לפני 15 שנה נשלחתי לראיין את רונית אלקבץ למגזין בידור. הגעתי למסעדה ביפו והתיישבתי על כיסא ליד שולחן חשוך יחסית באזור המעשנים. ציפיתי לסשן אלכוהולי, מעושן ואפלולי של תובנות חיים דרמטיות. רונית אלקבץ הגיעה, ביקשה לעבור לשולחן מואר יותר והזמינה קפה. התובנות היו שם, אבל הרבה פחות דרמטיות ממה שציפיתי והרבה יותר מעניינות. אני זוכרת את הריאיון הזה בעיקר בגלל התחושה איתה יצאתי ממנו, הייתי באורות, כמו שאומרים. טעונה באדרנלין מרומם שנשאר איתי עוד הרבה זמן אחרי הפגישה. אני זוכרת שקראתי את התמלול של הריאיון. המלל לא היה שונה בתכלית מהרבה ראיונות אחרים, אבל התובנות של אלקבץ, כשהן נישאו בפיה, על גלי הקול שלה ובליווי הבעות הפנים שלה והאנרגיה הממכרת שלה, היו מהממות. היה לה הכישרון הייחודי הזה, לקחת קלישאה ולהפוך אותה חזרה לאמת בוהקת. את אותו האפקט היא האצילה גם על המלתחה שלה.
מתוך "ז'ה טם רונית אלקבץ" באדיבות 8HOT
(מתוך "ז'ה טם רונית אלקבץ" באדיבות 8HOT)
הסרט התיעודי "ז'ה טם רונית אלקבץ", (שיעלה ב-HOT8 במוצ"ש וזמין לצפייה ב-VOD), שיצרה במאית הדוקו, מורן איפרגן, עוסק בתערוכה נרטיבית של המלתחה של השחקנית, שעלתה שנה לאחר מותה. עוד לפני שאלקבץ החלה לשחק היא נמשכה לעולם האופנה, וכבר כנערה היא ביטאה חזון לבוש אינדבידואלי ודרמטי למדי. היא עיצבה ותפרה את הבגדים של עצמה וחלמה להיות מעצבת אופנה. הנטייה הזאת המשיכה איתה הלאה כדעתנות עיקשת מול נשות ואנשי הלבשה בהפקות, בצילומים ובסרטים. את 500 הפריטים שבתערוכה, שאלקבץ לבשה באירועי שטיח אדום, בסרטים שהצטלמה אליהם ובתצוגות אופנה שצעדה בהן, היא עטפה בנייר משי לבן ושמרה בביתה בתל אביב ובפריז במשך ארבעה עשורים. האוסף נתרם למוזיאון חולון באדיבות המשפחה הגרעינית והמורחבת שלה והתערוכה נאצרה על ידי יערה קידר ועם מעורבותו של אחיה של רונית והשותף שלה ליצירה הקולנועית, שלומי אלקבץ.
לביקורות סרטים נוספות:
סיפור החיים של אלקבץ משתלב בסרט באופן טבעי. המעבר מבאר שבע למרכז, ליפו ולפריז. מדוגמנות וחלומות על עיצוב אופנה למשחק, נישואים מאוחרים והיריון עם תאומים, כולם נוכחים במינון מאופק, יותר או פחות, ב"ז'ה טם אלקבץ", לצד קטעי ארכיון שממחישים את המסע שלה וראיונות עם אוהביה. משהו בסרט מזכיר ברוחו את הסגנון של "מחברות שחורות", סדרת הדוקו שיצר על אלקבץ אחיה, ששודרה ב"כאן" לפני כשנה. הניגודיות של אלקבץ, שהייתה בו זמנית אישה שמעריצים ואישה שאוהבים, שילוב נדיר יחסית, המיסטיות הארצית, הקשר החזק שלה לשורשים ולגוף אבל בו זמנית גם ההבנה של הנפש - כולם נוכחים. כל הבדים שעטפו את הגוף שלה היו בעצם ביטוי לכל אלה, והקרובים אליה דומעים למראה הבגדים שהיו שייכים לה, כי האישיות שלה מקופלת בהם.
בסופו של יום, סרט על הבגדים של אלקבץ הוא פשוט עוד הזדמנות שמאפשרת לנו לדבר עליה. לאסוף אנשים שהכירו אותה, שיעלו זכרונות, שינסו לפצח את הקסם שלה, שירעיפו עליה סופלרטיבים ויזכירו את ההישגים היפים שלה. תסלח לי האלה הטובה, באופנה כאמנות אני לא מבינה דבר. כשהמעצב דורון אשכנזי התפייט על השמלה שלבשה אלקבץ בסרט היפהפה "ביקור התזמורת", מבחינתי היא נלקחה מאותו המדף ממנו נשלף האוברול של עדן בן זקן, עליו היא דיווחה בצחוק מתגלגל "30 שקל", כשעלתה לאודישן ב"אקס פקטור". אבל זה מה שיפה ב"ז'ה טם אלקבץ" - אין צורך להבין באופנה כדי להתרגש ממנו וכדי שייגע בצופה. אלקבץ ידעה להשתמש בבגדים בתור שלוחה שלה ולהביע את עצמה באמצעותם, ואיפרגן עיצבה את הסרט באופן שייתן פרשנות לכישרון האופנתי של אלקבץ אבל גם השאירה הרבה מקום לאלקבץ עצמה ולנוכחות שלה לעשות את העבודה.
