"חידת שושני"
"חידת שושני", סרטו של מיכאל גרינשפן, עוסק בניסיון לפתור תעלומה מרתקת. במסע שנמשך למעלה מעשור גרינשפן תופר את הגלובוס מצד אחד לשני בניסיון להתחקות אחר איש המסתורין המוכר בשם "מר שושני". התעלומה המוצגת היא כה יוצאת דופן עד שכמעט מובטחת הישמטותה של הלסת מספר פעמים במהלך הצפייה של הסרט שהופק על ידי תאגיד כאן.
אגדות רבות נקשרו בשמו של "מר שושני", שהותיר חותם בלתי נמחה בחייהם של אנשים שפגשו אותו. עם מראה של אדם חסר בית, הוא נע ממוקם למקום ומיבשת ליבשת עם בגדיו המרופטים ומזוודתו הבלויה. אדם שנחשב לגאון בכמעט כל תחום ידע, בראש ובראשונה בכל הטקסטים של לימודי היהדות, אך גם בתחומי מדע שונים. בעל זיכרון צילומי פנומנאלי, דובר 30 שפות, עם בקיאות שעוררה השתאות ברבנים ומלומדים שלמדו ממנו. הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס, שראה בו את מורו ורבו, כבר מזמן אינו בחיים, אך במהלך הסרט אנו פוגשים תלמידים אחרים של שושני: הסופר אלי ויזל, הפרופסור להיסטוריה צבי בכרך, הפרופסור לפיזיקה יעקב גולדברג, הפרופסור לפילוסופיה שלום רוזנברג – ועוד רבים. למעשה הרשימה של אנשים בעלי שפגשו את שושני, ונותרו המומים מול ידיעותיו וחוכמתו היא כה ארוכה ויוצאת דופן עד שקשה להבין תופעה שכזו.
מנגד, כל אותם אנשים שהכירו אותו ולמדו ממנו יודעים רק שברי מידע מועטים על חייו ואפילו על שמו האמיתי. אגדות על יכולותיו ומעשיו התפתחו עם השנים, כולל מצד אלו המאמינים שהוא עדיין חי (מה שהיה הופך אותו למי שגילו כבר למעלה מ-120). הדמות כה יוצאת דופן ומסתורית, עד שכמעט ניתן להשוות את מה שקורה בסרטו של גרינשפן למצעד האינטלקטואלים היהודיים שגיבו את ממשותו של "זליג", גיבור הסרט המוקומנטרי הנהדר של וודי אלן. גם הסיפור על מר שושני נע בדרכים מעוררות מחשבה דרך ההיסטוריה היהודית במאה ה-20, רק שכאן מדובר על סיפור מורכב ופלאי שקרה באמת.
באופן מוזר נראה שמר שושני לא הותיר מאחוריו עקבות כתובים. אנשים בעלי שם ממשיכים לתאר את המפגש איתו במונחים של התגלות רוחנית מהמעלה הראשונה, אבל היכולת שלהם להתייחס לתורה בעל פה שלמדו ממנו נותרת מוגבלת ביותר. חלק גדול מהסרט הוא כמו תיאור סופרלטיבי של אומנים גדולים, מבלי שיש דימוי מוצג של עבודתם. לו הסרט היה נותר ברמה אנקדוטלית פלאית זו, הוא היה נותר ראוי לצפייה אך גם מתסכל. אני לא רוצה לחשוף את מהלכי הסרט היפה של גרינשפן, אך המאמץ יוצא הדופן שהושקע בניסיון להתחקות אחר מר שושני הופך, בסופו של דבר, למאוד מתגמל הן עבור היוצר והן עבור הצופים.
"נוני עיוני"
"נוני עיוני", סרטה של פז שוורץ (שעתיד להיות משודר בכאן), עוסק במשא המתמשך של כאב ורגשות אשם משני צידיו על העימות הישראלי-ערבי. האירוע שסביבו חג הסרט הוא פעולת החיסול של מוסטפא חאפז, קצין מודיעין מצרי בדרגה מקבילה לאל"מ. חאפז נתפס בישראל כאחראי לשילוח חוליות מסתנני פדאיון מרצועת עזה לישראל במהלך שנות ה-50, עד שחוסל ביולי 1956 באמצעות ספר ממולכד. מהצד הישראלי הדמות המרכזית היא של גייזי צפריר מי שבתפקידו כסוכן מוסד היה אחראי על העברת הספר ליעדו. ב-2022 הוא שולח מייל לנוני דארוויש, בתו של חאפז, ומי שגרה בעזה עם שאר משפחתה כשאביה חוסל, בתקווה להביא אותה לביקור בארץ ולבסוף אף לחשוף בפניה את מה שהוא יודע על החיסול של אביה.
