באנגלית קוראים לפורמט הזה From Worst to Best (מהגרוע לטוב ביותר), דירוג יצירותיו של אמן כלשהו מהחלשה ביותר לטובה ביותר. אצל אביתר בנאי שחוגג היום (ד') 50, המינוח הזה בעייתי. "מהטוב ועד הנשגב" היא דרך הולמת יותר לתאר את מכלול יצירתו של אחד מהאמנים המקוריים, המעניינים והמורכבים ביותר הפועלים בסצנה המוזיקלית בישראל. שבעה אלבומי אולפן ואלבום הופעה אחד הוא הוציא ב-26 השנים האחרונות, שונים זה מזה ומיוחדים ומרתקים בדרכם.
מעבר לחותם המוזיקלי שהותירו אלבומיו ולשורה ארוכה של שירים שנכנסו לקנון של המוזיקה הישראלית, הדיסקוגרפיה של בנאי היא גם תיעוד חשוף וכנה של מסע אישי ארוך ומלא בצמתים, התפתלויות ושינויים של אמן ולפני הכול אדם הנמצא בחיפוש מתמיד. מהבחור הצעיר הרגשני של האלבום הראשון עם הפסנתר והעראק בתל אביב, דרך מסעות החיפוש בהודו, החזרה בתשובה והשאלות שהתחבט בהן בתהליך ועד לאיש המשפחה המפויס ובעל האמונה של "החיים מתחילים לנגן", אלבום האולפן האחרון שלו לעת עתה.
7. לילה כיום יאיר (2009)
אם ב"עומד על נייר" אלבומו השלישי של בנאי, סממני הדת ניכרו לראשונה בין השאר בעטיפת האלבום עליה התנוססה תמונתו עם כיפה גדולה, ב"לילה כיום יאיר" שיצא כארבע שנים אחריו, הדת והרוח כבר קיבלו את מרכז הבמה. זה ניכר בשם האלבום וגם בשירים שנכללו בו, שיר הנושא שמקורו בפסוק מתהילים או "אורייתא" היפה בו הוא מצטט מספר הזוהר.
המון יופי יש באלבום הזה וגם להיטי ענק מצוינים יצאו ממנו כמו שיר הנושא, "אותיות פורחות באוויר" ו"עד מחר". מדוע בכל זאת הוא נועל את הרשימה? מפני שמכל אלבומיו של בנאי, "לילה כיום יאיר" הוא הכי פחות נועז מוזיקלית. ההפקה של אמיר צורף מאופקת מדי, המבנים של השירים דומים זה לזה ונותרים רוב הזמן באזורים הנעימים והנוחים. התכת הז'אנרים, ההתעלמות המופגנת ממבנים ושבלונות והכנות הרדיקלית עד כאב, זו שבנאי כל כך מפורסם בהן, אינן נוכחות כאן מספיק.
חריג בנוף במובן הזה ובעיניי השיר המוצלח ביותר באלבום הוא "מחיאות כפיים" שמגביר את הקצב עם ליין תופים מהירים המעניקים לשיר תחושת בהילות לופתת.
6. החיים מתחילים לנגן (2021)
אם באלבומים קודמים בנאי התעסק רבות באישי, באלבומו האחרון הוא מכוון את הזרקור לעבר בני משפחתו שמופיעים על עטיפת האלבום וקולותיהם אף מפציעים בנקודות שונות בשירים.
למרות שהמוזיקאי לא הצהיר חלילה על כוונות פרישה, "החיים מתחילים לנגן" מרגיש כמו אלבום סיכום. ההאזנה מזכירה צפייה מודרכת באלבום תמונות משפחתי. מבט מפוכח ומלא בפרספקטיבה על נקודות שונות בחייו ובשורשיו של בנאי. אלא שכיאה למי שסולד ממבנים מקובלים, באלבום התמונות הזה לא מדפדפים עמוד אחרי עמוד. ב"החיים מתחילים לנגן" הקפיצות הן חופשיות - מהילדות והשנים בתל אביב ב"הסיפור הזה", דרך העבר הרחוק של משפחת בנאי בפרס ב"רחמים" ועד ליחסיו עם בתו המתבגרת ב"ילדה אישה".
זהו אלבום האולפן היחיד של בנאי שכולל גרסת כיסוי, "כוכב" של אסף אמדורסקי, שבביצוע איטי במכוון של בנאי מתברג כאחד משיאי האלבום.
5. לשונות של אש (2017)
מלאכת ההפקה של האלבום הופקדה בידי שני מפיקים. תמיר מוסקט אמון על חצי האלבום הראשון והמסעיר יותר. רצף של שישה שירים עם בנאי בתצורתו המרתקת ביותר - האניגמטי, המוזר, זועק על גבי לחנים ניסיוניים - ונושף מגרונו הניחרת "לשונות של אש".
