אני לא הולך להזיז את המכונית שלי בשביל שום שיירה מאובטחת של אף פוליטיקאי בכיר
בשבועות האחרונים שמתי לב לתופעה גופנית מוזרה אצלי: הרגל שלי מסרבת ללחוץ על הגז במכונית, והיד מסרבת להישלח להגה, כששיירה מאובטחת נוספת של איזה אח"מ פוליטי מגיעה מאחוריי ברמזור, מהבהבת באורות כחולים־אדומים ודורשת שאפנה לה גישה ואתן לה לעבור. לא מסוגל.
טוב, בסדר: לא רוצה. טוב, עליתם עליי: לא מוכן. ובשתי מילים: שיקפצו לי. שיחכו ברמזור כמו כולם. שייסעו בכביש כמו כולם. שיעמדו בפקקים כמו כולם. לא כי הם כמו כולם; הם לא. הם גרועים בהרבה.
אתם בטח מכירים את השיירות האלה: הן מורכבות משתיים־שלוש טויוטות לנדקרוזר שחורות, ובאמצע מוטלת כלווייתן איזו אאודי שחורה, כהת־חלונות, אדנותית, שבתוכה יושב בוודאות אחד הבכירים שאחראים ישירות או בעקיפין למחדל 7 באוקטובר, ל־134 חטופים שעדיין יושבים בשבי, ולעובדה שישראל היא עכשיו צל חיוור, מוכה ומסוכסך של עצמה.
האיש או האישה האלה שבמכונית – אולי נתניהו, אולי גנץ, אולי גלנט, אולי בן גביר, אולי סמוטריץ', רגב, אפילו אמסלם או שרת החדשנות המדע והטכנולוגיה (לשעבר המודיעין!) גילה גמליאל – דוהרים בשיירת האח"מים שלהם במהירות שיא. הם חייבים, דחוף, שאני אזיז את המכונית שלי ואפנה להם מסלול. ממהרים נורא. חירום, אל תשאלו. מה קרה, מלחמה? לא, כנראה תכף נכנסת שבת. וחייבים להגיע הביתה. ושהחטופים יחכו למוצ"ש.
כי בשביל החטופים, כזכור, יש זמן. אין לחץ. בסך הכל עוד מוות מרעב או ממצב רפואי, עוד אונס, עוד התעללות. שידברו איתנו, אבל לא בשבת.
לכן לא דחוף לי בכלל להזיז את הרכב שלי כשהלנדקרוזרים מתחילים להבהב מאחוריי. מה יש? כולנו יודעים שהם לא באמת ממהרים. אם היו ממהרים, לא היו דוחים את המשך העבודה על שחרור החטופים משישי לראשון. לא; הם היו יושבים במשרדים שלהם 24/7 ולא זזים עד שלכל הפחות היו מדברים אישית עם כל אחת ממשפחות החטופים ומדווחים לה על המאמצים שנעשים ברגע זה לשחרור יקיריה. אבל הם לא ממהרים לעשות את זה. הם לא ממהרים לשום מקום.
למה, שרת התחבורה מירי רגב ממהרת לאנשהו? טיול התענוגות הבא שלה – וייטנאם הפעם, יש הרבה מה ללמוד מווייטנאם בנושא תחבורה, הם אלופי העולם בהעמסת משפחות שלמות על טוסטוס – מתוכנן רק לסוף החודש. אז מבחינתי יש למירי מספיק זמן לשבת בפקק.
ובצלאל סמוטריץ', הוא ממהר לאיפשהו? משהו דחוף לו? הרי רק השבוע הוא אמר שאין שום דחיפות בסבב המינויים הנחוץ בצה"ל, כי "המטכ"ל הזה, שנכשל טוטאלית ב־7 באוקטובר והביא עלינו את אחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה... הוא לא ימנה את המפקדים של התיקון. אין אמון בדבר הזה".
ברור. צריך שסמוטריץ' – בן אדם שהבנתו הצה"לית מתבססת על 1.4 שנות שירות, שקבע ש"חמאס הוא נכס עבורנו" ושהאמון הציבורי הנוכחי בו לא עובר את אחוז החסימה – הוא שיהיה אחראי לתיקון וימנה מינויים.
ומה עם נתניהו, הוא ממהר? חמישה חודשי מלחמה – בקושי התחלנו מבחינתו – והחטופים עוד בשבי, ובחירות רק עוד שנתיים וחצי, והקואליציה רק גדלה, באמת שאין לו מה למהר לשום מקום. להפך. להרוויח זמן, זו המשימה הקדושה שלו. אז בבקשה, שירוויח זמן גם בפקק.
מבחינתי שכל האנשים האלה יישארו במקומם בדיוק כפי שהם מתעקשים להישאר בו אחרי 7 באוקטובר, מבלי לקחת או להציע גרם אחריות או אכפתיות, תוך כדי שהם עוסקים בהצלת דבר אחד בלבד: התחת שלהם. התחת שיושב ברגע זה על מושב מרופד ומחומם בשיירת האח"מים.
ואני יכול להמשיך ולמנות אותם, אבל אתם מבינים לאן אני הולך עם זה; לעובדה שאני לא זז ממקומי עבורם – ושאם יכריחו אותי לזוז, די בטוח שאני ארים אצבע משולשת לעבר החלונות הכהים ברכב שלהם, מבלי לדעת בכלל מי קהל היעד הספציפי של האצבע, כי מבחינתי כולם הרוויחו אותה. כי התסכול הארור הולך ומחרפן אותי.
