גבה קומה, גבר ישראלי, קם לעברי ואנחנו מתחבקים ארוכות. אחרי זה האמא הרכה, בחיבוק עוד יותר ארוך. ברגעים כאלה אפשר לחוש בשנייה את כאבם האינסופי. חברים יושבים אבלים מסביב. כולם בצער עמוק ובבכי על נפילתו של רותם, הלוחם שיצא להילחם במחבלים כדי לשחרר את קיבוצי העוטף באותו בוקר ארור בשמחת תורה.
מכיר היטב אובדנים. מכיר היטב משפחה שנעה בחלל האוויר בלי יכולת להוציא הגה. מכיר אהבה שנגדעת. חברה שנותרה לבדה. אישה. אח. ובעיקר זוג הורים מהממים שילדו, גידלו וחינכו את הילד שלהם, וחיכו לחתונה, ליום טוב, לנכד. משפחת דושי, משפחה ישראלית יפה. השמש שוב עולה לרגע בשמשית, לזכר רותם היקר.
כשהאם מספרת כמה הוא אהב את השיר "תתארו לכם", אני מתקשה לעצור את הדמעות מבעד למשקפי השמש.למה דווקא את השיר הזה? היא מזדעקת, אני חייבת להבין
שבעה 2 – אורי / בבית משפחת לוקר בפרדס חנה המון אנשים אבלים על נפילתו של סמל אורי לוקר ז"ל, לוחם גולני שנפל בקרב בעוטף. יש לו אח תאום. "תכף ייכנס", אומר הסבא, גבר בעל פנים טובות ומיוחדות. "אתה בגילי?" אני שואל אותו. "טיפה יותר בוגר ממך", הוא עונה. יותר מאוחר, כשנשיר את "תתארו לכם", אשען על כתפו. "אני מפריע לך כשאני נשען על כתפך?" שואל.
"זה מנחם אותו", אומרת בתו.
בזווית החדר אני רואה את תמונתו הממוסגרת של אורי היפה. כשהאמא השכולה והאבא פורצים בבכי קורע לב המון אנשים מקיפים אותם באהבה וכשהאם מספרת כמה הוא אהב את השיר "תתארו לכם", אני מתקשה לעצור את הדמעות מבעד למשקפי השמש.
למה דווקא את השיר הזה? היא מזדעקת, אני חייבת להבין. ומה יש במילים שלו? ולמה כתבת שם "הולך לפגוש אותה בגן העדן"?
אני באמת לא יודע, אני עונה לה, וכן יודע שהשורה הזו היא רק אחת מכמה שורות שמנסות לנחם, למשל "מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו". שורות על אובדן התודעה כשהכול שבור ולא מתאחה, כשלא מבינים מה קרה לפתע שהוא איננו, כשנעלמו להם בניהם ובנותיהם בשיא פריחתם. זה נוחת פתאום. כי הרגע דיברנו. כי הרגע הוא יצא מהבית. משפחה, אמא ואבא, לא בורחים מבשורה, היא פשוט נוחתת עליהם באכזריות.
הלוויה ראשונה - עומרי / "תודה שהיית איתנו 20 שנה מאושרות", מודה האב לבנו ההרוג. אקדח בכיסו האחורי. המקום אליכין. בית העלמין המקומי של המושב שבו נקבר סמל ראשון עומרי פרץ ז”ל שכולם קוראים לו פה באהבת אין קץ עומריקי או עומרי המלך, או אפילו פרץ. כל השמות שקלטתי בזמן ההספדים.
אני מגיע להלוויה הזאת מבלי שהכרתי את עומרי. ביום שישי כתבה לי חברתו, "הוא אהב אותך. שאב כוח מהמילים שלך".
