לא מפתיע שפדרו אלמודובר בן ה-75 פחות עסוק בדרך בה דמויות צבעוניות בוחרות לחיות את חייהן, ויותר באופן בו נסגרים מעגלים בישורת האחרונה של החיים. "כאב ותהילה" (2019), הסרט שציין את המעבר שלו לעשור השמיני, עסק בבמאי סלבדור מאלו ("אלמודובר" בשיכול אותיות) שמכאובי גופו המזדקן מובילים אותו להתפייסות עם דמויות מעברו המקצועי והאישי ולעיבוד אמנותי של זיכרונות ילדותו. בסרטו האחרון "החדר הסמוך"(The Room Next Door) אלמודובר כבר עוסק באופן ישיר יותר באופן שבו אנו בוחרים לעמוד מול המוות.
"החדר הסמוך" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
זהו הפיצ'ר הראשון של הבמאי שכולו דובר אנגלית. היו לו הזדמנויות רבות לביים בהוליווד, אך הוא תמיד העדיף לשמור על עצמאותו האמנותית. ובכל זאת, לאחר "כאב ותהילה" הוא סימן את היעד של פיצ'ר באנגלית ומאז חתר לקראתו בהתמדה. הוא ביים את "הקול האנושי" (2020) ו"דרך מוזרה לחיות" (2023), שני סרטים קצרים ודוברי אנגלית - וכעת המהלך הושלם. "החדר הסמוך" זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה (הפעם הראשונה שאלמודובר זוכה בפרס ראשון בפסטיבל משמעותי), ולכאורה ניתן להכתיר את המעבר לשפה חדשה כהצלחה.
התסריט מבוסס על הרומן What Are You Going Through מ-2020, מאת הסופרת האמריקנית סיגריד נונז. אין זה ניסיון לעבד את המקור באופן מדויק למדיום הקולנועי, אלא להעביר את המקור דרך הפילטר האישי של הבמאי. אלמודובר ידוע לא רק בעניין שיש לו בדמויות נשיות, אלא גם באהבתו הגדולה לכתיבה ספרותית נשית. בין אם זה עיסוק בנשים כותבות (ב"פרח הסוד שלי") או באזכורים חוזרים ונשנים בסרטיו לסופרות ומשוררות מפורסמות. אבל ההערכה וההשראה שהוא שואב אינן מספיקות לכשעצמן. בניסיון קודם להשתמש בטקסט שכתבה סופרת (אליס מונרו ב"חולייטה" מ-2016) היה פער ניכר בין התמציתיות של מונרו והנטייה של הבמאי לחומרים מלודרמטיים ועיצוב סגנוני מוקצן.
גם במקרה הנוכחי התוצאות לא לגמרי מספקות בגלל תחושת הפער בין הנושא הקודר והאופן בו אלמודובר עוטף את ההתרחשות בתפאורה, לבוש וצבע שתואמים יותר את עבודותיו הקודמות. בלא מעט רגעים מורגש כובד היד המביימת, ואלמנטים נרטיביים (כמו שימוש בפלאשבקים) שעבדו היטב בסרטים קודמים משתלבים לעיתים באופן מאולץ. עבור אלמודובר הסגנון הוויזואלי המודגש הוא ביטוי לחיים ולרוח הלא-מוכנעת של הדמות שעומדת למות, ובכל זאת הניגוד המופרז משטח את הדיון של הסרט. חרף פגמים אלו "החדר הסמוך" מעניין בפרספקטיבה של עבודותיו הקודמות של הבמאי.
אינגריד (ג'וליאן מור) היא סופרת מצליחה שבסצנה הפותחת משתתפת באירוע שבו היא חותמת על ספרה האחרון. מכרה ותיקה שמגיעה לשם מגלה לה שחברתם המשותפת מרתה (טילדה סווינטון) חולה בסרטן ומאושפזת בבית החולים. למרות שהן לא התראו חמש שנים אינגריד מגיעה תוך זמן קצר למיטת האשפוז של מרתה, והקשר בין השתיים הופך לקרוב מאי פעם. הן הכירו במסדרונות העיתון בו שתיהן כתבו, ויש להן זיכרונות משותפים מלילות ניו-יורק הסוערים של שנות ה-80. אינגריד גם ירשה את דמיאן (ג'ון טורטורו), שהיה קודם המאהב של מרתה, ואחרי שהם נפרדו עבר אליה. יש אלמנטים לא לגמרי משכנעים בקשר המתחדש. לא באמת ברור כיצד תקופת הנתק הארוכה מובילה לקשר כה משמעותי עד שאינגריד הופכת לזו שתלווה את מרתה בהחלטתה להיפרד מהחיים.
4 צפייה בגלריה
ברוכים הבאים למשחק: זה דייויד בואי או טילדה סווינטון? מתוך "החדר הסמוך"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
איננו יודעים הרבה על הכתיבה של אינגריד, חוץ מעיסוקה במוות מעמדה של חוסר הבנה, מדוע דבר חי צריך למות – עמדה שעליה הצהיר אלמודובר עצמו. למרתה הייתה קריירה ככתבת מלחמה רבת-מוניטין, והיא אפשרה לה לגבש תובנות על הדרך לחיות את החיים, וכעת גם על הדרך לעמוד מול המוות. בחייה האישיים יש לה בת בשם מישל שאיתה הקשר נותק לחלוטין. מרתה הייתה אם מאוד צעירה, והבת מעולם לא סלחה לה על כך שגדלה ללא האב הביולוגי פרד (אלכס אנדרסן).