התסכול שבלדעת בוודאות שהאנשים הגרועים ביותר בתולדות – הייתי אומר העם היהודי, אבל בכל זאת היו גם קין, אחאב וניסים ואטורי – הם שמובילים אותנו, מטעם עצמם, גם אחרי קו פרשת המוות של 7 באוקטובר, ולא מגלים אפילו מראית עין של חרטה, רגישות, מחשבה שנייה או מודעות; לא, הם פשוט חושבים שהם ימשיכו אותו דבר בדיוק, עם דריסת נורמות כמשלח יד, כסף למקורבים, פרסים למי שאיננו איל וולדמן אבל הוא רב שקורא לירידה מהארץ, ונדמה לי שגם הרפורמה המשפטית שלכם חזרה – תבררו אצל רוטמן, הוא עסוק בזה מעל הראש.
זה קרקס הפרעושים של כל שנותיו האחרונות של נתניהו – מי שהעביר את הפוליטיקה הישראלית מדמויות בסדרי גודל של פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' יובל נאמן לדמויות כמו טלי גוטליב ומאי גולן – והדבר הזה, בשילוב מה שנראה כמו התייחסות ל־7 באוקטובר כאל, לכל היותר, מכה קלה בכנף, מתסכל אותי ברמה שלא הכרתי. מוריד אותי מהפסים.
אולי זה כי אין לי אפילו איך לאוורר את התסכול; אני מוזמן לתרום למימון שלטי "אתה הראש, אתה אשם" של "לוחמי כיפור 73'" – שהקמפיין שלהם קורא לי לתרום כי זה מוציא מדעתו את נתניהו – אבל הקריאה הזו רק מזכירה לי את קריאתו של דודי אמסלם ערב הבחירות המוניציפליות, להצביע לליכוד כדי להוציא מדעתם את רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ'. וכשהטיעון הוא "זה יחרפן את הצד השני", זה אומר בעיקר שנגמרו הטיעונים.
השלטים האלה, אומרים, ממילא רק מחזקים את נתניהו בקרב האנשים שנתניהו לא ייחלש אצלם לעולם. וגם לצאת להפגין, אומרים לי, בעצם רק מחזק את הממשלה באיזו דרך משונה שבה כל מחאה או ביקורת נתפסות כמחלישות את הכולנו יחד, ונתניהו רק מרוויח מזה.
זה מין מלכוד שאין דרך להיחלץ ממנו: התנגדות לממשלה רק תורמת לה. תמיכה בממשלה רק תורמת לה. את משפחות החטופים מאלצים להתחנן ולהתרפס לנתניהו; את כל השאר מאלצים רק לפנות נתיב בכביש כשהשיירה האח"מית עוברת, ומצידם שכולם ינבחו.
זה התסכול הזה שמביא אותי לכתוב לבועז ביסמוט "תתפטר" בטוויטר, למרות שברור לי שאיש הסושיאל שלו לא יתרשם מזה במיוחד; זה תסכול שעוד יביא אותי – השבוע זה כמעט קרה – להתחיל לצעוק על הטלוויזיה מול איזה אייטם אצל עודד בן־עמי, כי רבאק, בגילי זה כבר לגיטימי (לצעוק על הטלוויזיה. וגם לראות עודד בן־עמי).
זה תסכול שמכרסם מבפנים, אין לו מוצא ואני יודע שהוא מוביל אותי, בהכרח, לייאוש ולהשלמה שקטה – בדיוק מה שמשטרים זדוניים, מנוולים והרסניים ביקשו והצליחו להשיג לעצמם לאורך כל ההיסטוריה.
אבל בינתיים אני מצליח להחזיק את הראש מעל הייאוש, ולמצוא פתחי אוורור מזדמנים לתסכול. מחאות אזרחיות קטנות. קדימה, שיירת אח"מים כהת-זגוגיות, רק נסו אותי. צפרו עד מחר, תראו אם אני זז.
המטרה: להבין למה קשה לנו לתת לבני הזוג שלנו את מה שהם הכי צריכים. האמצעי: תאוריית הקלף היקר
את העונה הראשונה של "טיפול זוגי" היה לי מאוד קשה לראות. עד כדי כך היא הזכירה לי כישלון שלא רציתי לזכור. הכל התחיל כשלכבוד השקת התוכנית ראיינתי את הפסיכולוגית המעולה שנבחרה לטפל בזוגות, שרון ברעם וולובסקי. נפגשנו בקליניקה החמודה שלה באחת מערי המרכז, וכמובן שמיד התעלפתי עליה. היא הייתה כל כך חכמה ועמוקה ומשכילה. כל מה שרציתי להיות בחיי. בת אצולה אקדמאית שבאמת מסוגלת להעמיק בנפש האדם, וגם לקרוא סטטיסטיקות כמו "השפעת משפחת המוצא על התפלגות גילי הנישואים" בלי למות כמוני משעמום. זה גרם לי קצת להעריץ אותה, ומיד רציתי לכתוב עליה את הכתבה הכי מעולה שיש.