ובשמש הקופחת יושבים האם, האב ושתי האחיות, יחד עם כל מי שבאו ללוות את עומריקי בדרכו האחרונה. הם מתארים אותו בצבעים עזים, הנער המעמיק והמשפיע. כך עומדים החברים שלו מהמכינה, מהצבא ומבית הספר, "מהמתח", מהים ומדברים עליו בצער ענק. ממש בלוז לחופש הגדול. מיטב הנוער, מיטב ההורים והאחיות ובנות הדודות שאחת מצטטת את ביאליק. לרגע חש שאני חייב לראות את תמונתו, לחבר את כל מה שאומרים עליו לפנים אמיתיות. בערב שולחים לי תמונת נער צעיר יפה תואר במדי הצנחנים, עומרי.
חלק גדול ממני הוא אתה, אומר אחד החברים שמתאר את החברות ביניהם. התמונה הולכת ומתרחבת. הישראלים הצעירים הללו, שחיו מעבר לכל ויכוח ששרר בארץ לפני המלחמה. העילית שבעילית. גיבורינו מלאי העומק. זה מה שזיהיתי שם, את עומק החיים בפרטים הקטנים.
הלוויה 2 - אמיר / בחיפה אנחנו נדחקים עם המוני אדם בהלווייתו של סמל אמיר איל ז”ל מחיל האיסוף הקרבי. זה מטורף כמה אנשים באו ללוות חייל צעיר מקסים שלא מילא את ימיו. מקשיבים בדממה לאב ולאם שמחלקים את דברי ההספד שלהם ביניהם לפי כמות הבכי. רגע הפרידה מבנם הוא הרגע הכי קשה בעולם. חברתו הכי הטובה, הבסטי שלו, בעלת כושר ביטוי מדהים, נפרדת ממנו במילות אהבה ללא קץ: אמיר החכם, האח, החבר, שאהב עוגיות וממתקים, שאהב משחקי כדור.
אני שר את "מלך העולם" ונחנק בשורה "כי בשבילה אתה תמיד, מלך העולם". 50 שנה קודם, במלחמת יום כיפור, קברנו ככה את חברינו. צחוק הגורל שאת מירון הטייס שלנו קברנו אז קבורה זמנית, איפה? לא ייאמן, בקיבוץ בארי.
לילה / בתחנת האיסוף עומד עם שלם בשיא הכאב. וכולנו מחפשים צורות חדשות של ביטוי אנושי למה שנפל עלינו. איך לספר את הדברים הנוראיים שקרו, כמה להגיד וכמה לחכות לאחרי האירוע ואיך לחבק ולחבר אנשים שלפני רגע היו לא מוכרים לך.
כבר לילה. הרבה מלחמה עוד לפנינו. בדרך הביתה רואה שלט בגוש דן: "לא יפרידו בינינו", כך כתוב. שלט שממלא הרהורים. הרי ניסו כמעט בכוח להפריד בינינו אבל האסון חיבר. ועכשיו המון פרידות סופיות עצובות, סיפורי הקרבה, משפחות חטופים שמחפשות מענה.
"היי, אתה לא הולך לישון"?
רגע, חייב עוד קצת.
מכין קפה. הוא תפל. מה קרה לקפה אין לי מושג, אבל מה קרה לנו אני יודע. ברור עכשיו שמתוך האפלה שנפלה עלינו חזרנו להיות מי שהיינו פעם, וכשהרקמה האנושית הפועמת מתוכנו צצה מחדש, הרוך, העדינות, הכעס העצור והגעגוע מגיחים מתוך האבל הנורא ומאחדים אותנו. את זה ראיתי השבוע אצל המשפחות המדהימות והאבלות על ארבעת בניהם האהובים והאמיצים שיצאו להילחם למען תושבי העוטף. עומרי, אמיר, רותם ואורי ז״ל המיוחדים במינם.
גשם דמעות יורד שוב בחוץ. ומחר הלוויה נוספת, ועוד שבעה ועוד שבעה.