הטיפולים הניסיוניים שמרתה עוברת לא צלחו. נותר לה פרק זמן מוגבל של חודשים ספורים עד שנה, ואין לה רצון לעבור תקופה זו בייסורים. היא מבקשת ממרתה שתגור בחדר הסמוך, כשתעבור לבית שבו היא עתידה להתאבד. את אלמודובר לא מעניין לעסוק בדילמות המוסריות ובוודאי שלא ביחסי הכוח הממסדיים מסביב לשאלת המתת החסד (בנוסח "של מי החיים האלה לעזאזל?"). העמדה המהורהרת והאישית-רגשית היא של היכולת למצוא נחמה גם בתהליך השחרור מהחיים.
אחד המאפיינים המזוהים עם סרטיו של אלמודובר הוא השימוש בדמויות נשים "ארציות", רובן לא משכילות וללא קריירה משגשגת. בין אם הן שורדות של מצבים קיצוניים (כרמן מאורה), או שהן גילום של אימהות אלמודוברית (פנלופה קרוז). אבל אינגריד ומרתה הן שתי דמויות מאוד שונות מהמודל המוכר. ג'וליאן מור, עם שלל מעלותיה כשחקנית, אינה בחירה טבעית לדמות תוססת – והדבר בוודאי לא משתנה בבואה לגלם את אינגריד המאופקת להפליא. מה שנכון לגביה נכון שבעתיים לגבי סווינטון בעלת המראה האנדרוגיני, המהווה היפוך קוטבי להבעה אמוציונלית "לטינית". מרתה כאם היא ההיפוך המוחלט לדמות האם שגילמה פנלופה קרוז ב"לחזור" (2006).
אינגריד ומרתה הן דמויות שהשכלתן (המהדהדת את זו של אלמודובר) ניכרת כמעט בכל משפט שיוצא מפיהן. יש אזכורים ספציפיים לספרים שהן קראו או קוראות. אינגריד כותבת על מערכת היחסים בין הציירת דורה קרינגטון והסופר הקוויר ליטון סטרייצ'י. מרתה מסוגלת לצטט מהזיכרון את פסקת הסיום של "המתים" של ג'יימס ג'ויס. (גם לגרסה הקולנועית – יצירת המופת של ג'ון יוסטון מ-1987 – תהיה הופעה בסרט). הרגע הבודד בו יש התייחסות אינטר-טקסטואלית "נמוכה" מתרחש כשהן צופות בסצנה הקלאסית מהקומדיה Seven Chances (1925) של באסטר קיטון, שבה הוא מנסה לשרוד טיפוס במעלה גבעה בעוד עשרות סלעים מדרדרים לכיוונו.
חציו השני של הסרט מתרחש בבית מרשים ומעוצב להפליא במה שאמור להיות אזור וודסטוק באפסטייט ניו-יורק (בפועל הבית המצולם ממוקם סמוך למדריד). מרת'ה שכרה אותו לתקופה שבמהלכה היא אמורה לבצע את ההתאבדות המתוכננת. הפנים של הבית, באופן שמשלים את המלתחה המרשימה של החולה הסופנית, גדוש בפרטי ריהוט מעוצבים ורוויי-צבעים. הבית משמש כדמות נוספת בסרט, והוא מעלה השוואה/הנגדה לבית של אינגמר ברגמן ששימש כאתר הצילומים ליצירת המופת "פרסונה" (1966).
יש קשרים מעניינים בין שני הסרטים, באותה מידה שיש ביניהם הבדלים מהותיים. בסרטו של ברגמן אחות מטפלת בשחקנית תיאטרון (ואם המנוכרת לבנה) אשר בחרה להיאלם מול זוועות העולם. הבית המינימליסטי של ברגמן צולם בשחור-לבן כזירה נפשית שבה הזהות של שתי הנשים נמהלת בהדרגה. אצל אלמודובר, גם אם באופן מאופק ביחס לסרטיו הקודמים, הקשר בין שתי הנשים מתפתח למקום של השלמה ואיחוי רגשי. בשני הסרטים היחסים בין הדמויות מזמינים קריאה של היותן שני צדדים בדיון פנימי שאותו מקיים היוצר בין חלקים באישיותו.
מלבד הריפרורים לקולנוע ולספרות ישנן גם התייחסות לציורים, ובעיקר לעבודותיו של אדוארד הופר. אלמודובר משחזר כמה ציורים ספציפיים, וללא ספק שואב השראה מהשימוש של הופר באור, צבע ומרחב. גם הדמויות מתייחסות להופר באופן ישיר בגלל שבבית המפואר שבו הן משתכנות יש ציור של הופר ש"גם אם הוא העתקה זו העתקה מוצלחת במיוחד". נדמה שציורים אלו מגלמים את סוג ההבעה שאלמודובר חותר לשחזר, ושאותה הוא מצליח לממש רק באופן חלקי.
