האם יתכן שמגיפת הקורונה, או לפחות תסמיני החרדה ממנה, מאחורינו? כך זה נראה בגזרת פסטיבלי הסרטים הבינלאומיים. הגדול שבהם, פסטיבל טורונטו, חותם את הפרק בזה מבחינת תעשיית הקולנוע וסוגר את המעגל עם חזרה לשגרה. אחרי לא מעט לוליינות של המארגנים בשנתיים האחרונות שכללה שילוב של תוכנית וירטואלית והקרנות במתכונת מצומצמת, TIFF ייפתח היום (ה') במלוא היקפו ויכלול יותר מ-200 סרטים שיוקרנו על מסך גדול מול עיניהם הפעורות לרווחה של אלפי הצופים, ותחת העיניים הפקוחות של הממשלה הקנדית הקפדנית, שאישרה את קיום המהדורה ה-47 של הפסטיבל בחצי קריצה. על פי סדר העניינים התקין, טורונטו מסמן את קו הזינוק לקראת המירוץ לאוסקר. ופה, בלי תירוצים של סגרים שליליים ובדיקות חיוביות, נכון אתגר לא פשוט עבור הפסטיבל וגם המשתתפים בו. גדולי הבמאים והכוכבים מגיעים למטרופולין הקנדי כדי לקדם את סרטיהם, אבל איך לעזאזל גורמים גם לקהל לשלם מחירים מופקעים על כרטיסים ולמלא את האולמות.
דבר אחד שבטורונטו בחרו לא לעשות הפעם הוא לכפות על התוכנית מכסות מגדריות כנהוג בפסטיבל סאנדנס האמריקני למגינת לבם של חלק מקהילת היוצרים. בעבר כתבתי בהרחבה על האפליה המתקנת והאתגרים שהיא מניחה לפתחם של קולנוענים, מפיקים ומפיצים בחיפוש נואש אחר קהל רוכשי כרטיסים - עניין שכנראה תרם להתפרקות ההנהגה הכל נשית של סאנדנס השנה. התקן המוקפד של 50/50 בין יצירות במאים ובמאיות אומץ גם בטורונטו בשנים האחרונות, אולם כשסוקרים את תוכנית הגאלות וההקרנות מיוחדות - שתי המסגרות הראשיות של הפסטיבל - מגלים שמתוך 64 סרטים שנכללים בהן, רק 20 נעשו על ידי נשים. פחות משליש. זוהי תפנית חדה ביחס לרוח התקופה, אבל כשעסקי הקולנוע נמצאים במשבר עמוק כל כך, האקטיביזם החברתי מקבל עדיפות משנית מול הצורך הבלתי נמנע להתמסר לכוחות השוק וציפיות הקהל כדי להציל את התעשייה, וגם את הרלוונטיות של הפסטיבל כחלק ממנו.
עם כל הכבוד לכוונות הטובות של קידום שוויוניות מגדרית וגיוון אתני בענף, המארגנים לא יכולים להפלות לטובה במאיות צעירות ומבטיחות על חשבון במאים מוכרים ומוערכים כמו סטיבן ספילברג, סם מנדס, מרטין מקדונה, טיילר פרי, ראיין ג'ונסון, דארן ארונופסקי, ופיטר פארלי. עם זאת, יש לציין שהפסטיבל ייפתח ויינעל עם יצירות נשיות. "השחייניות" של סאלי אל-חוסייני הבריטית ממוצא מצרי שמגולל מקרה אמיתי בלתי נתפס של קבוצת פליטים סורים שנמלטה מארצם על סירת דינג'י קטנה. כשזו נתקעה בלב ים, יוסרא מרדיני ואחותה שרה ניצלו את מיומנויות השחייה שלהם כדי להובילה לחוף מבטחים ביוון. בסרט מככבות האחיות הלבנוניות נטלי ומנאל עיסא כאחיות מרדיני, ולצדם עלי סולימאן הפלסטיני אזרח ישראל, שמופיע כמעט בכל הפקה עכשווית הנוגעת לעולם הערבי. "דאלילנד" של מרי הרון הקנדית מגולל את מערכת היחסים המאוחרת של סלבדור דאלי המזדקן (בן קינגסלי) ואשתו (ברברה סוקובה). עוד בגזרת השחקנים - עזרא מילר, שמגלם את דאלי בצעירותו, וספק אם יכבד בנוכחותו את האירוע, ולו כדי למנוע בושות אפשרויות לצוות הפקת הסרט, כמו גם לזה של "הפלאש".