כבר התכנסנו פה במסגרת הזו בעבר, חברי הטוב אריאל הרטמן ואני. הרטמן הוא פסיכולוג קליני. הוא היה חבר במכון הפסיכואנליטי, אבל בשנים האחרונות מרבה לשלב גם מדיטציות ולעסוק בתורות המזרח כחלק מההתפתחות שלו כמטפל. בימים האלה הוא בצו 8. אין הרבה דברים שניתן לספר על השירות שלו, אבל כן אומר שהוא עובד עם היחידות המיוחדות כפסיכולוג, ושחלק מהשיחות שלנו היו בשעה שהוא הסתובב עם נשק ארוך וכדור בקנה. את השיחה הזו אני מקיים עימו מתוך מצוקה. אישית ולאומית.
משהו אישי שעובר עליי: אחרי שאבא שלי נפטר, במהלך השבעה, הייתי אמנם בעצב גדול במהלך היום, אבל הייתי עסוק במבקרים הרבים ודעתי הייתה מוסחת. בלילה הייתי נרדם חזק כזה. נטרק. וכשהייתי מתעורר, עוד לפני שהבנתי איפה אני ומה, ממש בשבריר השנייה הראשונה, הרגשתי כמו אגרוף כזה בלב, כאילו צנח עליי ענן כבד ושחור. הייתי בשוק מעוצמת הכאב, ורק אחרי שנייה או שתיים הייתי נזכר למה: אבא שלי מת. עברו מאז יותר מ־30 שנה שבהן לא חשתי את סוג הכאב הזה תוקף אותי עם שחר.
עכשיו הוא חזר. אני פותח את עיניי בכל בוקר מאז הטבח ומרגיש הלום כאב. אני מנסה להתעשת ולהבין למה, ואז נזכר: טבח שמחת תורה. אלפי יהודים שחוטים וחטופים.
"אני ממליץ בחום לתת מקום ללחץ ולכאב. כדאי לבכות, לרעוד, לדבר עם חבר או בן זוג, לפרוק את מה שעובר עלינו. אני המערכת שלנו חזקה מספיק כדי לאסוף את עצמה ולפעול נכון לאחר מכן. בכי או רעד מאפשרים לרוקן משהו על מנת להתמודד טוב יותר בהמשך"
לאט־לאט אני מרים את עצמי ושוקע בעשייה, קצת בפעילות בכיתת הכוננות ובעיקר בעמוד הזה, מנסה לעשות את המקסימום שאני יכול כדי להרים את הרוח של העם והלוחמים, והיום עובר ככה בעשייה, ודעתי איכשהו מוסחת. ואז אני נטרק בלילה, אחר כך מגיע הבוקר, ושוב.
הכאב הזה, החודרני כל כך, שמזכיר לי: לא חלמת, זו המציאות. התעוררת לעולם בלהות.
אריאל, אלה ימים של חרדה. בוא נאחז בשור בקרניו: מה העצה האחת החשובה שאתה יכול לתת לנו כדי להתמודד עם החרדה?
"קודם כל, חנוך, בימים האלה חרדה היא דבר הגיוני. עברנו, כעם וכאנשים פרטיים, ימים מהקשים בתולדותינו. אנשים רבים־רבים נמצאים במעגלים קרובים של הרוגים, נרצחים או שבויים. אחרים היו בעוטף עזה באותו הלילה, או שבני משפחותיהם. כדאי להבין שאירוע עצים וקשה ביותר משפיע על הערכת הסיכון של משהו עתידי. החרדה מהמשך הדרך קשורה למה שהיה, ואת זה אנחנו משליכים על העתיד. כדאי להבין זאת. להתבונן בנקודה. הידיעה הזו משחררת משהו, כשאנו יודעים שכולם מאותגרים, ולכולם מסובך".
נניח שהבנתי את זה. עדיין, מה לעשות עם הכאב?
"אני ממליץ בחום לתת מקום ללחץ ולכאב. כדאי לבכות, לרעוד, לדבר עם חבר או בן זוג, לפרוק את מה שעובר עלינו. אני רוצה דרכך להעביר מסר לקוראים: אני רוצה שהם יידעו שהמערכת שלנו חזקה מספיק כדי לאסוף את עצמה ולפעול נכון לאחר מכן. זה יישמע קצת מוזר, אבל כדאי להתייחס לפריקה כמו לעשיית צרכים. בכי או רעד מאפשרים לרוקן משהו על מנת להתמודד טוב יותר בהמשך.
