אחרי עשור בתיאטרון, החליט השחקן ניל משען לנסות את מזלו גם במדיום החדש הזה, שלך תדע אם יש לו עתיד, הטלוויזיה. אחד האודישנים הראשונים שעשה היה לסדרה "מנאייכ", לתפקיד של חנן סלמה - שוטר זוטר שמצטרף לחבורת השוטרים המושחתים של תחנת ראשון לציון. בעונה השנייה של הסדרה קיבל תפקידו של משען עלילה מרכזית יותר, ומי שמתגעגע יכול לראות אותו בימים אלו על הבמות, בהצגה "שלגיה ושבעת הגמדים" המוצגת בשפה הערבית בהפקה של להקת הפלמנקו הישראלית.
"לנו קשה לדבר ערבית, כי אנחנו עצלנים פה", הוא אומר בשיחה עם ynet, "הכול אצלנו נמצא פה", הוא מצביע על אזור השפתיים, "וערבית היא שפה גרונית, את צריכה לפתוח את הפה כדי להגות את המילים". את הערבית שלו הוא השיג לא מהאמבטיה אלא מחמש יחידות ערבית בתיכון, שאותן ליטש עם קצת עזרה מידידים מ-8200. למרות שהוא אוהב מאוד את השפה, הוא מודה כי אם בעבר היו אומרים לו שהקריירה שלו תכלול גם הצגות בערבית, הוא היה קצת מעקם את האף. "כשאמרו לי חברים בצבא 'אתה תשחק בערבית', התבאסתי", הוא מספר. "זה לא היה נראה לי מגניב, הייתי ילד. אבל כשזה קרה גיליתי שזה בעצם משלב אצלי פרנסה עם תחושת שליחות. אנחנו מתקרבים לשורשים שלנו ומבינים שמה לעשות, יש פה ערבים והרבה".
שלא לדבר על זה שסדרות כמו "עבודה ערבית", "פאודה" ואפילו "מנאייכ" הפכו את הערבית למשהו מגניב.
"כן, זה מה שהטלוויזיה עושה, היא מביאה את זה לצופה בדלת האחורית, ולא בהקשר של סכסוך או פוליטיקה או מלחמה. אפילו רק שהאוזן תתרגל לשמוע את זה, זה מאוד משמעותי. אני פוגש לא מעט שחקנים שמצטערים היום שהם לא יודעים ערבית".
למה אתה מתכוון בשליחות?
"חוץ מלעמוד על במה ולקבל אהבה, לכל שחקן יש גם את הצורך לעורר השראה ולהשפיע. וכשאתה כשחקן לוקח על עצמך לדבר בשפה אחרת, במיוחד בשפת 'אויב' שכולם מפחדים ממנה, ואתה מוביל את זה למקום חיובי, זה מרגיש כמו שליחות. זה מקרב. הרבה פעמים דיברתי עם גננות בגן ערבי כדי לתאם הגעה של ההצגה, והן שאלו אותי אם אני בטוח שזאת הצגה בערבית, ואני זורק לה 'תבען חביבתי' (הכול בסדר), 'כול מסרחייה ביל ערבי' (כל ההצגה בערבית), והיא פקחה עיניים בפליאה. אנחנו מצפים מהם ללמוד עברית אבל הם לא מצפים מאיתנו לדעת ערבית. וכשזה קורה, הם תופסים אותך כמישהו שמדבר איתם בגובה העיניים.
"הילדים הערבים שצופים ב'שלגיה', למשל, הם נורא שמחים ובעניין. יש איזשהו פער, הם לא נחשפים לתיאטרון כמו שאנחנו נחשפנו אליו בתור ילדים, לא הולכים עם הורים להצגות או סרטי קולנוע, זה לא בתוכנית חינוך, אין מתנ"סים וכן הלאה. זה לא גורף ואולי אני גם טועה, אבל המפגש שלי איתם בגנים הוא שונה, וזה נותן למה שאנחנו עושים עוד חשיבות".
3 צפייה בגלריה
"באמנויות אתה לומד הכל, אני הייתי רקדן בלט". מתוך "שלגיה ושבעת הגמדים"
(צילום: קרן רגב)
בלי דגלים
הוא גדל בשכונת יד אליהו שבתל אביב, בן זקונים, האחרון מבין חמישה אחים. כשהיה בן ארבע וחצי ההורים שלו אימצו שתי אחיות, בנות שנתיים ושש, שאימו הכירה מהפנימייה שבה עבדה כמבשלת. "בהתחלה (אימצנו אותן, ס"ש) כמשפחת אומנה ובסוף נהיינו משפחה מאמצת של שתיהן, והן אחיות שלי לכל דבר עד היום. הן באות לאמא שלי בשישי וכשאני לא בא אחותי נוזפת בי. היא אחותי הגדולה לכל דבר. אמא שלי עשתה את זה בגיל 41, אחרי חמישה ילדים, ואין לי שום הסבר לזה מעבר ללב ענקי".