מעבר להיותו אדם מוכשר מאוד, בנאי הוא גם אדם צנוע מאוד. לא תשמעו אותו מתרברב בראיונות על ההצלחה שלו. את האמת שלו הוא שומר לשירים, ומזל שיש שיר כמו "פרגולה", כדי לגלות את נקודת המבט המעניינת שלו על מעמדו הייחודי בתרבות הישראלית. שיר הנושא של האלבום הוא כמו התפקעות של הר געש, מהמם ביופיו הפסטורלי בבית הראשון - ובבת אחת מתפרץ לכל עבר בפזמון העוצמתי.
אם הטון של החצי הראשון היה נמשך לכל אורך האלבום, סביר להניח שהוא היה תופס מקום גבוה יותר מהחמישי בדירוג. אלא שהחצי השני בהפקתו של נאור כרמי לא מתרומם לגבהים של קודמו. יש בו שירים יפים כמו "הושענא" או "אתה", הדואט עם אביב גפן, אבל כמכלול הוא נינוח ומעט בנאלי ביחס לחצי הראשון המרתק וההזייתי.
4. עומד על נייר (2005)
אלבומו השלישי של בנאי, הגיע כשש שנים אחרי "שיר טיול" - ההפסקה הארוכה ביותר שלקח בין אלבום אחד למשנהו. חייו עברו טלטלה בתקופה הזו עם חזרתו בתשובה והפיכתו לאב, וגם המוזיקה שלו עברה שינוי גדול. הפסנתר המתייסר של האלבום הראשון והביטים האלקטרוניים של האלבום השני, התחלפו לפתע ברוק גיטרות בהפקתו של גיל סמטנה, עם הרכב קבוע המלווה את האלבום כולו.
בהאזנה ראשונה זה נשמע רגיל מדי ואפילו מעט מאכזב. האמן שריחף על ענני האוונגרד נחת בבת אחת לקרקע של הרוק הישראלי. אלא שכמו תמיד אצל בנאי, נדרשות מספר האזנות והתמסרות עמוקה כדי להבין את כוונת המשורר ואת גודל ההישג שלו. "עומד על נייר" מאגד את כמה משיריו העמוקים והיפים ביותר של בנאי. הלהיטים שיצאו ממנו בלתי נשכחים. "תחרות כלבים" הוא מועמד ראוי לתואר השיר הישראלי הטוב ביותר של העשור הראשון של המאה ה-21 ודוגמא מאלפת ליכולת של בנאי ליצוק עומק אל תוך מבנה פופי. "מתנות" הוא המנון סוחף עם אחד ממשפטי המוטיבציה היפים במוזיקה העברית: "תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד".
אביתר הוא אשף הכנות. רב אמן בהבעת רגש. אם באלבומיו הראשונים הוא השתמש ביכולות הללו לביטוי של זעם ובלבול, ב"עומד על נייר", אלבומו הראשון כאדם נשוי, הוא מדמם את ליבו בשירי אהבה. האם ישנו ביטוי יפה ונוגע יותר לאהבה מהמשפט "מאושר להתאפק אלייך", הפותח את השיר "את שקט"?
3. יפה כלבנה (2013)
אם ב"לילה כיום יאיר", אביתר שקע עמוק בעולם הדתי, ב"יפה כלבנה" שהגיע ארבע שנים אחריו הוא הרים מעט את מבטו ומצא את נקודת ההשקה המושלמת בין עולמו העכשווי לזה הקודם. התנגשות העולמות הזו מגיעה לשיאה בקטע אינסטרומנטלי עוצר נשימה - "שלוש תנועות", ניגון חב"די שבנאי, בסיועו של המפיק המצוין אמיר צורף, מעיף אל עבר מחוזות פינק פלויד פינת רדיוהד של Paranoid Android.
זהו אלבום עמוס בשאלות ובתהיות. בנאי לא מפחד להסתכל אחורה ולהביט בעיניים חודרות באדם שהיה ("תל אביב") באדם שהפך להיות ("גנב"), בתהליך החזרה בתשובה, ביחסיו עם אשתו (I Love You) ובחששות שלו כאבא ("ילדים", רצועת הפתיחה המושלמת של האלבום)
בלי להיטי ענק, למעט שיר הנושא היפה, אבל עם מוזיקה מהפנטת ומטען כבד של אמת, "יפה כלבנה" היא היצירה המרתקת והשלמה ביותר בעיניי בפרק חייו הדתי של אביתר.