הנושא עצמו מעניין, אך בניסיון לייצר את הדרמה של המפגש, רגע הווידוי של צפריר והתגובה של דארוויש, יש תחושה של עיצוב בדיה מאשר לכידת תיעוד. המצלמה של אוריאל סיני עדה לשליחת המייל של גייזי צפריר מישראל, ולקריאתו בארה"ב על ידי נוני דארוויש. השיחות שמנהלות מצולמות באופן מתוכנן מראש בכמה העמדות מצלמה, והדמויות מדברות בדרך המקנה תחושה שמה שנאמר בהן נקבע מראש.
עוד בפסטיבל חיפה:
ישנו גם מידע שחסר בסרט מבחינה היסטורית ומבחינה אישית. הרקע של העימות בין ישראל לעזה בשליטת מצרים מתואר ברזולוציה מאוד נמוכה. ולכן גם גילוי המופיע בחלקו האחרון של הסרט לגבי ההערכות של המודיעין הישראלי אודות דמותו של מוסטפא חאפז, לא נושא את האימפקט שיכול היה להיות לו.
המידע האישי החסר נוגע לדמותה וחייה יוצאי הדופן של נוני דארוויש, שהתנצרה כשהתחתנה, היגרה ממצרים לארה"ב, וייסדה בארה"ב בשנת 2004 את הארגון "ערבים למען ישראל". היא ביקרה בישראל מספר פעמים ואף פגשה את נשיא ישראל ב-2006. עמדתה כלפי הסכסוך והקשר שלה לישראל מוצגים בסרט באופן מאוד מרומז. כשלוקחים בחשבון פרטים אלו, מתחדדת ההבנה לגבי האופי המעושה של עיצוב הדרמה המתועדת סביב הגעתה לארץ למפגש עם צפריר והתגובה שלה למה שהוא מנסה לחשוף בפניה. הסרט מעדיף את העיצוב המלאכותי של המתח הדרמתי הנע לעבר הקליימקס, במקום להציג באופן כן ושלם יותר את הדמויות, בעיקר זו של דארוויש, על כל פרטי חייהן.
"נלחמות"
"נלחמות" סרטה של לי נחושתן, נעשה כמעט 30 שנה לאחר המהפכה של בג"צ אליס מילר, שפתח את הדלת לשיבוץ נשים כלוחמות בצה"ל. לא מעט סרטים עלילתיים ותיעודיים ישראליים עסקו בצלקות שנחרטו בנפשם של לוחמים, ולמרבה הצער גם בכך לא יכול להיפקד כעת גם מקומן של הנשים. כוונתו של הסרט מוצהרת בשמו: למרות שחלפו שנים מאז שהנשים המרואיינות היו לוחמות, הן ממשיכות להילחם בהווה בפוסט טראומה של תקופת שירותם.
לא מדובר בהכרח בנשים שראו את "הלבן בעיניים" של האויב, אלא גם במעמסה הרגשית של היחשפות לפצועים קשה, והלחץ הנפשי שמוטל על מי שצריכה לעמוד מול משפחות הפצועים והחללים. נחושתן עוקבת אחרי חיי היום יום של גיבורות הסרט, שישודר בחודש הבא ב-HOT8, ונחשפת לתחושות שלהן על מצבן בחיים ועל ההתמודדות שלהן גם כשהן מדברות למצלמה, וגם כשהמצלמה מתעדת שיחות שהן מנהלות עם אנשים בחייהן. בין לבין משובצות אבחנות של פסיכותרפיסטים המתמחים בטיפול בסיטואציות טראומטיות. מטבע הדברים יש לנושא הסרט חשיבות, אך במהותו הוא בעל אופי של כתבה מאוד נרחבת (כשעה ורבע), שהייתה יכולה להיות מהודקת יותר, מבלי שהיה נגרע ממנו דבר.
"מלך החגיגת"
"מלך החגיגת", סרטו של אורי מרנץ, מותח את הגבולות של מה שיכול להיחשב כסרט תיעודי. באותה מידה הוא היה יכול להיות חלק מהתחרות העלילתית הישראלית, או כחלק מתחרות שאולי עוד תהיה יום אחד לפיצ'רים ישראלים באנימציה (האנימטור הראשי הוא ניר מטרסו). בכל אחת מתחרויות אלו הוא יכול להיחשב כדוגמה לניסיון לחשוב "מחוץ לקופסה" בשאיפתו, בתכניו ובעיקר בסגנונו, להיות מצחיק, פרוע ומקורי. לפחות ברמה העקרונית טוב שיש קולנוענים המעיזים לשאוף לכך.
הסרט הוא אילוסטרציה ויזואלית למונולוג של אדם שמכונה "גבי", המגולם בסרט על ידי אושרי כהן (כשלצידו שחקנים וניצבים רבים). ההשכלה האקדמית שלו בביוטכנולוגיה אפשרה לו לפתח את סם החגיגת, הסם המבוסס על צמח הגת ועל הסינטוז של הקאתינון, החומר הפעיל בצמח. המונולוג הוא טקסט אפולוגטי של האדם שהוביל לנחשול של סמי פיצוציות, מבלי שהוא מעובד לרפלקסיה בעלת ערך משמעותי על החיים והמאורעות המתוארים (בהשוואה, למשל, לסרט כמו "החבר'ה הטובים" של סקורסזה). ההתמקדות בפרספקטיבה של העבריין לא מחייבת סרט שטוח מבחינה פסיכולוגית או מוסרית, אך זה מה שקורה כאן. גם אם הסיפור של גבי "משוגע" ו"אפי", ככזה המתחיל באדם נורמטיבי שעובר מסלול של כמה עונות ב"שובר שורות", ברמה העלילתית גרידא יש תחושה מונוטונית.
