פעם אחת, לפני שנים הרבה, בבוקר רענן צח וזיווני (כך מתחילות כל האגדות הקסומות) צלצל הטלפון בחדרי (כך מתחיל יום שגרתי לחלוטין). מישהו שנימת קולו הייתה רגועה, היה בצדו השני של הקו. ראשית וידא שהוא מדבר עם האדם הנכון - כלומר איתי, ולאחר שחיווה את דעתו שהתוכניות שאני עורך הן בדרך כלל בסדר, צליל קולו השתנה והחל להתלונן: "אבל זה לא בסדר שאינך משבץ את רבקה זוהר". חילופי הדיבורים ביננו הסתיימו בהצלחתו להוציא ממני הבטחה ערטילאית שבעתיד אכן אמלא את מבוקשו (יותר רבקה זוהר, הרבה יותר). מצידו, הוסיף, שיעקוב אחר עבודתי וישמור לעצמו את הזכות להעיר שנית ושלישית ורביעית.
לאחר תקופה מסוימת של ימים בהירים ושמיים של תכול (כך ממשיכות האגדות הקסומות) שוב התקשר אותו מאזין שעדיין סירב להזדהות וביקש להודות לי על כך שבתוכנית הבוקר הוא שמע את "כך ולא אחרת" בביצוע רבקה זוהר. הפעם נימת קולו הייתה כמי שחצי תאוותו כבר עלתה בידו ומיד הוסיף שבעצם ישנה זמרת צעירה המזכירה בקולה את זוהר, ומכיוון שזו הוותיקה איננה בארץ (היא שהתה באותה תקופה בארצות הברית) למה לא לשדר את הזמרת התואמת? "למי אתה מתכוון?" שאלתי. "לרוחמה רז כמובן!" ענה.
עוד טורים של אברהם זיגמן:
ואז החל התשאול. אתה מכיר את רוחמה ("הרי אתם הירושלמים מכירים אחד את השנייה")? כתובתה? הרחוב? השכונה? מספר הטלפון? (נייד עוד לא ירד אז ליקום) ועוד כהנה וכהנה. הקשבתי ועניתי תשובה כללית: "כן אני מכיר ויודע!" כאן ביקש הקול המתחנחן בדחילו ורחימו שאפרט, ואני ברוב תמימותי או בטיפשותי הרגעית, מסרתי לאלמוני - שכנראה שיחק את האס של חייו - כל פרט שרצה! לאחר שניתק את הקו תפסתי שעבד עליי, אך את הנעשה אין להשיב (כמו באגדות הקסומות).
למחרת, מיד עם הנץ החמה, עלה המאזין עלום השם והאובססיבי מהשפלה המהבילה לאווירה הצלול של ירושלים. עד היום לא ברור כיצד הצליח להיכנס למונית הצפופה וזר פרחים ענק בידו ולהגיע בשלום לעיר הקודש, שכן עלה דקיק מדולדל וחצוף שהתגנב מתוך העטיפה דגדג בכל כמה שניות את אוזנו של הצמוד אליו, נוסע עצבני, וזה איים להשליך החוצה דווקא בירידה מהקסטל את המטרד הריחני ואת המחזיק בו.
בשעת נים לא נים, עם פקיחת עפעפי השחר, כשבחוץ אוטו-מטאטא של העירייה, מנקה את שרידי האמש, ובשכונת הקטמונים עדיין לא מעכלים את הפסדה מאתמול של בית"ר ירושלים (יאללה בית"ר יאללה), החריד פתאום צלצול הפעמון את משפחת זרגרי. להפתעת עיניה הדבוקות של רוחמה, על הסף עמד מישהו עם זר פרחים XL. מרוב זֵר לא ראו את הזָר. גופו הרזה התחבא מאחורי צלופן מרשרש מקושט בסרטים אדומים ספוגי ניחוח משתלה, בעוד שסומק פניו הגלויות התמזג בשושנים שהיו במרכז מקבץ הפרחים. במבט כללי ניתן להוסיף שפדחת ראשו המקריחה שצצה למעלה נראתה ככתר טבעי לעטיפת הגודש הפרחוני.