יפתח את הפסטיבל. "השחייניות" - טריילר
בין לבין יוקרנו בבכורה כמה מהסרטים העצמאים הבולטים שיש להוליווד להציע בחודשים הקרובים, חלקם מוזכרים כבר עכשיו כמועמדים פוטנציאלים לאוסקר:
"הפייבלמנים" - סרטו האישי של סטיבן ספילברג, שאת התסריט שהגה בהשראת חייו כתב עם המחזאי עטור הפרסים טוני קושנר, מלווה את ההתבגרות של ילד ממשפחה יהודית באריזונה בשנות ה-50. גבריאל לה-בל מגלם את סמי פייבלמן, בן דמותו של ספילברג הצעיר, ולצדו פול דאנו, ג'אד הירש, מישל וויליאמס וסת' רוגן.
"אימפריית האור" - הבמאי המוערך סם מנדס נשען גם הוא על נוסטלגיה אינטימית, במקרה שלו מהאייטיז, ובעזרת אוליביה קולמן מביא למסך סיפור אהבה שמתחולל בבית קולנוע בבריטניה.
"בצל מזכוכית: רצח כתוב היטב 2" - הבמאי ראיין ג'ונסון ושותפו המפיק הישראלי רם ברגמן לקחו את הפרנצ'ייז הבלשי הקומי המתהווה שלהם לנטפליקס (דרך חברת ההפקות שייסדו טי-סטריט). עלילת המתח בנוסח "מי עשה זאת?" תמשיך להסתחרר סביב הבלש בנואה בלאן, תואם הרקול פוארו, בגילומו של דניאל קרייג, ולצדו סוללה של כוכבים כאשמים אפשריים - מאדוארד נורטון, לקייט הדסון, אית'ן הוק, ג'אנל מוניי, קתרין האן, דייב בטיסטה ועוד.
"האחות הטובה" - מותחן מהחיים האמיתיים בבימויו של טוביאס לינהולם הדני, שמשחזר כיצד אחות בבית חולים בניו ג'רזי (ג'סיקה צ'סטיין) הביאה לחשיפת סדרת רציחות של חולים בידי חבר לעבודה צ'רלס קולן (אדי רדמיין).
"התפריט" - קומדיית אימה של מארק מיילוד בכיכבם של אניה טיילור-ג'וי וניקולס הולט כזוג צעיר שמגיע לנופש מפנק באי, שם שף מסתורי (רייף פיינס) מציע מאכלים חשודים על חשבון האורחים.
"מסירות" - בדרמת המלחמה התקופתית של ג'יי.די. דילארד אין כוכבים כמו טום קרוז, אבל סיפור הגבורה של הטייסים טום האדנר (גלן פאוול) וג'סי בראון (ג'ונתן מייג'ורס) צפוי להמריא בנתיב "אהבה בשחקים", אך בתוך ההקשר העגום של מלחמת קוריאה. הרעות שחלקו השניים מבטא אחווה אמריקנית בין שחורים ללבנים בחייהם ובמותם, לפחות בשדה הקרב האווירי, מה שעשוי להטיס את הסרט המושקע לאוסקר.
“השוטר שלי" - דרמה בריטית של מייקל גרנדייג' ובה מככב הארי סטיילס כשוטר בעיירה בריטית קטנה בשנות ה-50, אשר מתחתן עם מורה מקומית, ובמקביל חולק מערכת יחסים סודית, שעלולה להמיט חורבן על שלושתם. זה מזכיר את מעללי סטיילס עם אוליביה וויילד מאחורי הקלעים של הפקת "אל תדאגי, יקירתי", אשר הרגיזו את פלורנס פיו. השחקנית הבריטית תשתדל בוודאי לשמור מרחק כשתגיע לטורונטו לבכורת "הפלא" - עיבוד של הבמאי הצ'יליאני זוכה האוסקר סבסטיאן לליו לרומן של אמה דונהיו.