"לצד הפריקה, כדאי גם לדעת לאפשר לעצמנו זמנים של הפוגה, של רגיעה. שם מומלץ לנוח, לוותר לעצמנו, אך לא יותר מדי. הכוונה היא לשמור על שגרה, נניח לאכול מסודר, אבל לא לכעוס על עצמנו אם 'חטאנו' מעט".
אחת הדילמות שלי, ואני חושב שרבים עסוקים בזה, היא איך לשמור על המתח הנכון בין הרצון להיות מעודכנים, לבין החרדה שזה מעורר. גם ברמה הלאומית - אני מתעסק בהסברה - איך אפשר לייצר הסברה כדי שהעולם יידע שכרתו ראשי ילדים, ועדיין לא לחשוב רק על זה?
"אם מבחינה עניינית, מומחים של תקשורת בינלאומית ממליצים שנפרסם תמונות או סרטונים הקשורים לזוועות שנעשו, נדמה לי שכדאי לעשות זאת. אבל במקביל, כל אחד ואחת מאיתנו כדאי שישאל את עצמו, איך הוא לא מעצים את אש החרדה, שלהבותיה גם ככה גבוהות. במקרה הזה, אפשר לשלוח סרטון או תמונה, אך לא כדאי לפתוח את הסרטון ולהתבונן בו שוב ושוב. יש משהו כמעט ממכר בצפייה חוזרת ונשנית בחדשות ובזוועות. אי־אפשר להתגבר לחלוטין על הצורך הזה, אבל כדאי למתן אותו. גם לי זה קורה. ביום שישי האחרון הייתה פגיעה ישירה מספר רחובות ליד ביתי. יצאתי אחר כך לטיול עם הכלב, ומשהו מסתורי ממש משך אותי לראות את הבור שנפער בכביש. פגשתי איש שהסביר לי לאן ללכת. ואז נזכרתי במה שאני ממליץ לאחרים. ייתכן שהצפייה בבור תגביר אצלי חרדה או רצון לנקמה, וזה יקשה עליי להיות רגוע ככל שניתן, להיות אבא נינוח, בן זוג טוב, מטפל מכיל או פסיכולוג ומילואימניק. וזה איפשר לי לחזור לביתי מבלי להגיע למקום הנפילה".
אולי פשוט אצפה בסרטוני הפצצות מעזה?
"הכוח של הצבא חשוב ומחזק, אבל בוא ואומר לך משהו עקרוני יותר: יש שתי דרכי התמודדות שאנשים נוטים ומנסים לאמץ. אחת היא הישאבות לסיפור ויצירת חוויה דרמטית, עוד יותר מהדרמה הכמעט אינסופית שהתחוללה. הם נשאבים לצפייה חוזרת בחדשות, לדיבור עוצמתי על נקמה ואפילו לפעמים חזרה על אמירות הקשורות לכוחו של העם. אלו דברים מבורכים כשהם במינון סביר. הבעיה בדברים הללו שהם לפעמים מעט אופוריים, ואז צפויה לבוא גם נפילה. עדיף לחשוב על הטוב, להכיל את הרע ולהמשיך הלאה".
ומה הדרך השנייה?
"דרך אחרת שאנשים נוטים אליה, וגם היא מוקצנת, היא הכחשת הקושי: התנתקות לגמרי מחדשות, כניסה לבועה, והישארות מחוץ לדברים. לפרקי זמן קצרים זה יעיל, משום שזה מאפשר תפקוד. אבל לאורך זמן ארוך זה מעט בעייתי, משום שמכל מקום יש תזכורות לקושי, וגם המיינד שלנו מצוי במגע עם הכאּב, כי יש זיכרונות וידיעות ממה שקרה. לאנשים שמתמודדים בדרך הזו, מומלץ להשתדל לפגוש מעט יותר את הכאב, לפרקי זמן קצרים. זה יאפשר פריקה קלה של הכאב והמשך תפקוד יעיל וטוב".