כל כך רציתי להצטיין שהשקעתי בכתיבה כמעט שבוע. ניסחתי את משפט הפתיחה שוב ושוב, מתלבטת אם לכנות את סגנון הטיפול שלה "בוחן כליות" או "מפלח" במשך שעות. אבל כשהכתבה יצאה לא קיבלתי ממנה שום תגובה, סימן מובהק לכך שהמרואיינת לא מרוצה. מרוב שאני מפחדת מעימותים לא היה לי אומץ אפילו לשאול אותה מה קרה, אז התקשרתי למכרה משותפת. ככה גיליתי שדווקא בכתבה הזו פישלתי בענק. נתחיל בזה שאחרי כל ההשקעה איכשהו יצא שהצלחתי לטעות דווקא באיות של שם המשפחה שלה, ונמשיך בזה שלאורך כל הכתבה כיניתי אותה מרוב התפעלות ד"ר וולובסקי, שזה נחמד מאוד רק שהיא בכלל לא דוקטור.
"סיבכת אותה עם כל המיליה של המטפלים בארץ", אמרה המכרה בקרירות. זה היה כל כך אירוני, הנה אני מנסה לשמח את האישה שכה הערכתי, ובסוף יוצא שאני מוציאה אותה מישהי שמתהדרת בתואר שלא שייך לה בעיתון. "אז מה?" רן אמר, "אז טעית וקראת לה דוקטור. זה ברור מכל מילה שכתבת עליה שהכוונה שלך הייתה טובה". זה בדיוק מה שהכאיב לי, הפער העצום בין הכוונות הטובות והאהבה שהיו לי כלפיה לבלגן העצוב שהצלחתי ליצור. ועכשיו, כשאני חושבת על זה, זה בדיוק גם מה שקורה בסדרה "טיפול זוגי". את יכולה ממש לבכות כשאת רואה כמה כוונות טובות היו לזוגות בהתחלה, ואיך הכל הצליח בכל זאת להסתבך להם מקיר לקיר.
כשפתחתי את העונה השנייה של “טיפול זוגי”, שעלתה בכאן בחודש האחרון, גיליתי שאת ברעם וולובסקי החליפה שרי אופיר לביא, שהיא עו"סית שעוסקת בטיפול זוגי וגם מטפלת ממש טובה וישירה שלא מהססת להגיד בקול את דעתה. וכמו תמיד ביצירה הטלוויזיונית הנפלאה הזו, גם הפעם העבודה של העורכת עדי לוי ממש ראויה לכל שבח. היא הצליחה להביא חמישה זוגות מגוונים עם סיפורים יוצאי דופן, ובכל זאת בחרה אנשים אהיבים מאוד, כאלו שאת ישר מתחברת אליהם ומוצאת את עצמך בתוכם.
הזוג שתפס אותי הכי חזק הם שרה ונתנאל, הצעירים היפים והאינטליגנטים. שפת הגוף של שרה כלפי בעלה כל כך מסויגת, וגם הוא לא מצליח להסתכל לה לתוך העיניים מרוב שהוא כבוש בטינתו כמו בתחמיץ. "זוגות במשבר נהיים כל כך מגוחכים", אני אומרת לרן, "האיש הזה עשה איתה ילדים, האישה הזאת מכירה את כל נקודות החן שיש לו בגוף, ובכל זאת לזר ברכבת או לאישה שלידם בסופר הם יפגינו פי מיליון יותר חיבה וכבוד מאשר זה לזה כשהם רבים".
וזה מביא אותי לרגע הכי יפה ועצוב בטיפול הזוגי של שרה, במלרע, ונתנאל. הסצנה מתחילה כשנתנאל מספר שדווקא הייתה להם שבת כיפית וטובה. זה קרה כי הוא הקשיב לעצה של המטפלת, קם מוקדם בבוקר ולקח את הילדים הקטנים לשלוש שעות מחוץ לבית, שבהן שרה יכלה סוף־סוף לישון. "ומה זה עשה לך, לדעת שאתה כל כך עזרת לה?" שאלה המטפלת. "זה עושה טוב, זה נותן חשק לעשות את זה עוד", הוא אמר, "אבל משהו בי... לא יודע". "רגע, רגע", אמרה המטפלת, "אתה אומר ‘משהו בי מונע ממני לעשות משהו שעושה לה טוב ועושה גם לי מאוד טוב’. מה זה המשהו הזה, שמונע ממך לעשות את זה בשבילה כל הזמן?" "כן", נתנאל אמר, "איזה מין בן אדם פועל נגד האינסטינקט שלו?".
