כמפיקת חדשות בכירה ברשת CBS, סוזן זירינסקי הובילה סרטים וסדרות דוקו שעסקו בפיגועי הטרור הנוראיים ביותר מהעשורים האחרונים - מאסון ה-11 בספטמבר בניו יורק, ועד טבח תלמידי בית הספר בבסלאן שבצפון אוסטיה, רוסיה. מזעזעים ככל שיהיו האירועים הללו, היא ניסתה להציגם מבפנים כחוויות מוחשיות של המעורבים, באופן לא מתווך או מדוברר. בעידן הנוכחי בו אין כמעט אדם שאין ברשותו סמארטפון, כשתיעוד עצמי הופך לשגרה, הגישה של זירינסקי הפכה לזמינה יותר והפכה לכיוון המנחה של חברת ההפקה החדשה See It Now שייסדה ב-2021 עם העיתונאי טרי וורונג. בין השאר, השניים מובילים פרויקטים העוסקים באירוע הירי ההמוני בלאס וגאס ב-2017, ואסון רמיסת הקהל במהלך חגיגות האלווין בסיאול לפני שנתיים. וכך גם במקרה של 7 באוקטובר בישראל, והטבח בפסטיבל הנובה כפי שהוא מובא בסרט "עוד נחזור לרקוד", בתמיכתם (מדובר בהפקה משותפת של סלוצקי הפקות, MGM, SIPUR, וביטחון 365). הסרט משודר ב-HOT8.
מתוך "עוד נחזור לרקוד"
(באדיבות HOT8, סלוצקי ו- SIPUR)
"אני לא חושבת שהיה לנו רגע של חששות בנוגע להתגייסות לסרט הזה", אומרת זירינסקי בראיון מיוחד ל-ynet לרגל עליית סרטו של הבמאי יריב מוזר לשידור בשירות הסטרימינג האמריקני פרמאונט+, "החברה שלנו נוסדה לפני שלוש שנים ובכל שנה אנחנו לוקחים פרויקט גדול שמטמיע את הצופים בתוך חווייה מהמציאות, בלי שיפוטיות. פשוט הצגה של ההתרחשויות כפי שהן. ברור שאי אפשר שלא להיות שיפוטי בגלל הדברים שאתה נחשף אליהם, אבל אנחנו לא מסיקים מסקנות".
עם כל כך הרבה חומרים שנחשפנו אליהם במהדורות החדשות בשידור חי, ולאחר מכך בכתבות מגזיניות, ראיונות וסרטי דוקו שנעשו מאז, מה מייחד את "עוד נחזור לרקוד"?
"יש המון חומרים, בוודאי מהצד מהסיקור התקשורתי וגם המגזיני, אבל רוב התוכניות הללו מכוונות לתיאור הפשעים, אבל לא בהתרחשות עצמה כפי שהיא. היו כמה יוצרים שהגישו לנו הצעות, אבל מה שראינו שנוגע ב-7 באוקטובר היו שברירי חומרים מצולמים, לא היה שם סיפור", מספרת זירינסקי, כשהיא מלווה בוורונג המספר על פריצת הדרך שהגיעה ממפיק בריטי בשם שלדון לזרוס, שהעביר להם את המידע הראשוני על התיעודים מהטבח שביצעו מחבלי חמאס בבלייני פסטיבל הנובה. "התעניינו אבל חיפשנו מתכונת סיפורית לאירוע שכבר נחשפנו לרוב התיעודים מתוכו בסיקורים החדשותיים", הוא מסביר.
"ואז קיבלנו סיזל-ריל (דוגמית ערוכה של הפרויקט - א.ב) והוא היה מרתק. שיתפנו את הבוס שלנו ג'ורג' צ'יקס (נשיא CBS ויו"ר פרמאונט - א.ב) שצפה בו, והתגובה שלו הייתה זהה לשלנו. מה שכולנו הסכמנו עליו שזה לא סרט פוליטי, ושהוא יכול לשמש כתיעוד היסטורי. האירוע כולו מופיע בפנינו", אומרים השניים, "החלטנו מיד שאנחנו רוצים לקחת בו חלק, גם אם אין לנו אפשרות לתמוך בו בתקציב גבוה, אנחנו ביקשנו לקבל את זכויות השידור בצפון אמריקה".