"המלך האבוד" - דרמה קומית תקופתית שביים סטיבן פרירס בהשראת אירועי הפרשה המוזרה של איתור שאריות גופת המלך ריצ'רד השלישי במגרש חנייה בעיר לסטר שבאנגליה. סאלי הוקינס, סטיב קוגן והארי לויד משחקים.
"שביל" - בבכורת הבימוי הקולנועית של יוצרת התיאטרון לילה נויבאוור היא מסתייעת בג'ניפר לורנס כדי לספר את סיפורה של חיילת משוחררת שנפצעה באפגניסטן ומנסה להשתקם כאזרחית בארצות הברית.
"קתרין נקראת בירדי" - למרות הביקורות האיומות והנוראיות על סרטה האחרון של לנה דנהאם, יוצרת הסדרה "בנות" מתעקשת להמשיך את תחייתה על המסך הגדול עם קומדיה נשית ילדותית בימי הביניים.
"Weird: הסיפור של אל ינקוביץ" - אחרי פרדי מרקורי, אלטון ג'ון ואחרים, מגיע הביופיק המוזיקלי הפרוע מכל על המוזיקאי המופרע מכולם, בקטע יצירתי וטוב. אל ינקוביץ, שנהג ליצור פארודיות חקייניות לגדולי הכוכבים באייטיז. אריק אפל מצטייד בדניאל רדקליף, אוון רייצ'ל ווד וריין ווילסון כדי לגולל את קורות חייו האמיתיים והמומצאים.
"אחים" - קומדיה רומנטית פרועה שחוגגת אהבה חופשית בקהילה הלהט"בית. ניקולס סטולר ביים בגיבוי המפיק ג'אד אפטאו ובילי אייכנר שגם מככב.
"נשים מדברות" - נוכחותה של שרה פולי הקנדית תמיד מבוקשת במגרשה הביתי בטורונטו וכך גם בדרמה הנוקבת המכנסת קבוצה של שמונה נשים יוצאות קהילות פרוטסטנטיות קנאיות וחולקות סיפורים מזוויעים על אונס מתוך קידוש השם. פרנסס מקדורמנד תומכת בפרויקט כמפיקה ושחקנית ראשית, ואיתה סוללה נכבדת של שחקניות כמו רוני מארה, קלייר פוי וג'סי באקלי.
"המלך האישה" - מותחן אקשן תקופתי של ג'ינה פרינס-בייתווד בכיכובם של ויולה דיוויס וג'ון בויגה, שמצדיע לקבוצת לוחמות דמויות אמזונות מאפריקה שהתארגנה במאה ה-19 כדי להגן על ממלכת דהומיי מפולשים.
"סיבוב הבירה הגדול ביותר אי פעם" - זאק אפרון, ביל מארי וראסל קרואו חוברים לפיטר פארלי זוכה האוסקר ("הספר הירוק") בשחזור קומי של הרפתקאות ג'ון דונהיו, חייל משוחרר שיצא לווייטנאם בעיצומה של המלחמה כדי לחלוק בירות עם חברים שגוייסו ונשלחו לחזית.
"בלוז לנגן הג'אז" - טיילר פרי נודע בעיקר כקולנוען פרוע שהגה את סדרת הקומדיות המטורללות סביב דמות האישה האפריקנית-אמריקנית מדיאה, שגילם בעצמו. הפעם, הוא מנסה להוכיח את עצמו כבמאי רציני בדרמה תקופתית על סיפור אהבה בין מוזיקאי שחור לאישה לבנה בדרום הגזעני של ארצות הברית.
"ממשיכות הלאה" - ג'יין פונדה ולילי טומלין שבות למסך בגילם המתקדם, כדי להפגין נוכחות נשית גאה בהכוונת הבמאי פול וויץ. השתיים מגלמות שתי חברות ותיקות לשעבר, שחוברות יחדיו לרגל הלוויית חברתן שהלכה לעולמה וזוממות לגמול לאלמן (מלקולם מקדוול) על תרומתו לסכסוכי העבר.