כששמעתי אותו ישר הבנתי למה הוא התכוון. שאנחנו, בני האדם, יודעים אינסטינקטיבית איך לאהוב. זה סוג של נס, גם אלו מאיתנו שהייתה להם את הילדות הכי קשה ודפוקה בעולם יודעים בחוש טבעי כזה, של גור כלבים שלא הספיק להתקלקל, שהדרך הנכונה לאהוב זה לשמח כמה שיותר את האהוב שלך. להביא לו ספרים בהפתעה בדיוק לפי טעמו או להפתיע אותה במיץ תפוזים סחוט על הבוקר. ולכן כשנתנאל שואל "איזה מין בן אדם הולך נגד האינסטינקט שלו", הוא מתכוון לזה שהאינסטינקט האנושי זה לא רק לדעת שעליך לגרום לבן הזוג שלך להרגיש אושר, זה גם לדעת שזה יהיה רק לטובתך אם תיתן ותפנק, כי תקבל ממנו בחזרה דברים דומים. כן, זוגיות יכולה ואמורה להיות העסק הכי רווחי ומתגמל בעולם. אם תשקיע בה כמו שצריך, היא תחזיר לך מיד את כל מה שהשקעת פלוס בונוסים. זה אמור להיות כל כך פשוט והגיוני, ובכל זאת מתעקשים לחרב את זה. "כולנו הולכים נגד האינסטינקט שלנו", שרי מסבירה לזוג, "יש איזו סיבה טובה שאתם שניכם מתקשים להיות נדיבים האחד לשני. כל אחד מכם מחזיק קלפים נורא־נורא יקרים קרוב לחזה עדיין".
וזה גרם לי לחשוב מיד על המקומות שבהם אני נמנעת מלתת את מה שאני יודעת בחוש שכדאי לי לתת. אני למשל יודעת ששפת האהבה של בן הזוג שלי היא תשומת לב. כשהוא היה ילד קטן הוא הרגיש קצת שקוף, ומאז הוא רגיש מאוד להתעלמות. לרוב אני יודעת לתת לו את היחס המיוחד שלו, כדי לא לגרד לו את הפצע של הרואה והבלתי נראה מחדש, ובכל זאת, לפעמים שנינו יושבים בסלון ואני יודעת שהוא רוצה שאני ארים את המבט עכשיו ואסתכל עליו. ועדיין, אני ממשיכה לגלוש באדישות באייפון שלי, מעמידה פנים שאני קוראת מאמר חשוב שעה שבפועל אני סוקרת תיקי וינטג' של שאנל.
אז למה בכל זאת אני לא עושה את מה שנולדתי לעשות, ומשמחת אותו? זה אפילו לא ידרוש ממני כלום. כל מה שאני צריכה לעשות כדי להכניס קצת אהבה לבית שלנו זה להרים את שני האישונים שלי, שבאמת לא שוקלים יותר מדי, מעל האייפון, לחייך אליו ולהגיד "מאמי שלי". אז למה שאני אמנע את האור שלי ממנו, דווקא ממנו, שהוא החבר הכי טוב שידעתי בחיים שלי? כאילו הקלף הספציפי הזה כל כך יקר לי מסיבה מסוימת שאני פשוט מסרבת לתת לו אותו, מחזיקה את מבט האהבה שלי בכוונה קרוב לחזה.
למכשולים הבלתי עבירים האלו קוראים בפסיכולוגית "חסמים רגשיים", והם נובעים בראש ובראשונה מפציעות מהילדות. רובנו מכירים את החוויה הזאת, להיות ילד קטן מאוד שהלב שלו כולו פתוח לאנשים שהוא הכי אוהב. אבא או אמא שלו. עד שיום אחד אתה ניגש, כולך רצון תמים ובוער לאהוב ולהיאהב, ובום, אבא או אמא סוגרים עליך את הדלת. זה בכלל לא משנה אם זה בטעות, כי אמא בטלפון בדיוק כשאתה בא להראות את הציור שבו ציירת אותה, והיא צורחת עליך "מה אתה רוצה?! אתה לא רואה שאני עסוקה פה?" או כי אבא נכה רגשית שאומר לך "תפסיק להתבכיין, אתה ילד או ילדה קטנה ומפונקת?". כך או כך, הנזק נעשה, הדלת נטרקה עליך. עוד כמה פעמים כאלו, ואתה מלמד את עצמך לא לבטוח. להסתדר לבד, בלעדיהם, לא להרשות לעצמך לחלום על חיוך או חיבוק מהם. עדיף להתרגל לזה שאתה לבד, כי זה כואב מדי לסמוך. והנעילה האוטומטית הזאת של הלב? היא נשארת איתך. עד שיום אחד, כשאתה גדול וכבר יש לך זוגיות משלך, האינסטינקט הראשוני שלך הוא כבר לא לאהוב כמו שהיה אמור להיות לפני הקלקול הזה. במקום זה יותר חשוב לך להישאר בשליטה. להחזיק תמיד איזה אוצר אחד שהוא רק שלך ולא תחלוק אותו. במקום לפתוח את כל מזווה הנפש שלך למי שאתה אוהב, אתה נמלא בכעס, למה תמיד אני זאת שצריכה ליזום, אני זה שצריך לתת? כי אני נדפקתי כבר פעם, אני הייתי פראייר רגשי כבר בעבר, והיא? היא המייצגת של אמא ואבא או של החברה בגיל 20 שניצלה אותי. היא האדם הזה שבא לקחת ממני, ופתאום אני שוכח שהיא האישה המקסימה שתפרה לי כפתור רק אתמול.
כמו נתנאל, גם אני שייכת לסוג האנשים שפשוט מפחדים לעשות את מה שבבירור רק יביא להם אושר. נדמה לי שפסיכולוגים קוראים לזה “דפוס היקשרות נמנע חרדתי”. מה שבטוח זה שאני כמעט תמיד לא נשארת מספיק זמן בחיבוק של רן, למרות ששם, בחיבוק שלו, זה המקום היחיד שבו אני נושמת לאט ועמוק ואמיתי. אני תמיד הראשונה שלוקחת צעד אחורה, ישר מדליקה סיגריה. לא סתם אני מעשנת, זה מאפשר לי למסך בעשן את הקרבה המבהילה הזו. וזה מפחיד לחשוב שאני מעדיפה לנשום קצר, חטוף ומסרטן מאשר להירגע, להתמסר, להכניס פנימה את כל שפע החמצן שהאהבה נותנת.