אריאל, שנינו שירתנו בקרבי. הילדים שלנו נוטלים חלק במערכה, אנחנו מעריצים את הצבא - אבל איך אפשר לחזור לתחושת הביטחון שהייתה לנו בצבא ובמדינה אחרי שראינו מה קרה בכפר עזה ובבארי?
"לפצע עמוק לוקח זמן רב יותר להגליד. כדאי להתבונן באמת בעיניים פקוחות. אבל ניתן ורצוי לחבוש משקפי שמש, ולא להביט בשמש באופן ישיר לאורך זמן ארוך מדי. טוב להאמין בכוחו של הצבא, ואני במגע יומיומי עם יחידות העילית. חנוך, אין טובים מהם. וזה נכון גם לגבי האזרחים המדהימים שמשקיעים כל כך הרבה בעשייה ובהתנדבות. ועדיין, ברגע אחד חווינו משבר אמון עם המודיעין הישראלי, הצבא, הממשלה, מחשבותינו והערכותינו את חמאס. מומחים גדולים בהרבה ממני מדברים על כשל מודיעיני, מבצעי ומדיני. ולכן, להבין שכואב לנו בהקשר של מי ששמר עלינו מלמעלה. כואב לנו מאוד, ורצוי להיות אותנטיים. מותר לכעוס ולכאוב, גם אם אנחנו ציוניים. ייקח זמן ודברים יחזרו למסלולם. ועדיין, הצלקת מהלילה הזה תישאר עוד זמן רב. והצלקת הזו תאפשר לנו להיות אנשים מאוחדים יותר, עם פחות אגו, ועסוקים פחות במריבות ויותר במהות, שהיא אחדותיות, כלפי עם ישראל וסבל אנושי בכלל".
איך מסבירים את הרוע הזה של חמאס? איך אנשים יכולים לבצע טבח כזה?
"אנשים מדברים עכשיו על סוג של נאציזם שהיה בלילה הזה. אין סליחה ומחילה ולעולם לא יהיו לטבח ילדים, נשים, אזרחים וחיילים. לעולם לא נרשה לטבח שיתרחש!
"לצד זאת, אני רוצה להציע מעין תרגיל מזכך: שכל אדם יתבונן פנימה ולבדוק בתוך תוכו כיצד הוא, באופן אישי, מקטין תוקפנות וסבל בעולם הזה, ואיך יוכל להשתפר. כשרוע טהור ועוצמתי מתפרץ - לנסות להיות אנשים טובים יותר, זו דרך מיוחדת להתמודד.
"כל אחד מחזיק בחייו ענף יבש, שהוא צריך להחליט האם להטילו לתוך מדורת השנאה. היכולת להאמין בטוב, לנסות להתחבר למניעים הטובים של אנשים, לחשוב ברכוּת ולחבק את הקיים, מקטין את אש השנאה.
"מובן שללא קשר, יש למחוק בעוצמה רבה את הנאציזם של חמאס או של כל גוף אחר. יש כאן איזה תבשיל עדין מאוד, של אפשרות להיות טוב רוב הזמן, אוהב ונינוח. ולפעמים, לפעול בכוח רב על מנת למגר רשע. זה תפקידנו בחיים הללו. למצוא את האפשרות להחזיק את החבל הזה משני קצותיו. וזה אפשרי".
יש כ־200 שבויים וחטופים בעזה. המחשבות עליהם מכאיבות כל כך. זה עוקר את הלב.
"כולנו מתפללים לשלומם ונעשה הכול כדי להחזירם. יש להתפלל ולפעול באופן מבצעי על מנת להחזירם במהירות הבזק. במקביל, כדאי לנסות להישאר רציונליים. פעמים רבות, השובה רוצה לשמור על השבוי, משום שהוא קלף מיקוח. זה אינו בטוח, זו אינה הבטחה.