"ריימונד וריי" - יואן מקגרגור ואית'ן הוק מגלמים בשירות רודריגו גרסיה שני אחים שנפגשים לרגל הלוויית אביהם ששנאו.
"צומת בוצ'ר" - מערבון אלים תוצרת חברת ההפקה של חיים סבן ובבימויו של גייב פולסקי (שבין שאר מעלליו שיחק בנבחרת ההוקי קרח האמריקנית למכביה ב-1997), שנעזר ביכולות הדרמטיות של ניקולס קייג' כצייד באפלו בהרפתקה נועזת.
"וונדל ו-וויילד" - ג'ורדן פיל מראה נוכחות מאחורי הקלעים כמדובב בסרט האנימציה של הנרי סליק, שמפגיש אותו עם שותפו משכבר הימים, קיגן-מייקל קיי. שני הקומיקאים יתנו קולם לזוג שדים שבמרכז העלילה.
"במערב אין כל חדש" - עיבוד מעודכן ורב היקף של הבמאי הגרמני אדוארד ברגר לרומן המלחמתי מאת אריך מריה רמארק מ-1929.
"כחול הגב" - דרמת אקשן אוסטרלית ובמרכזה פעילה סביבתית שקושרת גורלה בחיי דג גרופר כחול עליו היא מתכוונת להגן בכל מחיר. רוברט קונלי ביים, מיה ווסיקובסקה, ראדה מיטשל ואריק באנה מככבים.
On the Come Up - עיבוד של סאנה לת’ן לספרה החדש של אנג'י תומאס ("השנאה שנתתם") שמלווה צעירה אפריקנית-אמריקנית שמנסה להפוך את העולם למקום טוב יותר דרך היפ הופ.
"שבאלייה" - ביוגרפיה קולנועית של סטיבן וויליאמס על שבאלייה דה-סאן ג'ורג', כנר מהאי גוודאלופ שבקריביים שהפך לסנסציה מוזיקלית במאה ה-18 וכונה "מוצרט השחור". קלווין הריסון ג'וניור ומיני דרייבר מככבים.
"כרמן" - עיבוד חדשני לאופרה הנודעת של בנז'מין מיליפייה, שנודע כרקדן וכוריאוגרף מחונן, וגם כבן זוגה של נטלי פורטמן. הפעם הוא מנסה את מזלו בסרטו הארוך הראשון כבמאי.
לצד הסרטים הללו שירשמו בכורות עולמות נוצצות, בולטים גם כמה סרטים אחרים שיוקרנו לראשונה בוונציה כמה ימים לפני כן ויקפצו למפגן עוצמה בטורונטו, בהם "הלווייתן" של ארונופסקי (עם ברנדן פרייזר), "הבאנשים של אינשירין" של מקדונה (עם קולין פארל), "הבן" של פלוריאן זלר (עם אנתוני הופקינס ויו ג'קמן), "אין דובים" של ג'פאר פנאהי, "הבת הנצחית" של ג'ואנה הוג (עם אימה טילדה סווינטון), ו"המאזינה" של סטיב בושמי (עם טסה תומפסון ובהפקת אורן מוברמן הישראלי-אמריקני).
הקורונה מאחורינו, אבל המלחמה באוקראינה עדיין פה וכנהוג בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים בשנה האחרונה, גם בטורונטו הסרטים הרוסיים מוחרמים, ומנגד אלו האוקראינים מקודמים. הבעיה היא שבמצב העיניינים הנוכחי אין יותר מדי הפקות אוקראיניות. על הרקע הזה אין פלא ש"לוקסמבורג לוקסמבורג" של אנטוניו לוקיץ' נבחר הן על ידי המארגנים של ונציה וגם של טורונטו, על אף שמדובר בדרמה קומית משפחתית ללא כל קשר למתיחות המדינית. קשר קרוב - קרוב הרבה יותר מדי - יש לדוקו "מריופוליס 2" של מנטאס קבדרביצ'יוס. הבמאי הליטאי שביקר במריופול בעת מתקפת המורדים הרוסים במזרח אוקראינה, חזר לעיר השנה כדי לתעד את זוועות המלחמה, ומצא את מותו בשטח ב-30 במרץ. "מריופוליס 2" היא הצדעה לו ולאומץ של תושבי העיר.