ואיכשהו, למרות שאני יודעת כמה שלשמח אותו זו עבודת חיי, פעם בכמה זמן אני מרימה מין תריס כזה בינינו ומגיפה אותו. עד כאן, התקרבנו, עכשיו בוא נשים פרק של “שוגון” וניסוג שוב לקווים הבטוחים. וזה מרגיש נורא, כמו להיות המחלה האוטואימונית של עצמך. כל מה שאני רוצה בחיים האלו זו זוגיות נפלאה, בגלל זה בחרתי בגבר כל כך נדיב ומעניק, כי ידעתי שיש לי פה סיכוי להיות גם נדיבה עם עצמי. ובכל זאת אני במו ידיי מקטינה את האהבה הנדירה הזאת, הופכת אותה למדודה ונשלטת. וזה מטריף אותי לדעת שבכל דקה וכל שנייה יש לי את הכוח לשלוח את האצבעות שלי או את העיניים שלי קדימה, ובמקום זה אני נשארת כמו טיפשה על הספה, מלטפת מקלדת, נוגעת בספר, לא פורצת את מחסום העור. "תפתחו את הלב", שרי מפצירה בבני הזוג. וזה עושה לי חשק לפתוח אותו לרווחה, להוציא כבר לאוויר את כל מה שנכלא לפני שנים.
למה גם השנה, לצד העצב ולנוכח סיפורי הגבורה, חייבים לשמוח בפורים
1. למגילת אסתר קוראים כך בזכות אסתר המלכה, אבל לפי הדרש, גם בגלל ההֶסְתֵּר שיש בה. כשם שלפי המדרש העולם נקרא "עולם", בין היתר כי השכינה נעלמת בתוכו. יש בגמרא שאלה מעניינת: אסתר מן התורה מנין? והתשובה: מהפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתּר אַסְתּיר".
השאלה נובעת מכך שמגילת אסתר מיוחדת בכך שה' קיים אמנם בסאבטקסט שלה, אבל לא מוזכר בכלל בטקסט. אפילו לא פעם אחת. זאת ועוד: פעמיים בשנה אנחנו אומרים "על הניסים" בתפילה, בחנוכה ובפורים, אבל בשונה מחנוכה - שם הניסים ברורים, מעין קסמים מופלאים מעל הטבע (פך שמן קטן שמספיק לשמונה ימים) - מגילת אסתר מספרת סיפור עם היגיון לוגי. יש גזירה קשה על היהודים, ויש את אסתר שנמצאת במקום הנכון, ויש את הפרנויה של אחשוורוש, שמניעה מהלך די הגיוני, והכל מתגלגל באופן יחסית טבעי לטובה. כמובן שהכל טוב כל כך, שהפרשנים מסבירים שכל מקום במגילה שבו כתוב "המלך" הכוונה לה', שהרי ברור שהייתה יד נסתרת בסיפור.
2. באופן אישי אני לא צדיק כמו נחום איש גמזו ואינני טוען שהכל לטובה. ממש לא. מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר איננו לטובה. הוא לרעה, אחושרמוטה לרעה. אבל, יש אֲבל. כי לצד האסון הגדול והטראומה הנוראה, גילינו גם דברים חשובים על עצמנו. גילינו שאנחנו יודעים להתאחד בעת צרה, גילינו כמה גיבורים הלוחמים שלנו, וגילינו כמה רוח התנדבות יש בישראל. מה שקרה, לרעה קרה - אבל משקרה, עלינו לנסות להפוך הכל עד כמה שניתן לטובה.
גם בפורים הזה אנחנו שמחים וזוכרים, וזה מה שאני מאמין שצריך לעשות בחג. ראיתי שיש אנשים ששואלים איך אפשר בכלל לעשות מסיבות פורים, כשאחים שלנו בשבי. התשובה היא שחייבים להמשיך לשמוח בפורים, כדי לגייס כוחות להתמודד עם המציאות הנוראה של חיינו. נפשנו זקוקה יותר מאי פעם להפוגות מהצער. הסוד הוא לשמוח ולזכור. ובעצם, איך אפשר לשכוח?
3. במוצאי שבת הייתי במשחק של הפועל ירושלים בארנה. נדחיק רגע את מה שהיה על המגרש, כי זה אירוע שאני מעדיף לשכוח, אבל המשחק התחיל בטקס לזכרו של מיכאל גל ז"ל, אוהד הקבוצה שנפל בעזה. בן 29 בלבד היה. בהמשך אני רואה בחור צעיר עם איזו חבישה על היד. שאלתי מה קרה. חזרתי מעזה, ענה. סיירת נח"ל, נפצע בהיתקלות. בהמשך המשחק מישהו מביא לי סטיקר לאוטו לזכר ירון אליעזר צ'יטיז ז"ל, אחיו הקטן והאהוב, גיבור ישראל שנפל במערכה. הצלם במשחק הוא סבא של אופיר אנגל, שחזר מן השבי. וכל זה בערב אחד של משחק כדורסל. המציאות הקשה איתנו פה, והיא איתנו כדי להישאר. אלה הם חיינו בעת הזו. אין בית שאין בו כאב. שאין בו גבורה.
