בשנת 1992 יו הפנר, המייסד והעורך של מגזין "פלייבוי", רכש את חלקת הקבר שלו תמורת 75 אלף דולר. אחת הסיבות למחיר הייתה הסמיכות לבעלת החלקה השכנה, מרילין מונרו. האישה שהוא כינה "הבלונדינית האולטימטיבית" הייתה גם זו שהוא חייב לה את הצלחת הגיליון הראשון של פלייבוי. תמורת תמונת העירום שלה, שצולמו כחמש שנים קודם לכן, הוא שילם לצלם 500 דולר, אבל מונרו עצמה מעולם לא קיבלה מהפנר אפילו סנט אחד תמורת השימוש בתמונות שהופיעו על שער הגיליון ובתוכו, ויותר מזה - מעולם לא נתנה את הסכמתה לפרסום התמונות בגיליון. הפנר מת ב-2017, בגיל 91 כשהוא רושם לעצמו הצלחה בשלל תחומים מפוקפקים, כמו נרמול הפורנו והפיכתו למיינסטרים באמצעות המגזין, מועדוני פלייבוי, המסיבות המפורסמות שמשכו אליהן סלבס וסדרות טלוויזיה כמו "השפנפנות של יו" (The Girl Next Door), מעין ריאליטי משועשע וסמי מעצים-נשים על החיים באחוזת פלייבוי ששודר בערוץ !E. במקביל הוא הצליח, לפחות עד לא מזמן, לקבע את הדימוי הציבורי שלו כאחד מאבות מהפכת השחרור המיני וזכויות האישה בהיסטוריה האמריקנית.
מתוך "הסודות של פלייבוי"
(מתוך "הסודות של פלייבוי", באדיבות yes דוקו ו- STINGTV)
עדויות שונות שנחשפו במהלך השנים, בעיקר מצד הנשים שהתמסרו לפנטזיה שלו, מעידות שהפנר היה רחוק מלהיות פמיניסט, או אפילו אדם שמסוגל לראות באישה יצור אנושי. אפילו בתקופת הפריחה של הפנר איש לא חשד בו שהוא אכן אביר השחרור הנשי כפי שהרבה לטעון - הכול היה מגוחך מדי. מדי השפנפנות, החיפצון הבוטה של הגוף הנשי והעובדה שהיו לו שבע חברות בו זמנית, שדמו האחת לשנייה דמיון מסוכן ועמדו בקריטריונים השטחיים ביותר של יופי נשי. אבל אם למישהו עוד היה ספק, היום (ד') עולה ב-yes דוקו "הסודות של פלייבוי", מיני-סדרה שמאגדת ראיונות עם נשות "פלייבוי" לדורותיהן (שחלקן זכו לטייטל בנות הזוג של הפנר), שיחות עם האנשים שהקיפו אותו או עבדו עבורו ואישה אחת שהתגוררה באחוזה בתור ילדה. "הסודות של פלייבוי" מסכמת עבור הצופה את השורה התחתונה ולא משאירה מקום לספק: הפנר היה מיזוגן, נצלן ומתעלל, והנשים שאיתרע מזלן להצליב איתו מסלול חיים מלקקות את פצעיהן עד היום.
הרשימה של הסנסציות שנחשפו היא בלתי נגמרת: שימוש מאסיבי בסם אונס שהפנר כינה "מפשק הרגליים", איסוף מידע ותיעוד פורנוגרפי של נשים וגברים שביקרו או גרו באחוזה כדי להשתמש בהם אחר כך כקלף מיקוח, כפיית אורגיה יומית על הנשים שחיו באחוזה, נשים מדוכאות עד כדי ניסיונות התאבדות; שליטה ברמה של כת, החלת שעת עוצר ומניעת יציאה של הנשים מהאחוזה ללא אישורו רק לעניינים משפחתיים דחופים, ניסיון לקיים יחסי מין עם ביתו בת ה-17 של חברו הטוב שהתגוררה באחוזה; הפעלת "צוותי ניקיון" במועדונים של הפנר, שהשתיקו תקריות מביכות מבלי לערב את המשטרה, כמו במקרה של מנחה הטלוויזיה דון קורנליוס שאסף אליו הביתה שתי אחיות בנות 20 ו-21 שפגש באחוזה, ובמשך שלושה ימים כלא אותן בביתו ותקף אותן מינית.
החשיפה של המקרים האלה ב"סודות של פלייבוי", חלקם לראשונה, מעידה שהפנר תמך בחופש הביטוי, במהפכה הפמיניסטית ובזכויות האזרח רק בתנאי שהתוצאה הסופית הייתה הזרמת כסף לחשבון הבנק שלו או מתן גיבוי לאורח חייו הנהנתני והפרוע. הפרוגרסיביות שלו מעולם לא באה לידי ביטוי ביחסיו עם הנשים שהקיפו אותו, להיפך. המודל לחיקוי של הפנר, מספרת סונדרה תיאודור שהייתה בת הזוג שלו בשנות ה-70 וה-80, הוא הרוצח הפסיכופת, צ'רלס מנסון. הפנר, היא חושפת, הפנר הוקסם מהעובדה שהוא החזיק צבא נשים שהעריצו אותו והיו מוכנות להרוג בשבילו. "הוא אף פעם לא ראה אותנו כבני אדם", מסכמת תיאודור בראיון.