מן הסתם, גם מיכל ויניק נהנית מהפרגון הבינלאומי לאוקראינה, שכן סרטה "ולריה מתחתנת" סובב סביב שתי נשים אוקראיניות שהגיעו ארצה ככלות בהזמנה. אבל הדרמה מתוצרת כחול לבן מוצלחת בלי קשר, ולא בכדי מועמדת ל-14 פרסי אופיר ולא מן הנמנע שתייצג את ישראל באוסקר (ותוקרן בבכורה בוונציה, לפני טורונטו). ההפקה צנועה ופשוטה, אבל עם נפח רגשי אדיר, ללא התלהמות. ההקשר שנוי במחלוקת, אבל אי אפשר שלא להזדהות עם הדמויות, כולן. הנציג הישראלי השני בפסטיבל הוא "טעם התפוחים אדום" של איהאב טרבייה שיוקרן במסגרת דיסקברי לבכורות בימוי. הקולנוען הדרוזי המזדהה כסורי מספק דרמה משפחתית שמתחוללת בסביבתו הטבעית ברמת הגולן, וכוללת שני אחים מזדקנים (מכרם חורי וטאריק קופטי שהלך לעולמו השנה) משני צידי הגבול עם סוריה, שמתאחדים אחרי 47 שנים, בצל התרחשויות על רקע פוליטי. בכך מתמצה הנציגות הישראלית הפעם, אלא אם כן נכלול גם את המפיקים ברגמן ומוברמן, וננכס את פולסקי בגלל השתתפותו במכביה, ואת מיליפייה בגלל שורשי אשתו וביקוריהם התכופים בארץ.
תחת ההנהגה הקודמת של הפסטיבל, הוזמנו לטורונטו הרבה יותר סרטים מתוצרת כחול לבן, וניכר כי הצוות החדש נסוג מחיבתו לתוצרת הארץ. ומנגד, כמעט באופן טבעי, גובר הפרגון לקולנוע פלסטיני. השנה, אין בנמצא זוועה כמו "פארחה" המעוות של הבמאית הירדנית דרין ג'יי. סלאם, שהציגה את חיילי צה"ל טובחים במשפחת פליטים מקומיים. כן יש פיתוחים מקוריים ומסקרנים לסכסוך במזרח התיכון מראות עיניהם של שני במאים פלסטינים, שהם לא במקרה גם אזרחים ישראלים. "הדגל" של פיראס חורי, יוצא "פרויקט Y", הוא דרמת התבגרות המתחוללת בבית ספר תיכון ישראלי ובה חבורת תלמידים פלסטינים רוקמים תוכנית לביטוי הזהות הלאומית שלהם: החלפת דגל ישראל בדגל פלסטין ביום העצמאות, כדרך לציין את הנאכבה. לתפקיד הראשי לוהק מחמוד בכרי, נצר למשפחת מוחמד בכרי.
שני נציגים נוספים של שושלת השחקנים המפוארת בטורונטו הם סלאח בכרי שמככב בדרמה המרוקאית העדינה "הקפטאן הכחול", ואחיו אדם בכרי שמופיע בקומדיה "סוף שבוע בעזה" של הבמאי ילד נצרת באסיל חליל לצד השחקנים מונא חווה, מריה זרייק, לואיי נופי וסטיבן מנגן הבריטי. התסריט נכתב במקור כסאטירת מדע בדיוני, אולם בצל הקורונה הפך לרלוונטי ומציאותי לא פחות מהמצב הפוליטי שהוא אמור לשקף: כשמגפה פושטת במזרח התיכון, עזה הסגורה והמסוגרת הופכת פתאום למקום הכי בטוח בעולם. אבל כשזוג אוהבים מסתנן אליה מישראל, המארח שלהם נדרש לגונן עליהם מחורשי רעה סביב, עבריינים מקומיים וגם פעילי חמאס. עלילה שעל פניו לא נראית רחוקה מהמציאות. זו שהפכה לחלק מחיי השגרה שלנו, בלי שלום, עם קורונה.