4. למחרת הופעתי בחיפה. משפחתו של בני וייס הגיעה להופעה. את בני וייס ז"ל פגשתי לפני שנכנס לעזה. קצין שריון שלא היה אמור להיכנס, אבל נלחם כדי לקבל צוות וטנק. זה התפקיד שלנו, הסביר לאביו, להגן על המדינה. הוא היה קצין רציני ושקט. הוא נהרג כשסיכן את עצמו כדי להבין טוב יותר היכן נמצאים כוחות החי"ר בשטח, כך שיוכל לחפות עליהם באופן מיטבי. הנוכחות של הטנק שלו והחתירה שלו למגע הצילו חיים. התמונה האחרונה שלו היא איתי, אחרי ההופעה שעשיתי לחברים שלו, ישראלים צעירים שישבו בשטח כינוס באוהל וערכו הכנות אחרונות לקראת פגישה עם הרעים שבאויבינו כדי להיפרע מהם. לא היה בהם פחד ולא היסוס. הם ביקשו להשיב את כבוד המדינה שלנו שחולל בשבת ההיא.
בני לא חזר מן הקרב, אבל רוחו כאן איתנו. בסיום ההופעה פגשתי את הוריו ושני אחיו של בני. משפחה שעלתה מרוסיה והייתה גאה כל כך בבנה הבכור, קצין ישראלי. משפחה שספגה מכה קשה, אבל מתעקשת להמשיך קדימה ואפילו לשמוח עד כמה שניתן. ואם הם יכולים, אז גם אנחנו יכולים לשמוח בפורים הזה. לצד הכאב, לצד המציאות הקשה.
5. עוד קצת על גבורה וגיבורים ברשותכם. ראשית מילה על תא"ל דן גולדפוס, שדבריו היו עבורי כמים קרים לנפש עייפה. בסוף התקופה בחאן־יונס נפל ניצן שסלר ז"ל, לוחם מהגדוד שהיה תחת פיקודו של גולדפוס. אחד החבר'ה מהגדוד הגיע לשבעה על מדים. ישבה שם אישה מבוגרת, ושאלה אותו אם הוא חוזר לחאן־יונס, כי הבן שלה חייל שם, וביקשה שימסור ד"ש. הוא שאל מי הבן ובאיזה גדוד הוא, היא ענתה לו "דן מהאוגדה". מה שם המשפחה, שאל החייל. "גולדפוס", ענתה האישה.
ולסיום, עוד סיפור על גיבור נוסף שאיבדנו: בשעות הקשות של הפילוג בתקופת המחאה, עמישר בן דוד ז"ל, קצין מילואים שתרם כליה, היה אומר שהוא לרגע לא מפסיק להרגיש הכי מחובר לכל עם ישראל, כי הוא גר בעלי אבל יש לו גם כליה בקפלן. עמישר נפל בקרב בדרום הרצועה.
הימים ימי פורים והעיר שושן נבוכה. יש צער גדול בארצנו אבל יש גם רוח גדולה ותפילה שכאז כך היום, הכל יתהפך לטובה, כפי שנקרא במגילה: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם... וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב".
חג שמח.
להתפייט עלייך / היי את, מולדת. שומעת? כן־כן, אלייך אני פונה. היישירי המבט אם כבר את כאן. זה אני בנך, אם לא זיהית. ולמה לפתע? אולי מפני שהבנתי מהכתבה בשישי האחרון בגיליון זה על מועדון הבריחה ממך לקפריסין. שעוזבים אותך. שזה מבאס. שאת במשבר.
העולם קרס ב־7 באוקטובר. הידעת? השמעת מה קרה לנו? אז אמרי לי, זה בסדר להתפייט עלייך לרגע באמצע העצב החרדתי שתוקף רבים מאיתנו לאחרונה? ספרי לי, איזו אהבה היתה ויש לנו? האם עוד אפשר לעמוד לשיר לך ככה סתם מאהבה על אחת הגבעות בלי מעקה ובלי שניפול?
מה שלומך / טוב, ברור לך שאנחנו חייבים דחוף לעבור לסיילנט טריטמנט, כלומר טיפול בשתיקה, כי היוהרה והבלבלת מתגנבים שוב למקומותינו.
על כל פנים במקום לקטר (ויש על מה) נתקפתי אלייך כאמור הבהובים של אהבה שאני רוצה להגיד לך אותה בפרהסיה. אולי כי שכחתי להיות איתך לאחרונה בדיבור אינטימי, ונהייתי חוטא כמו כולם בהכללות לגבייך מבחינת תחושת המלחמה, הנרדפות הישראלית בעולם, או מבחינת המנהיגות הפוליטית והצבאית.
אז מה שלומך מולדת? מה מצב יבולייך, גבינותייך, אבוקדייך, הדרייך? ומה את אומרת על חבלי הארץ המפונים שלך בצפון ובדרום, ועל הישראלים שרוכשים דרכונים זרים ועוד בשיא האנטישמיות בעולם. הוריי הרומנים אמנם עשו אותי כשני מעפילים על חוף הים במחנה ההסגר בפמגוסטה הקפריסאית, אבל לא חשבו כלל להתיישב בלרנקה שבקפריסין. מכווץ, לא?