את כישורי המחול והזמרה שלו רכש משען כבר בגיל צעיר, כשלמד בבית הספר לאמנויות בתל אביב, עד שבגיל 11 עבר לבית הספר "גיבורי ישראל" ביד אליהו. "באמנויות אתה לומד הכל, אמנות פלסטית, דרמה, מוזיקה ומחול ואני הייתי רקדן בלט. זאת האוריינטציה שלי לריקוד. והייתי הרקדן של הכיתה, הייתי ילד עם קלסר של 'ספייס גירלז' כי מאוד אהבתי אותן, אבל בכיתה ב'–ג', קריאות גנאי כמו 'הומו', 'קוקסינל' לא איחרו להגיע", הוא משחזר.
בכתה ב'-ג'?
"כן, זה היה מאוד קשוח בקטע הזה. ועוד בבית ספר לאמנויות, תל אביב הליברלית והפתוחה באמצע שנות ה-90. והגיע שיעור אחד במדעים שהמורה לימדה איך בעצם הגיע לעולם ה-HIV, וסיפרה שזה התגלה לראשונה אצל חמישה הומוסקסואלים, ובסוף השיעור כולם מצביעים עלי ואומרים 'הוא הומו, יש לו איידס'. חזרתי הביתה ממרר בבכי ואמא שלי אמרה לי 'לא חייבים להישאר בבית ספר הזה'. וזה היה בית ספר מהמם, אגב, אני לא מתחרט שהייתי שם, היו גם הרבה רגעי אושר, אבל אחר כך עברתי בית ספר והחיים שלי עלו על מסלול אחר".
סליחה על השאלה הפולשנית, אבל אתה גיי?
"כן, אני לגמרי גיי. לגמרי בחוץ, הכל בסדר".
ידעת את זה אז?
"לא. לא הייתי ילד שמשחק עם הבנות. אמא שלי תמיד אומרת 'אתה מאוד הטעית אותי, כי אהבת את ה'פאוור ריינג'רס' ו-WWF והיית הולך להיאבקויות כשהיית קטן, ומצד שני שרת ורקדת בלט', זה בלבל אותם. אין לזה הגדרה או חוקיות. בסופו של דבר הומו זה בחדרי חדרים, מה שאתה עושה במיטה. ככה אני תופס את זה לפחות. זה מעניין ברמה השטחית. אין לי דגלים בבית. אולי יש לי תמונה של פרדי מרקיורי אבל זה הדבר היחיד שמסגיר אותי", הוא צוחק.
אני תוהה אם בגיל ההוא כשהצביעו עליך, ידעת שהם נגעו במשהו שהרגשת בפנים, או שזה הגיע מאוחר יותר.
"אני חושב שכילד בכתה ג'-ד' אתה עוד לא יודע מה זה משיכה מינית אפילו. אומרים שכל הילדים הם גייז, שיש להם זיקה לבני מינם בכל מקרה עד שהם מתבגרים. רק בכתה ז'-ח' התאהבתי במישהו והתחלתי לדבר על הנושא הזה מול עצמי. פתאום ריחות של גבר העיפו אותי, הבנתי שאני אוהב בשמים של גבר ולא של אשה. אז שם עשיתי אחד ועוד אחד אחורה והבנתי הכול".
שניים מהמרכיבים המשמעותיים בחייו משען משלב בהתנדבות ב"גג הוורוד", בית מחסה לצעירים וצעירות להט"ביים שזקוקים לקורת גג באופן מידי וזמני. "אלה פלסטינים מהקהילה הלהטבי"ת שנרדפים קשות ומגיעים לתל אביב, ואני מסייע לצוות באמצעות השפה הערבית. מסייע לחבר ולתת להם מענה, תמיכה נפשית ועזרה בכלל", הוא מסביר. אל הארגון הגיע באמצעות בתו של הבמאי חנן שניר, לינה, שהתנדבה במקום וידעה על התמצאותו של משען בשפה הערבית. "אני רוצה לציין שזאת לא התנדבות יומיומית", הוא מוסיף, "יוצא לי לעשות את זה אחת לכמה זמן כשקוראים לי, לא המון לצערי. אני מתרגם צעירים שברחו מהמשפחות שלהם ויש להם סיפורים מחרידים. פצעו אותם וסקלו אותם ונעלו אותם בחדרים. הם לא יודעים עברית בדרך כלל אז אני מתרגם אותם ואת מי שמדבר איתם, ובעיקר מנסה לתת להם תחושה של תקווה".
אתה מדבר איתם גם על עצמך?
"לא. אני בא נטו לעשות את העבודה שלי, ובאג'נדה הפנימית שלי אני חושב שאנשים כאלה צריכים בעיקר תקווה. אלה חיים נורא קשים. הם אנשים שקופים בלי אבא ואמא, בלי שום תמיכה, וכשאני יוצא משם אני מבין איזה מזל יש לי שנולדתי להורים שלי. אני מקבל פרופורציות".
זה קצת מזכיר אנשים שיוצאים מהדת.