אחרי הזעזוע מהניצול האישי של המעגל הנשי הקרוב להפנר הגיע הזמן להסיק את המסקנות, וזאת כנראה האג'נדה האמיתית של "הסודות של פלייבוי". אם הסיפור של הפנר צריך ללמד אותנו משהו, זה כנראה שיעור מאלף על נרמול של תרבות ניצול מיני תחת מעטה של שחרור האישה וקידוש זכויות הפרט: המסיבות של הפנר צולמו עבור הטלוויזיה כתוכן בידורי, השפנפנות שלו נשלחו לווייטנאם לשמח חיילים. בישראל נבחרה ב-2003 לנערת פלייבוי נגה שחר, שכינתה את יו הפנר "סבא חביב". "השפנפנות של יו", תוכנית בכיכובן של שלוש נשים שחיו עם הפנר באחוזה שלו, שודרה במשך שש עונות החל משנת 2005 ותווכה לצופים כריאליטי חמוד על נשים בלבוש מינימלי ומיניות מוחצנת שמאוהבות בקשיש בחלוק משי, שפיצח את השיטה וגילה את הנוסחה לחיים הטובים. הכול נורמלי פה, אין סיבה להתקהל, אפשר לפזר את ההפגנה.
הכוח שהפנר צבר אפשר לו להכשיר סיטואציות מופרכות, וזה הנזק האמיתי שגרמה המורשת שלו, מבלי לזלזל בפגיעה שחוו הנשים שהקיפו אותו. הפנר מעולם לא "שכנע את אמריקה שסקס זה דבר נורמלי", כפי שנהג לטעון בין דפי המגזין שלו, למעשה הוא אף פעם לא ניסה. לא הייתה לו שום נגיעה לשחרור מיני אמיתי, כל מה שהוא העניק לעולם היה דימויים גבריים שטחיים על מיניות ויחסים בין גברים ונשים שהזיקו בעיקר לנשים אבל גם לגברים שנחשפו אליהם, שתמיד נותרו על תקן צרכנים ולא שותפים אמיתיים ב"מהפכה". הוא חפצן נשים שחורות וטרנסיות והייתה לו עזות המצח להציג את עצמו כאביר קידום זכויות הנשים. במסמך פנימי שכתב הפנר והודלף על ידי המזכירות ב"פלייבוי" הוא מציין בזעם ש"הבחורות האלו (הפמיניסטיות, ס"ש) הן האויב הטבעי שלנו, וזה הזמן להילחם בהן. אנחנו צריכים מאמר הרסני שיפרק את הפמיניזם הלוחמני, הן כל מה שמנוגד לתפיסה הרומנטית של גבר ואישה ש'פלייבוי' מנסה לקדם", הוא כותב.
השנים האחרונות בסימן MeToo לא עשו חסד עם מגזין "פלייבוי". בשנת 2015 הכריזה מערכת המגזין על הוצאת תמונות העירום, אבל שנתיים לאחר מכן הן הוחזרו, מתוך הבנה שבלעדיהן אין למגזין זכות קיום. המהלך לווה בקמפיין טוויטר עם ההאשטג NakedIsNormal# - ניסיון נואש נוסף לרתום את האג'נדה המפוקפקת של הפנר למהלך מסחרי נטו. בשנת 2020 הופסקה הדפסת הגיליונות והמערכת נותרה עם הגרסה האינטרנטית בלבד.
המערכת גם מקפידה להתנער מאבי השיטה ובהצהרה שהוציא המגזין בצל סדרת הדוקו נאמר ש"'פלייבוי' הנוכחי הוא כבר לא 'פלייבוי' של יו הפנר. אנחנו מאמינים ותומכים בנשים שאזרו אומץ ושיתפו את החוויות הקשות שעברו, זה חשוב לאין שיעור שנקשיב". מה שהוגדר כ"בידור לגברים" ממשיך לדמם את הרלוונטיות שלו. כרגע הוא נע בחלל הריק, שריד מבחיל של זמנים אחרים, שמנסה למקם את עצמו מחדש כמגזין לייף-סטייל עד שכוחות השוק ורוח התקופה יעלימו אותו סופית. "הסודות של פלייבוי", על עשרת (!) פרקיה, פתחה עוד מורסה ולנו נשאר רק לשנן את תמרורי האזהרה ולזכור, שאם זה הולך כמו שפן ומדבר כמו שפן, אין סיבה שנאמין שמדובר בלוחם חופש.