קראש / אני רוצה דווקא כן להיזכר מתי נהיה לי קראש עלייך. כלומר, מתי לראשונה התאהבתי בך בתמימות ילדותית ששמורה איתי עד היום? או במילים יותר פואטיות, מתי נתתי לך חיי, ירדתי על ברכיי, יאמינו לי כולם, למדתי מה זה סתם ונעלבתי” (כוורת).
זה היה דרך אין־ספור דברים קטנים. למשל במסע מים אל ים כשזחלתי על צינור ארוך מעל נחל לימון־עמוד וחטפתי לפתע פחד גבהים. במחנות העבודה בשדות יפעת וניר דוד או בשדה בוקר כשבן־גוריון צעד על הכביש והיינו מציצים במנהיג שלמדנו להאמין שהוא דגול. כשירדתי לכנרת, ונתקלתי לראשונה בקבר רחל המשוררת באוהלו או כשרצנו מיוזעים למערות קומראן כפלוגת טירונים בתותחנים. ואולי כשראיתי בלייב בגיל 13 את שלישיית גשר הירקון (אריק, יהורם ובני) במועדון החמאם ביפו, שרים את “לילה בחוף אכזיב” של נעמי שמר. משמע בכל מקום שבו שמעתי את קולך ואנחותייך, צערך ושמחתך, התאהבתי בך.
לפגוש בך היה תמיד כמו לפגוש אישה בחושך באיזו מסיבה ולהאיר את פניה החיוורות עם פנס האייפון או להתאמץ להוריד אפרסק מעץ תפוזים או להיכנס לחנות לחם ולפגוש ישראלים חרמנים על פחמימות או לשחות נגד הגלים בחוף ימך בעתלית ולהיאנח בפטריוטיות מוגזמת שהחוף הצפוני שלנו יותר יפה מהחופים של תאילנד, שבהם גם מוקמות כבר מושבות ישראליות לאלה שהתייאשו לדבריהם מלהיאבק עלייך.
שני ימי הולדת / השבוע מלאו 86 לשלמה מנצור, זקן החטופים שלנו, ובירכתי אותו כשלמה אל שלמה במי ייתן ויחזור כבר. גם לאלעדיק האהוב שלנו מלאו 66, אז שמעי מה אמר עלייך לפני שנה, בשיא השסע והקרע, כשחגג ת'יומולדת האחרון בחייו.
"תפאורה לא משהו לחגוג יומולדת 65. תקופה קשה. מדאיגה. מפחידה. מעיקה. לנתן זך יש שיר: ‘לא כך תיארתי לי את פני הדברים’. אז מי ייתן ונדע ימים יפים יותר", סיים אלעדיק האופטימי. הוא לא ידע שימות ושתהיה מלחמה נוראית. אבל הוא אהב אותך אהבת נפש (ואנחנו אותו).
את בתפקיד / אני מזיז לרגע שאלות גורליות כמו מי אשם ומי גנרל חכם ומי מנהיג, מי בז לאמריקה, מי דלוק על האירוויזיון ומי למופע שעשו חבריה של קורין אלאל הנהדרת.
כי חשוב שתביני שבין שקדיותייך ותורמוסייך נקברו לאחרונה על אדמתך מיטב הבחורים שלנו (250 גיבורים מאז פרוץ התמרון) וזה קורע אותנו. וגם שעה שאת מגדלת דשא פרא אביבי על הררייך אנחנו עדיין מחכים למה שנקרא עסקת 134 החטופים, כי בלעדיהם אין לנו מה לחפש פה.
בייבי מולדת. שמנו עלייך את כל החלומות והתקוות להיות מאוחדים סביבך למרות ריבוי הדעות בינינו. ודעי לך שזה תפקיד הרה גורל להיות המולדת שלנו. כי אנחנו גם עם הפכפך, גם תנכ"י, גם מודרני וגם מסוכסך, אקטיבי מאמין ויורד על עצמו.
ובכל זאת, האם שמת לב שלמרות שחצי עולם כבר לא סובל אותנו בשיט, עדיין לציפורים אין דעות קדומות והן חזרו אלייך גם השנה באביב? ובעקבות זה בא לי לפעמים לעשות משאל בין ילדי הטיקטוק ולברר ת'מילים של מי הם מכירים יותר - של ששון שאולוב, הזמר העולה, או של ביאליק, המשורר העתיק עם “שלום רב שובך, ציפורה נחמדת”. זה לא פייר כי ביאליק מעולם לא היה טיקטוקאי.
סיפור עזתי מצמרר /בואי אלחש לך זיכרון מצמרר שמלווה אותי מתחילת המלחמה. כשלהקת חיל הים שבה שירתי הייתה בדרכה להופעות בסיני בסוף שנות ה־60 היינו חוצים את רצועת עזה ועוצרים ליד דוכן הפלאפל במרכז העיר עזה. כן־כן, אותה עזה של היום רק עם פרצוף אחר.