"אני מעריץ שלך" אמר, תוך שהוא כמעט כורע על ברך ומושיט את הזר. רוחמה הסמיקה. וכך סמוקים עמדו זו מול זה. היה רגע של שקט, מבוכה של שניים שהכירו בפגישה מוזרה, הזויה, אך רוחמה "ילדה טובה ירושלים" התעשתה, הודתה על השי הנהדר, התנצלה על תלבושת חצי לילה-חצי יום והזמינה את האורח הלא קרוא להיכנס לבית המשפחה. כשהגישה כוס קפה של בוקר ועוגיות אפויות, התוודה גברי מזור בפני רוחמה כמה הוא אוהב את קולה ואת שיריה, והיא מצידה הזמינה את המעריץ החד-פעמי להופעתה בעיר מגוריו, ראשון לציון.
רוחמה הייתה אז בראשית דרכה וגברי מזור העמיס עליה מלא הערות "מקצועיות" עד כדי כך שהזמרת העדינה והשברירית שבדרך כלל צריך לקרב את האוזן כדי לשמוע את דבריה הרכים, הגיבה בסרקזם: "אולי אתה גם רוצה להיות המנהל האישי שלי?" "ודאי", ענה המעריץ כחץ שלוח וכברק חטוף ואזק את הזמרת במילתה. מכאן התגלגלו העניינים במהירות. גברי פנה לחברת תקליטים כמיצגה הבלעדי של רוחמה בעוד רוחמה מביאה איתה נדוניה יקרה – ארבעה שירים מוקלטים בהם הלהיט "חלומות" – שיר שיזכה מאוחר יותר לגרסאות כיסוי רבות (המצער הוא שעד היום מתכחשים בחברת התקליטים לזכויותיה של רוחמה על השירים שהופקו במימונה העצמי). וכך כמו בכל האגדות הקסומות בהם הופך נער ארובות מפויח לנסיך החלומות, נסללה דרכו של גברי מזור אל היותו מפיק על ומנהל אישי (ראה ערך ירדנה ארזי).
"תכיני קפה!" שאג גברי בקולו הצרוחספס (צרוד ומחוספס) לעבר אשתו של U.G. "על האש!" נשמעה התשובה מהמטבח. גברי הגיע כדי להביא שיר חדש לתקליט המתהווה של לאה לופטין. היה זה כש-U.G המעבד, המפיק המוזיקלי והטכנאי המוכשר, כבר שבע למעלה מיכולת הקיבול שלו את התקליט שהעבודה עליו נמשכה כמו מסטיק שנמתח בלי סוף. מה גם שהשיר הנוסף, שיר לא מוכר של נעמי שמר (מקלטת הילדים "אצלנו בפסנתר") היה איך לומר בעדינות, קצת מעפן. רק מישהו בעל דמיון מופרע היה שם את כל יוקרתו המקצועית על השיר הנ"ל ועומד על כך שיהיה להיט, המישהו הזה היה גברי מזור. לחציו של המפיק הנועז צלחו. בהברקה של רגע באה ל-U.G הפתיחה בסגנון יווני, קצב השיר הוכפל, עופר לוי צורף בהקלטה ללאה לופטין והתוצאה להיט היסטרי. ונעמי? נעמי שמר המופתעת ההלומה, ההמומה, המשתוממה, החמומה, שהרגישה מרומה על כך שלא שאלו את רשותה, קיבלה קשה, בלשון המעטה, את התוצאה. גם טעו במלים, גם מזרחו לה את השיר, זה היה יותר מדי. בקיצור לא כך שמעה באוזני רוחה את "הכל פתוח". וכאן שואל הבן, אם הכל פתוח אז איפה הפתיחות שלה? היא אף סירבה לחתום ל-U.G כדי שיוכל לקבל תמלוגים עבור העיבוד. כל זה היה נכון לימי ההלם הראשונים, אך ככל שהשיר צבר תנופה, הושמע ברדיו ובטלוויזיה והגיע לעוד ועוד אנשים, הבינה שמר שהפעם טעתה ושינתה את יחסה למפיק, למבצעים וכמובן למעבד שזכה להעשיר את חשבון הבנק שלו בכך וכך שקלים.