וכך עשה דרכו הסרט בבימויו של מוזר למיליוני בתי אב ברחבי ארצות הברית, מלווה בלא מעט יח"צ הכולל שלט חוצות ענק בבניין משרדי תאגיד הבידור פרמאונט בטיימס סקוור שבמנהטן, שבהם מתקיים הראיון.
התמיכה של שני מפיקים בכירים כמו וורונג וזירינקי, שמתפקדים כחלק מתאגיד הבידור פרמאונט (המשותף גם ל-CBS), סייע מלכתחילה להפקתו כשיתוף פעולה בינלאומי בו לוקחים חלק אולפני MGM האמריקנים, רשת ה-BBC הבריטית, בית ההפקה הישראלי סיפור וקרנות הקולנוע המקומיות. שילוב הכוחות הזה מעניק חשיפה נרחבת לקהל בכל העולם, אולם מעיד על מורכבות הקרנתו בטריטוריות שונות בשיח הפוליטי הנפיץ בימים אלה. הגרסה הבריטית למשל נמנעת משימוש בתיאור של מחבלי החמאס כ"טרוריסטים", על פי המסורת של ה-BBC שמכנים אותם "חמושים" (militants) בסיקור החדשותי שלהם. "זה מחיר שהייתי מוכן לשלם כדי שהציבור הבריטי יוכל לראות את הזוועות ויחליט אם מדובר בארגון טרור או לא", הסביר מוזר בראיון למגזין האמריקני הוליווד ריפורטר, שגם הוא נמנע משימוש במונח "טרוריסטים".
וורונג מבין את ההיצמדות של אמצעי התקשורת לדיווחים חדשותיים אינפורמטיבי יבשושיים מבלי להביע דעה, אבל מבהיר שמבחינתו מדובר בפעולת טרור שנעשתה על ידי טרוריסטים בהגדרה: "ארצות הברית קבעה שהחמאס הוא ארגון טרור ואני חושב שזה המצב גם בבריטניה. מה שראינו ב-7 באוקטובר זה שנשים וילדים ומבלים בפסטיבל ריקודים נטבחו' ואי אפשר להגדיר את זה אחרת מאשר טרור. ולמרות זאת, עכשיו אתה מתכוון להגיד שהאנשים שביצעו זאת אינם טרוריסטים? איך ייתכן שהם ביצעו פעולת טרור אבל הם לא טרוריסטים? זוהי לוליינות מילולית שקשה לעקוב אחריה. אם זה נראה כמו ברווז ונשמע כמו ברווז והולך כמו ברווז, אז זה כנראה ברווז. אבל מכיוון שמישהו נרתע מלהביע עמדה הוא מעדיף לקרוא לברווז כלב".
6 צפייה בגלריה
זה טרור, אי אפשר להגדיר את זה אחרת. מתוך "עוד נחזור לרקוד"
(צילום: ניר ממן, באדיבות HOT)
הגרסה שהקהל הבריטי נחשף אליה שונה במעט מזו שתשודר בארצות הברית. עם זאת, גם הגרסה האמריקנית של הסרט אינה זהה לחלוטין מזו שמובאת למסך בישראל ונפתחת עם שקופית בה יש הכרה בקטסטרופה האנושית שחווים שני הצדדים מאז 7 באוקטובר, הקורבנות הישראלים ויותר מ-40 אלף הרוגים פלסטינים. "ייתכן שזה בולשיט, אבל אנחנו מרגישים שהיינו חייבים להעיר על כך ולהביע הזדהות עם הכאב והסבל ששני הצדדים ספגו, ובו בעת להבהיר שבסרט הזה לא נוכל לספר את הסיפור כולו", אומר וורונג. ייתכן שרבים בישראל יסתייגו מההצהרה הזאת (ולכן היא אינה מופיעה בפתיחת הסרט בגרסתו הישראלית), אולם עבור שני העיתונאים היהודים הוותיקים היא מהותית בין השאר בכדי להבהיר ש"עוד נחזור לרקוד" לא נועד להשתלב בהסברה הישראלית, או להביע עמדה ברורה לטובת ממשלת בנימין נתניהו, שממנה הם מבקשים לשמור מרחק.