הפלאפל של עזה היה אז נקודת ציון מרכזית בעיר בטרם הופעת חמאס. וכשדרדסי עזה היו מקיפים אותנו ומבקשים ביס מהפיתות והפלאפל החם זה היה כנראה תחילת המסדרון ההומניטרי כי נתנו ביסים. רק מבלי לשער שיום אחד הם יהיו ההורים של הנוח'בות המנוולים שרצחו בנו. צמרמורת חולפת בגופי כל פעם שאני חושב על זה.
המחברת למולדת / מה מעניין בך ומה לא? אותי מעניין הכל. וזה החל בגיל 12, כשהגעתי לבית הספר וגיליתי ששכחתי את המחברת למולדת בבית, היו לי עשר דקות לקפוץ הביתה ולהביא אותה לשיעור. אז רצתי הביתה כמו משוגע, ועם המחברת ביד חזרתי לשיעור בזמן. ואז, כשפתחתי את המחברת, מה היה כתוב בה? כלום. רק שורות ארוכות וריקות שעליהן התחלתי לכתוב את סיפור אהבתי אלייך. את הטירוף, השיגעון והשיטיון. ואיך גם כשלפעמים אני חש איתך קצת אאוטסיידר, ברור לי שלעולם לא אעזוב אותך גם אם תחפשי אותי באנטרקטיקה.
“עדיין רצינו / טרם מיצינו, מקשיב לרעש שלך / שבדממה / פצעינו מגלידים / כשאנחנו הולכים לחפש נחמה", כתבתי עלייך בשיר לא ארוויזיוני השבוע.
דיבור בדרך / יצא לי עלייך טור מוזר, בייבי. טוב, אין לי תכסיסים הפעם. הכל אזל אחרי חמשת החודשים האלה. אני רק מחכה ליום שכבר לא נהיה מכותרים באויבינו החיצוניים והפנימיים, ונחשוב בשיקול דעת עמוק לאן פנינו מועדות איתך.
בשבת האחרונה נסענו משכונת פלורנטין ועד הבית שעה וחצי מרוב פקקי מכוניות בעיר. זה היה מבאס. אבל אז אמרתי לבת שלי שירי שנסעה איתי: מותק, אין מי שיפריע לנו עכשיו לדבר עלינו, עליה (כלומר עלייך, מולדת) ועל מה יהיה בסופנו ואולי מה יהיה כשנשוב להתחלתנו מחדש.
זהו? כן, זהו. מישהו אמר לי שאסור להגזים בדברי אהבה תמימים ושצריך לשים הכל בפרופורציות כדי לא להתאכזב.
מרבים באימה. אבל לא רק תחפושת נוח'בה משרד החינוך צריך היה למנוע. יש עוד תחפושות שהן טריגריות השנה, שחבל שלא נאסרו
לאור המצב הביטחוני ובמטרה למנוע פאניקה מיותרת, יצא השנה משרד החינוך בהנחיה לאסור על הילדים להגיע למוסדות החינוך בתחפושות מפחידות. כמו כן נאסר עליהם לשאת אביזרים שעלולים לעורר את הטראומה של 7 באוקטובר: נפצים, בלונים, רעשנים, זיקוקים, אקדחים, רובים, סכינים בין השיניים.
תלמיד או תלמידה שלא שעו לצו והגיעו בתחפושת מבהילה, התבקשו לחזור הביתה ולהחליף אאוטפיט. כי המשרד, בראשותו של שר החינוך יואב קיש המקסים והרגיש, דואג לנפשותיהם של תלמידי ישראל. כבר מזמן הוא ביקש מהמנהלים ומהמורים לקיים שיח מקדים בנושא - אולי חלקכן אפילו נטלתן בו חלק - ובו נקבעו קווים מנחים, איסורים ואזהרות לצורה ולאופן שבו נכון לחגוג השנה את חג ההודיה בנושא אי־השמדתנו.
מצד אחד, נשמע הגיוני. הרי אף אחד לא מעוניין להיתקל במחבלי נוח'בה בגובה דשא בפתח הגן...
...ולא יעלה על הדעת שבזמן שכוחותינו דולקים אחר ראשו של השטן במנהרות עזה, יסתובבו מעל פני האדמה עשרות סינווארים וסינוואריות. מה שמותר לתוכנית פריים טיים בטלוויזיה המסחרית - ומתקבל בציבור כביקורת לגיטימית וכהומור משובח - מוטב שלא יועתק על ידי ילדים שאינם בקיאים במלאכת התסריטאות והסאטירה.
מצד שני, אני חייבת לומר שמשרד החינוך והעומד בראשו יכלו להתאמץ קצת יותר. מפת הפחדים של הציבור בישראל, כמו גם הטריגרים המפעילים אותם, רחבה בהרבה מנוח'בות ומסינווארים. אם כבר גילה השלטון - שתחת הנהגתו התחולל האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה - אחריות כלשהי, אם לא בנושא האסון אז לפחות בנושא מסיבות פורים, אין לי אלא להצטער שלא נלקחו בחשבון פחדים נוספים, ושלא נאסר על ילדים להגיע במגוון תחפושות אחרות. אבל כיוון שיש סיכוי טוב שנהיה בשנה הבאה פחות או יותר באותו מקום, אם לא במקום נמוך יותר, אני משאירה פה את תחינתי לשר החינוך הנכבד ומקווה שייקח את המלצותיי בחשבון.