2. שיר טיול (1999)
כש"שיר טיול" יצא לראשונה, כשנתיים אחרי אלבום הבכורה שלו, מבקרים אבחנו אותו כלוקה ב"תסמונת האלבום השני" – אלבום מאכזב ולא מתקשר, קריסה תחת הציפיות העצומות שיצרה ההצלחה העצומה של אלבומו הראשון.
מי שלא נרתע משינוי הסגנון הקיצוני שעבר בנאי בזמן הקצר ומהשירים שהיו אנטי-להיטים במכוון, מצא ב"שיר טיול", את אחת מהיצירות המוזיקליות הנועזות ויוצאות הדופן ביותר במוזיקה הישראלית של שנות ה-90.
במקום להישאר במקום הקל והנוח ולספק לקהל עוד ממה שאהב, בנאי בחר לנתק את עצמו בבת אחת מחיבוק הדוב ולהישאר נאמן לאמת האמנותית שלו, ולה בלבד. את הפסנתר שהוביל את אלבום הבכורה, הוא החליף במחשב ובמוזיקה אלקטרונית. בתקופה בה המיינסטרים הישראלי התאפיין ברוק גיטרות - בנאי לא פחד לנדוד אל עבר ז'אנרים אלקטרוניים מחתרתיים כמו דראם-אנד-בייס ואפילו גואה טראנס בשיר החלומי "חלון", אולי בהשפעת המסע להודו שקדם ליציאת אלבום.
בזמן אמת, זה היה כנראה קצת יותר מדי עבור המאזינים. הקהל התקשה לעכל את האלבום המאוד לא קומוניקטיבי וההצלחה המסחרית שלו הייתה צנועה בהרבה ביחס לקודמו. במרחק הזמן, עם זאת, האלבום המצוין והנועז הזה זכה לבסוף להכרה ולהערכה שמגיעה לו. שירים כמו "בראשית", "עדר של שוורים" ו"אמביציה", תפסו את מקומם בפסגת היצירה הבנאית. לפני כשלוש שנים אף יצא ל"שיר טיול", אלבום מחווה בשם "שיר טיול 2.0" עם גרסאות כיסוי של אמנים שונים כמו עמיר לב, נינט טייב, טייני פינגרז ואחרים.
1. אביתר בנאי (1997)
לקרוא לאלבום הבכורה של אביתר בנאי עירום וחשוף זה אנדרסטייטמנט שלא עושה עמו צדק. מעולם, בטח במוזיקה הישראלית ואולי באמנות הישראלית כולה, לא נראתה יצירת ביכורים כה אמיצה. בנאי בן ה-24 פתח עבורנו לרווחה את השער אל החדרים השמורים ביותר שבמוחו. החללים המכילים את המחשבות האפלות ביותר והסודות הכי כמוסים, אלו שאנו מתביישים לשתף בהן אפילו את האדם הקרוב ביותר אלינו.
"אני כועס ומקווה שתיכשלי, שתמשיכי לרעוד ולפחד משיגעון. אמן תישארי לבד לנצח", הוא שר ב"תיאטרון רוסי" וזעק במילים הכי אמיתיות ועוצמתיות את התחושות שחווה כל אחד שעבר פרידה קשה. גם במוזיקה העולמית לא יהיה פשוט למצוא שיר פרידה כה טעון ונועז.
וזה ממש לא נגמר שם. ב"כלום לא עצוב" הוא טובל טרגדיות איומות בגיגית של אירוניה, סרקזם ולחן מבודח ב"אקדח" הוא הולך עד הקצה - ואז חוצה אותו, כשהוא מתאר את מה שנשמע כמו סצנת אונס מנקודת המבט של התוקף.
ואיכשהו, בעזרתם הנדיבה של שורת מפיקים מצוינת ושל הפסנתר, הערק, והקול הגבוה והחלומי שלו הוא הצליח לייצר מהתכנים הכי קשים את השירים הכי יפים. באותה הקלילות שבה אצבעותיו נעות בין קלידי הפסנתר, הוא משייט בין הומור אפל למלנכוליה נוגה, מדלג באמנות בין משלב גבוה למשלב נמוך ("עולם קשוח, אני יכול עליו, רק עם כוח, רק עם בעיטות למוח"), מפיק להיטי רדיו ענקיים ("מתי נתנשק", "שמתי לי פודרה") ואפילו חודר אל הקנון הישראלי ביותר – שירי יום הזיכרון ("אבות ובנים").
יציאתו של האלבום הייתה כמו מהלומת אור שהכתה בנו בהפתעה ביום חשוך. פרץ עז של יופי שהותיר אותנו מתפעמים והמומים. 26 שנים אחרי הוא נותר שמיימי כמו ביום יציאתו. אביתר צעד מאז דרך ארוכה, אבל אנחנו, המעריצים, עדיין מרגישים בכל פעם צורך עז לחזור אל נקודת ההתחלה.