"אנחנו לא מייצגים אף אחד", מבהירה זירינג בת ה-72, "כשנתניהו הגיע לנאום באו"ם, ביקשו מאיתנו להקרין את הסרט ואמרנו לא. אנחנו לא יכולים להיראות כחלק מהתעמולה של ישראל. זה לא משנה אם אנחנו יהודים או מוסלמים. יש לנו מוסלמי בצוות שלנו. אנחנו לא בעסקי ההסברה של ישראל". וורונג, לו יש קשרי משפחה בישראל, מוסיף: "הנוכחות שלי במזרח התיכון התחילה בביירות, שם לימדתי ילדים. כשנשלחתי ככתב NBC בישראל, העבודה שלי הייתה בעיקר לסקר את הנעשה בגדה המערבית ועזה. הייתי בעזה פעמים רבות. יש מי שירצה אולי לשחק בפוליטיקת הזהויות, אבל אני לא במשחק הזה".
איך הסרט תורם להבנה של הצופים הלא ישראלים את האירוע ההיסטורי הזה?
"בעולם עולות כעת שאלות בנוגע למי אלה האנשים האלה ששולטים בעזה מאז שישראל נסוגה. השאלה היא מי הם חברי החמאס, ולא למה הם עשו מה שהם עשו, כי הרי האיסלם הקיצוני פועל בחלקים שונים של המזרח התיכון", מסביר וורונג, "אבל רבים תוהים למה אותם ישראלים מערביים יצאו לרייב קרוב כל כך לעזה, ולמה הם הרגישו בטוח שם? הסרט מעיד על הביטחון העצמי הבלתי-מעורער של ישראל בנוגע לעזה: אנחנו נישאר פה, וחמאס ימשיך לשלוט שם. אין כל רצון לפלוש מעבר לגבול. הם בסדר איפה שהם. בדיעבד זה התברר כהנחה מוטעית של ממשלת נתניהו ושל הצבא. ואפשר לראות בכך גם הנחה מוטעית של הצעירים הללו".
אבל יש פה זווית שונה, אוניברסלית, מכיוון שאנו חווים מפגש ישיר של בליינים חילונים נהנתנים שרוקדים לצלילי מוזיקת טראנס, וחלקם בהשפעת סמים, עם איסלמיסטים דתיים קיצוניים שמסתערים עליהם בקריאות אללה וואכבר. לכאורה "עוד נחזור לרקוד" מקדם שיח רחב יותר שנוגע לקהילה הבינלאומית כולה, ובעיקר לאלו המזדהים כפרוגרסיבים והיינו מצפים שיעמדו לצד הקורבנות הישראלים והניצולים שמתראיינים למצלמה.
"זה נכון שאנחנו רואים דתיים קיצוניים תוקפים היפים, אבל אני חושב שמלכתחילה התנועה הפרוגרסיבית לא הייתה בצד של ישראל וראתה אותה ככוח כובש של בני אדם לא-לבנים, וכך הם מגנים על הפלסטינים, שנמצאים תחת דיכוי של שלטון אפרטהייד קולוניאליסטי", אומר וורונג. "העובדה שהמליציה שיצאה מתוכם פרצה מעבר לגבול וביצעה טבח זה לא מספיק כדי לשנות את ההזדהות שלהם לטובת ישראל מעבר לשעות מועטות או ימים ספורים. ברגע שישראל החליטה להגיב צבאית, אפשר היה לשכוח מזה. בטח כשהתגובה עלתה בחייהם של עשרות אלפים. זה רק אושש את התמיכה שלהם בפלסטינים".
"אי אפשר לפסול את המידע רק בגלל שמי שמספק אותו הוא פלסטיני שחי בעזה"
למרות שזירינסקי ו-וורונג מכירים בשיח הציבורי הנפיץ בארצות הברית, הם טוענים שהם לא נתקלו בהתנגדות מצד הקהל האמריקני, כולל האגף הפרוגרסיבי שלו. "מאז היווסדות החברה הזאת, מה שחיפשנו והפקנו זה סרטים תיעודיים שאפשר להיטמע בהם בלי שיפוט. סרטים שאפשר להזמין את הצופה לתוך האירוע ולגרום לו לשפוט בעצמו מה הוא רוצה לקחת מתוכו", אומרת זירינסקי, "לא ידעתי שאני נמשכת לסוג הסיפורים האלה בגלל האפשרות להביא לצופים את החוויה דרך הקולנוע מבלי להביע את דעתך האישית. וזו העבודה העיתונאית המוצלחת ביותר". וורונג מוסיף שכמי שהפיקה את הדוקו היחיד על ה-11 בספטמבר שכלל צילומים מתוך מגדלי התאומים הבוערים, רק טבעי שזירינסקי תיקח על עצמה פרויקט על "ה-11 בספטמבר של ישראל".