נדמה כי המונולוג הוא לא יותר מהבסיס להתפרעות סגנונית באנימציה. השחקנים מוצבים על רקעים מלאכותיים, ובקטעים הפרועים יותר יש שימוש בסגנון אנימציה המזכיר את גזירי הנייר של טרי גיליאם (אך כאן בטכניקות של מחשב ולא בסטופ מושן ידני). האנימציה כוללת בתוכה הרבה רפרנסים ויזואליים מההיסטוריה של האמנות (הירונימוס בוש, יאן ואן אייק וכו'), שזוכים להשלמה גם בפסקול מוזיקלי מורכב לא פחות. אבל יצירתיות זו מותירה את הסיפור נטול העומק ללא יותר מקולב ליצירתיות באנימציה.
בשונה מהסרטים האחרים בתחרות, "מלך החגיגת" עתיד לצאת להקרנות מסחריות, ויש לקוות שיימצא הקהל שיגיב טוב יותר לתדר היצירתי שלו. מבחינת המאמץ הניכר והאומץ הנדרש כדי ליצור סרט שכזה, הוא בהחלט הוא ראוי להערכה.
"לאן נעלם ג'ורג חליל"
"לאן נעלם ג'ורג חליל", של גונן בן יצחק ויעל לביא (גם הוא ישודר בכאן) הוא דוקו-פשע שהרקע להתרחשותו הוא החצר האחורית של צה"ל: פעילות הברחה עבריינית של כלי נשק, סמים ומוצרי חשמל שבהם נטלו חלק משתפי פעולה נוצרים-לבנוניים ומפעיליהם הישראלים ביחידה 504. ג'ורג חליל היה אחד מהם, וב-1988 הוא הוא יצא מבית משפחתו לפגישה עם מפעיליו – ואז נעלמו עקבותיו. 34 שנים חלפו ומשפחתו עדיין לא יודעת מה עלה בגורלו, ואם מת – היכן הגופה קבורה? משפחת חליל, כוללת את האם קלייר, בת בכורה וארבעה בנים ששירתו בצה"ל. בזמן צילומי הסרט חלק מבני המשפחה זכו בהגרלת גרין קארד אמריקאי, ועומדים לעזוב את הארץ, אבל לפני שזה יקרה האם קלייר מייחלת לסגירת מעגל.
את הניסיון להתחקות אחר עקבותיו של חליל מוביל עו"ד גונן בן יצחק, שמכיר את עבודת הפעלת המקורות מעברו כרכז מקורות בשב"כ, הוא גם מכיר את החיים של הגבול של אמת ושקר בתפקיד ואת הפיתוי שמזמן התפקיד ושהביא להדחתו מהשב"כ. דמות המפתח בחקירה שלו היא של ז'אן אלרז, מי שהיה אחד ממפעיליו של חליל ביחידה 504, והיה כה אהוב עליו עד שקלייר קראה לבן הזקונים שלה על שמו. אלרז יושב היום בכלא לאחר שהורשע ב-2003 ברצח רכז הביטחון של קיבוץ מנרה על רקע פרשת גניבת כלי נשק, והוא גם החשוד העיקרי בהיעלמותו של חליל. בן שגב פיתח יחסי אמון עם אלרז, וקיבל ממנו את היומן אותו הוא כתב במהלך תקופת המאסר, אך מהי מידת האמינות של יומן כתב רוצח מורשע, והאם מה שכתוב בו עשוי לקרב את פתרון התעלומה?
מלבד הדמויות הראשיות ישנם גם ראיונות עם אנשים שהיו חלק מהמערכת המושחתת אבל לטענתם לא ראו וידעו, או שהם מסרבים להסגיר את כל מה שידוע להם. ישנו גם הצד של חוקרי מצ"ח של התנהלות המיוצג על ידי עו"ד שמעון מזרחי ששימש כבעברו בתפקיד זה. הסרט קולח, ובהחלט מעורר עניין לא רק בסיפור של ג'ורג חליל, אלא בסיפור הגדול יותר של השחתה פלילית נרחבת ביחידה 504. רגע קתרטי מהסוג שהיה ב"קו הכחול הדק" של ארול מוריס או ההקלטה של רוברט דורסט ב"ג'ינקס" אינו בנמצא, ולכן מוטב להתייחס לסרט כמעורר מחשבות נוגות על גורלה של משפחה שבורה, ועל האפשרות שחלק מ"בחורינו הטובים" לקו בשיכרון כוח והעדר מוחלט של בלמים מוסריים.