"אך כדאי להיאחז בטוב. ושוב, בידנו הבחירה והאפשרות, האם לפתוח סרטון או שמועה בפייסבוק העוסקת בגורל השבויים, או להתמקד בתפילה חרישית? בואו ניתן לכוחות הביטחון לעשות את מלאכתם ואנו נתמקד בסיוע, ובשלווה פנימית ככל שניתן. אומר לך משהו כמטפל, ואני יודע שזה לפעמים קשה ליישום, אבל זה באמת דבר גדול: כשיושב אצלי מטופל שנמצא במשבר גדול, אני מצביע לו גם על ההזדמנות. ההזדמנות להביט פנימה, להבין מה הוא מרגיש. לא לברוח מזה. התקופה הזו מאפשרת תרגול משמעותי לחיים עצמם. אנו יכולים לנסות להבין מה מקור הרעש בחיינו, אלו מחשבות ורגשות וידיעות מבחוץ מערערות אותנו ומה מחזק אותנו, ולבחור בטוב, על מנת להפחית סבל".
בגלל שזה תחום שאתה מאוד עסוק בו והוגה בו, ולמרות שקשה ללמוד שחייה בהתכתבות, אני רוצה לבקש ממך תרגילי נשימה מומלצים.
"מומלץ קודם כל לשכב או לשבת במקום שקט, בטוח ונוח, עד כמה שניתן ללא הפרעות. לשאול את עצמנו מה שלומנו ומה שלום גופנו, ולנסות להרפות איברים מכווצים.
"יש שני סוגי נשימות, רכות דרך האף; או עצימוֹת יותר דרך הפה.
"נשימות רכות ועדינות דרך האף, ללא הפסקה בין שאיפה לנשיפה, לאורך כעשר דקות ביום, בליווי מוזיקה נעימה או בשקט, יכולים לייצר הרגעה. אפשר לדמיין את הנשימות כצמר גפן רך ולשים לב לאן הן מגיעות בתוכנו. לחזה? לבטן? לקנה הנשימה? תשומת לב כזו, יש בה יש משהו מרגיע ומקרקע. סוג נשימות כאלה מעודד את המערכת הפרא־סימפתטית, שקשורה לשלווה ולתחושת מוגנות. נשימות אלו מתאימות למצבים שבהם אנו חשים מוצפים ומחפשים איזה עוגן שקט ובטוח".
ונשימות דרך הפה?
"נשימות עוצמתיות דרך הפה, כשהשאיפה והנשיפה שתיהן דרך הפה, מאפשרות תוך עשר דקות פריקה רגשית. אלו אותם דגשים כמו נשימות האף הרכות (מקום שקט, בטוח, הרפיה לפני שמתחילים וכו'). סוג נשימות כזה מאפשר מגע עם רגש, ויכול לסייע בהעלאת חוויות גופניות או רגשיות עצימות יותר. צריך להבין שהן יכולות לעורר כאב, בכי, רעד; אבל אלה גם דברים מבורכים בזמנים אלו. זה מיועד בעיניי יותר לאנשים שמתקשים להרגיש את הקיים, נוטים להיות בבועה, ופחות מחוברים למצב. נשימות שיאפשרו מגע עם הקיים.
"חשוב לציין שאלו תרגילים שיכולים גם להביא לתגובות עוצמתיות. אם מרגישים לא נוח באופן שמתקשים להכיל, מומלץ להפסיק. בנוסף, אפשר גם לבצע את התרגילים ליד אדם אהוב, עימו אנו מרגישים בנוח, על מנת שיתמוך בנו אם יהיה צורך".
תודה, אריאל. שמור על עצמך.
"תודה לך, חנוך. וחיבוק גדול לכל אחד מהקוראים שלנו, שעוברים באומץ את התקופה המורכבת הזו. חשוב שנמשיך להרגיש ונמשיך להיות יחד".