"זה מאוד דומה. כי אנשים חייבים הגדרות וסכמות כדי לעזור לעצמם להתמודד עם משהו ששונה מהם. כל המושג הזה – קבלת השונה, למה הוא שונה ממך? אולי אתה שונה ממנו? מי החליט שדווקא אני שונה? עדיין יש פה קושי בקבלה. גם כקהילת גייז יש תחושה שאנחנו צועדים קדימה אבל גם חוזרים אחורה במובן מסוים. דווקא היציאה של הקהילה החוצה מעוררת עוד יותר אנטגוניזם, אנשים היו מעדיפים שזה יהיה בשקט. 'אל תראו לנו את זה'. זה לא נוח להם לראות כי זה גורם להם להתנדנד בכיסא.
"תל אביב מאוד שונה מהפריפריה, פה אתה יכול להיות מה שבא לך, ועדיין אני זוכר שפעם, לפני שנתיים-שלוש, התנשקתי עם מישהו ברחוב מרמורק (בתל אביב, ס"ש), ונהג מונית ירק לידי. פתח את החלון וזרק לנו איזה קללה, 'הומואים מסריחים' או משהו. גם כשלמעלה יש אנשי מפתח להט"בים עדיין יש תדר שמקשה עליך להתקדם, באימוץ, בהבאת ילדים ובהרמות גבה. אני עדיין פוגש אנשים שאומרים לי 'בחיים לא דיברתי עם גיי'. עוד יש הרבה לאן להתקדם".
אתה מרגיש את זה?
"אני לא דוגמה כי אני באמת לא נראה גיי. ואני לא מתייחס לזה כאל מחמאה, חלילה, אני פשוט מקבל הרבה תגובות מופתעות כשאני אומר שאני הומו. ב'מנאייכ' אני זוכר שבסוף הצילומים מישהו שאל אותי ליד עמוס תמם, 'אתה בטח מכיר מישהו בפסטיגל, אני צריך כרטיסים'. אז זרקתי לו בצחוק 'למה כי אני גיי?', אז עמוס מסתכל עלי בפליאה 'חנן אתה גיי?'".
אם זה לא יקרה דרך החוק נראה לי שבסופו של דבר דור המדבר יתחלף ומשהו ישתנה.
"זה נכון כי היום ילדים חשופים לזה יותר מתמיד. יש את עברי לידר ואסי עזר ורן דנקר וזה בחוץ, והכיוון הוא חיובי בגדול".
בשנה ג' בבית צבי, הזיקה שלו לשירה וריקוד וחיבת מחזות הזמר שלו לכדה את עינו של הבמאי משה קפטן, שהזמין אותו לעבוד בתיאטרון הבימה לאחר סיום הלימודים. "זה מאוד מרגש שיש לך לאן לעבור אחרי הלימודים ואתה לא הולך למלצר, זה לא קורה הרבה. ואני מוקיר על זה תודה", הוא אומר. לאחר שהתקבל לתיאטרון הלאומי שיחק במחזות זמר כמו "אוויטה" ו"עלובי החיים", ובמקביל נקרא להחליף חבר ששיחק ב"שלגיה ושבעת הגמדים", שכוללת בתוכה לא מעט קטעי פלמנקו מרהיבים. שם, לדברי משען, הוא "נותן כמה נאמברים של ריקוד, בכל זאת רקדתי בלט". בהמשך גם שיחק באחת מהצגות היחיד לילדים של מוטי חלימי, "הברווזון המכוער", גם היא בערבית, ואפילו העלה אותה במשך שבוע מול פליטים סורים בסלוניקי.
את חנן סלמה ב"מנאייכ" הוא שיחק בידיעה שמדובר בתפקיד קטן, עד שהגיע הטלפון מבמאי הסדרה אלון זינגמן, שהודיע לו כי בעונה השנייה סלמה הולך לעשות את זה ובגדול. "הוא אמר לי שחנן הופך להיות ציר מרכזי בעונה הבאה", הוא נזכר בחיוך, "ואני בפאסון אומר לו 'תענוג' ובתוך תוכי צורח, מנתק את השיחה ומתחיל לדלג ברחבי הבימה".
מה אתה אוהב בדמות של חנן?
"אני חושב שחנן, בינינו, הוא במהות שלו לב טוב, שבסך הכל רצה להתקבל אצל המקובלים. הוא יודע שהוא חלש אבל הוא רצה להתחזק". הוא אומר ומוסיף על דמותו, שערערה את העונה כשניסתה לירות בטל בן הרוש (לירז חממי). "הוא לא הרע האולטימטיבי. התוצאה שלו רעה מאוד, זה כן. נוראית ומגיע שיסקלו אותו באבנים, אין מחילה. אבל אם אני מייצג את חנן לרגע, אין בנאדם רע, יש בנאדם שרע לו. הוא נבל אבל כזה שאפשר לגלות כלפיו אמפתיה. ואני חושב שזה מה שיפה ב'מנאייכ', שהיא מראה לא רק את הפן המשטרתי אלא האנושי, של מה קורה לבנאדם כשהוא בתחתית הסולם".