מנהל התקליטייה הצנוע
עזרא גבאי היה אחד האנשים הראשונים שפגשתי כשהגעתי לחצר הירושלמית ברחוב הלני המלכה. אותה חצר שמאולפנה שודר במשך שמונים שנה הפתיח המיתולוגי "כאן קול ישראל מירושלים". חבוש מגבעת וחליפה, תמיד מצוחצח, עם עברית צחה המוטעמת בעי"ן וחי"ת ומתובלת בפסוקים מהמקורות, הסביר לי עזרא את מבנה התקליטייה, הקטלוג, ואיך מחפשים ומוצאים שירים. סוחררתי מכמות תקליטי הוויניל, במיוחד מאלו שמרוב נדירותם יכולתי רק לחלום שאמשש אי פעם בידי. כשהסיור המודרך עבר במעברים הצרים בין האצטבות הגדושות והצמודות לקירות העבים של המבנה הישן, הצרכתי לצמצם את עצמי לעמוד בצדודית. וכך, רגל נושקת לרגל, צעד אחר צעד, חלפתי על פני תקופות בזמר העברי. מתוך התלהבותו לעזור לעורך צעיר חדש ונרגש, שכח עזרא ברוב צניעותו לציין שהוא בעצם מנהל התקליטייה, עובדה שהתבררה לי מאוחר יותר, כמו גם העובדה שהוא מלחין מחונן שעשרות משיריו מתנגנים ברדיו (יהורם גאון, נתנאלה, הגבעטרון ועוד) ופיוטיו מושרים בפי חזנים ומקהלות (ג'ו עמאר, מקהלת מזמור שיר ועוד). לא אחת כשירדתי לתקליטייה ששכנה בקומת הקרקע, היה עזרא שולף חלילית שהייתה מונחת באופן קבוע במגירת שולחנו ומשמיע לי מיצירותיו. האזנה לנגינתו ולסיפוריו הייתה מרתקת ומעשירה.
אחד משיאי פעילותו המוזיקלית של גבאי הייתה האורטוריה "כורש". הליברית: רות חפץ. ביצוע: התזמורת הסימפונית של קול ישראל, התזמורת המזרחית של בית השידור הישראלי בניצוח זוזו מוסא, שתי מקהלות, שישה זמרים והקריינית ראומה אלדר. כשהשמועה הגיע לפרס על אודות היצירה המוזיקלית שחיבר יהודי ישראלי, התרגש השאה ושלח הזמנה אישית לעזרא גבאי לבוא לאיראן כאורח בית המלוכה. לולא שבירת הרגל (לא של השאה) היה גבאי זוכה לכבוד מלכים, אך גם אחרי שהחלים החליט המלחין הצנוע, שהארמון האמיתי הוא ביתו ונשאר בירושלים.