פרויקט נוסף שזירינסקי הובילה כמפיקת רצועת "48 שעות" היה הדוקו Flashpoint מ-2007 שליווה את הכתבת קימברלי דוזייר בביקור בעיראק, כשנה אחרי שהיא נפצעה אנושות ואיבדה שניים מאנשי צוות הצילום שלה במהלך פיגוע טרור. סכנת החיים בה מצויים כתבי מלחמה באיזורי קונפליקט היא סוגיה שעמדה במרכז הבמה של טקס פרסי האמי לשידורי חדשות לפני שבועיים תחת הקריאה "עיתונאות אינה פשע", מתוך דגש על מותם של רבים מבין הכתבים והצלמים הפלסטינים שעובדים עבור סוכנויות הידיעות הבינלאומיות בפעולות צה"ל - עמדה שזירינסקי ו-וורונג שותפים לה.
6 צפייה בגלריה
עיתונאות אינה פשע? משרד התקשורת של חמאס מכבד את יאסר קודיח, שזכה לאחרונה בפרס פוליצר מטעם רויטרס
(צילום מסך מאתר משרד התקשורת של חמאס)
"אני אהיה פוליטי פה, ואומר שישראל לא יכולה להחזיק במקל בשני צדדיו", קובע וורונג, "אי אפשר למנוע מהכתבים הזרים לכסות את הנעשה בעזה שלא תחת הפיקוח של צה"ל, ומצד שני להתנגד לכך שהתקשורת הזרה נסמכת על הדיווחים מהשטח של אנשים שגרים בעזה. אנחנו זקוקים לסיקור מתוך עזה. מישהו חייב להביא לנו אותו. אז מי אמור לעשות את זה?". זירינסקי מוסיפה: "אני לא בצד של ישראל פה. זו הדרך היחידה להביא סיקור שלא עובר דרך הצינורות של הצבא. אי אפשר לפסול את המידע רק בגלל שמי שמספק אותו הוא פלסטיני שחי בעזה, ועובד עבור ארגון חדשות, ולקבוע שהוא טרוריסט. כל מקרה הוא שונה אבל עבורי כעיתונאית אנחנו זקוקים למקורות הללו. יש לנו מפיק פלסטיני, והוא מביא לנו סיקור מהשטח".
הייתם מעוניינים להפיק את המקבילה הפלסטינית של "עוד נחזור לרקוד"?
"רבים מגישים לנו פרויקטים מעזה, כמו למשל סיפור על רופא פלסטיני שעובד שם, אבל בינתיים שום דבר לא מרגיש לנו כמו הסרט הפלסטיני המשמעותי שאנחנו מצפים לו. כשנמצא אחד כזה, אנחנו נלך עליו. אנחנו מתעניינים במיוחד ביחסים בין הפלסטינים לחמאס. מה באמת רמת התמיכה הציבורית בחמאס בעזה, ומה השתנה בשנה האחרונה? זה מסובך לעשות תחת שלטון חמאס כי אנשים מפחדים לדבר. אבל האם הם חושבים שחייהם טובים יותר תחת שלטון חמאס? כנראה שלא. מה שראינו בינתיים זה בעיקר דיווחים חדשותיים, צילומי ארכיון וראיונות של פלסטינים שמדברים על הסבל שלהם שלהם. אנחנו פתוחים לשמוע את קולם, אבל לא זיהינו משהו שאפשר לגבש סביבו סיפור".
מה שמאחד את הסרטים התיעודים העוסקים ב-7 באוקטובר, הדיווחים החדשותיים, ואף השיתופים ברשתות החברתיות, הוא הזוועות שקלטו המצלמות של מרצחי החמאס במהלך אותו יום ארור, בעודם פורצים את הגדר וטובחים בתושבי הקיבוצים המקומיים ובלייני הנובה. בכך מעצבים המחבלים את הזיכרון הקולקטיבי של הקהל הישראלי, הפלסטיני והבינלאומי של האירוע ההיסטורי. אותם חומרים ממש שצולמו כדי לתעד את רגעי התהילה של החמאס הם אלו שחוזרים על עצמם גם ב"עוד נחזור לרקוד", מה שעשוי להעלות התלבטויות אתיות לגבי השימוש בהם.
6 צפייה בגלריה
האם החומרים שצילמו המחבלים הם שמעצבים את התודעה שלנו באשר למה שאירע באותו היום? מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר
(צילום: REUTERS/Mohammed Fayq Abu Mostafa)
"אנחנו לא מפעילים פה שיפוט אז אין פה עניין פילוסופי. אנחנו בסך הכל אוספים את החומרים ממקורות שונים, לא קיבלנו אותם לידינו מהמשטרה או מצה"ל. כך זה עובד בכל סיפור", מסבירה זירינסקי. "התפקיד שלנו הוא לדבר עם כמה שיותר אנשים ולהציג את הפרשנות שלהם. החומרים האלה הם חומרים מזמן אמת. שום דבר לא נוצר. זה מה שזה. שום דבר לא זויף. אם לא היו לנו את החומרים הללו של החמאס, אז אי אפשר היה להתייחס לסרטים כמסמכים היסטוריים כי אתה מספר רק צד אחד, הצד הישראלי, שזה לגיטימי לגמרי. אבל כאלה יש מלא. ואף אחד מהם לא יכול להיחשב תיעוד של ההיסטוריה. אז למה שנסתיר חומרים?".
וורונג נזכר בפאנל שאוניברסיטת הרווארד בו לקח חלק בעבר ובמהלכו נשאל על אופי הסיקור שלו מטבח המפגינים בכיכר טאיננמן בסין 1989. "שאלו אותי איך אפשר להציג את הזוועות של אותו לילה. ותהיתי בתגובה האם היה עלינו למנוע מכולם את המראות הללו? הטענה הייתה שאם אתה מציג את החומרים באופן בלתי מתווך אז הם נעדרי קונטקסט. ואני השבתי שזה בדיוק התפקיד שלנו כעיתונאים, לחשוף כמה שיותר וכמה שיותר מהר, מידע עובדתי. האם היינו רוצים לאמת את המידע בזמן אמת? כן, אבל זה לא התפקיד שלנו. אנחנו צריכים לאסוף כמה שיותר חומר ולהציג את אותו באופן הגיוני", אומר העיתונאי הוותיק.
"זה מה שעשינו במקרה של הסרט הזה", קובעת זירינסקי, "ההחלטה אם להציג אותו או לא תלויה בגופים המשדרים. היו שאמרו לנו שהסרט הזה הוא הצהרה פוליטית כי אנחנו לא מראים מה שקרה אחרי 7 באוקטובר. ונכון, זו גם העבודה שלנו להראות מה שקרה אחרי 7 באוקטובר, אבל לא על חשבון גניזת הסרט העובדתי הזה שמספק עדויות ראשוניות וראיות וידאו של אלו ששרדו את הטבח בנובה. איך ייתכן שאנחנו כעיתונאים לא נשדר את זה? צריך לזכור שכל העיתונאים הם דוקומנטריסטים אבל לא כל הדוקומנטריסטים הם עיתונאים".
6 צפייה בגלריה
האשימו אותם שהסרט מהווה הכרזה פוליטית. מתוך "עוד נחזור לרקוד"
(צילום: בן שדה, באדיבות HOT)
היום, שנה אחרי 7 באוקטובר, נראה שהאירוע הזה לקח את כל האוויר בחדר. אנחנו מוותרים על הנסיבות שקדמו לו, ואולי גם מאבדים עניין במה שקורה אחרי, כמו המאבק להחזרת החטופים.
"אני דווקא חושבת שמה שקרה אחרי 7 באוקטובר לקח את כל האוויר בחדר", אומרת זירינסקי, "ההשלכות של המלחמה בעזה ובלבנון הן מה שמשכיח את אירועי 7 באוקטובר. זה טבעי לתקשורת שתמיד מתרכזת בזוועות, אבל זה נראה שנתניהו לא מצליח להתגבר על הנטייה הזאת".