חצר הרדיו ב"הלני המלכה" תמיד שקקה חיים. העובדה שהרדיו שידר במשך רוב שעות היממה הביאה לכך שקריינים, עורכים, כתבניות או כל עובד שהיה ספון בתחנה יצא בשעה כלשהי לחצר המוקפת שיחי ורדים ובאמצעה הבאר, כדי לפוש, להדליק סיגריה, או לשוחח עם חברים באוויר הפתוח. מן הסתם עץ התות או רובדי האבנים עליהם ישבו חברינו היו עדים גם לסיפורי רכילות עסיסיים (לו רק יכלו לדבר) בחופשות בתי הספר הגיעו לחצר גם ילדי העובדים. כאן הייתה להם תעסוקה מלאה. הקטנים יכלו לעלות לאולפן "פינת הילד" כדי לצפות בנילי המאירי ("שלום ילדים כאן נילי המאירי המדברת אליכם") או לבקש מרעיה אדמוני, הג'ינג'ית עם הקול הילדי, שיר כבקשתך, להקדיש אותו למי שרוצים אפילו לעצמם וכך לשמוע את שמם נישא על גלי האתר בשידור חי. הבוגרים יותר הורשו להיכנס למקום מושבו של הטכנאי ולראות דרך הזכוכית האטומה את משה חובב, הקריין האגדי, קורא חדשות. ואם נפתחה הדלת הקפיצית של חדר המערכת היו נחשפים ונשאבים בעל כורחם לבולמוס העשייה, להמולה של תקתוק מכונות כתיבה, צלצולי טלפון, טלפרינטר רועש, אנדרלמוסיה של כתבים שאצו רצו בדחיפות להספיק להקליט או לערוך כשהמפיקה מאחור נלחמת לשחרר קצה סרט הקלטה שהסתבך ברגל כיסא שבור.
אחד מילדי העובדים שהכרתי היה בנו של עזרא גבאי, יהודה. יהודה אהב לשבת בתקליטייה ולהאזין. כשהשתעמם עלה לקומת עורכי המוזיקה נכנס לחדרי והקשיב. כמעט ולא דיבר, רק הקשיב. גם כשניסיתי לדובב אותו, בקושי ענה. ידעתי שעל אף מופנמותו הוא כשרוני. עם אבא כזה מה הפלא?
כשעזרא גבאי הלך לעולמו, העתיקה המשפחה את מגוריה לשכונה בה אני מתגורר. מפעם לפעם ראיתי את יהודה המתבגר. "מה שלומך? מה קורה עם המוזיקה שלך?" לאחר שנים שלא התראנו הגיע יום אחד לידי תקליט שדרים, על העיבוד היה חתום יהודה גבאי. האם זו אותו ילד שהכרתי? בהזדמנות אחרת שמעתי בגלי צה"ל שהשידור הועבר באמצעות הטכנאי יהודה גבאי. צירוף מקרים? שני יהודה גבאי?
מסתבר שלא. בלב לא קל עזב יהודה עם משפחתו תל אביבה וזאת לאחר שקיבל הצעה מאתגרת להיות הטכנאי הראשי באולפני "קולינור". כאוטודידקט ותיק לימד את עצמו מוזיקה, עיבודים וסאונד. הפך לסאונדמן ומפיק, והקליט ועבד עם יוצרים וזמרים מהשורה הראשונה בתעשיית המוזיקה הישראלית. די אם נזכיר את להקת "ברוש", קובי אושרת, ננסי ברנדס, ירדנה ארזי ועוד רבים וטובים אחרים. כששאלתי חברים משותפים האם ל-U.G גבאי יש איזשהו קשר משפחתי ליהודה גבאי נעניתי שאין שום קשר, זהו פשוט הכינוי המסחרי של הילד שנהג להיכנס לחדרי ברדיו, לטרוף באוזניו את השירים שערכתי ולהפנים את כל מה ששמע. האגדה מספרת שכשיהודה עבד לצידו של הסאונדמן האנגלי המיתולוגי ג'ון מקסוויט על ההפקה "מחכים למשיח" של שלום חנוך, נהג האנגלי לומר בהתפעלות על גבאי: "you are huge but small", כלומר: אתה קטן אבל ענק. ומאז דבק בו הכינוי U.G. ואילו אני חשבתי לתומי ש-U.G- הן ראשי התיבות הלועזיות של יהודה גבאי.
לא פעם אני שואל את עצמי למה בעצם יהודה לא מעבד בעיבוד חדשני את שיריו של אביו עזרא גבאי ובכך מנגיש אותם לדור הצעיר, או בשפת ימינו למה U.G לא מעבד ומפיק את E.G, למה?
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
