ישראל, 1962. דוד בן גוריון ראש הממשלה, יצחק בן צבי הנשיא, בנגב נוסדת העיר ערד, המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה העברית יוצאת לאור, אורי זוהר מביים את סרטו הראשון "עץ או פלסטיין", והפועל תל אביב בכדורסל זוכה בגביע המדינה הראשון בתולדותיה. לכאורה, שום דבר לא קושר את ג'ייק פאלטרו לישראל של תחילת הסיקסטיז. ובכל זאת, הקולנוען האמריקני מצא את עצמו מצלם דרמה היסטורית דוברת עברית שעלילתה מתחוללת בארץ הקודש, 13 שנים לפני לידתו ב-1975 בלוס אנג'לס. מה הניע את ההרפתקה הלא צפויה הזאת? סקרנות כפייתית בנוגע למשפט אדולף אייכמן.
"התופעות הללו יהיו רלוונטיות לנצח, ואנחנו רואים מה שקורה היום באוקראינה. זה נורא, ואנחנו חייבים למצוא דרך לדבר על זה", אומר פאלטרו בריאיון מיוחד ל-ynet, שנערך רגע לפני הקרנת הבכורה אתמול (ב') של סרטו "יוני אפס" בפסטיבל קרלובי וארי שבצ'כיה, 60 שנה אחרי הוצאתו להורג של אייכמן.
"יוני אפס", שבטיוטת התסריט המקורית נקרא "התנור", מנסה לחקור את ההוויה הישראלית מתוך תיאור הימים האחרונים לפני שאייכמן מת בתלייה בכלא רמלה, קיץ 1962. המקרה בעל ההשלכות ההיסטוריות עמד במרכז השיח הציבורי בישראל באותה העת, אולם פאלטרו ושותפו לכתיבה תום שובל העדיפו לגולל את הסיפור מתוך נקודת מבטם של אלו שעסקו בהכנות המעשיות של מימוש עונש המוות, שהוטל על מי שפיקח ממשרדו על רצח המוני של מיליוני יהודים באירופה. כך נכרכות יחדיו דמויותיהן של הילד דוד שמועסק בבית מלאכה לבניית תנורים ועוזר לעצב קרמטוריום מאולתר לשריפת גופתו של אייכמן, איש השב"ס חיים אמזלג שאחראי על שלומו של הצורר הנאצי, ומיכה ארונסון - ניצול שואה ששימש כעוזר התובע במשפט עצמו. לכל אחד מהשלושה יש זיקה משלו למעמד ההיסטורי והגבר הגרמני קר המזג שבמרכזו. "יוני אפס" צולל עמוק לתוך החוויה האישית המורכבת של כל אחת מהדמויות הללו, ובמקביל בוחן את החברה הישראלית ברוח התקופה עם לא מעט קריצות נוסטלגיות מרגשות, ולא פעם משעשעות.
פאלטרו, שמתגורר בניו יורק (שם נערך הריאיון עימו), הוא בן לאצולת קולנוע אמריקנית. אימו היא השחקנית בליית' דאנר ואחותו היא הכוכבת ההוליוודית זוכת האוסקר גווינת' פאלטרו. הקשר שלו להיסטוריה של העם היהודי, ושל שושלת הרבנים ארוכת השנים של משפחתו, נוצר בהשראת אביו ברוס פאלטרו - מפיק קולנוע וטלוויזיה מוערך שהלך לעולמו ב-2002, עת היה בן 58 בלבד. "הוא היה אובססיבי לגבי היסטוריה יהודית ומלחמת העולם השנייה, וזה משהו ששנינו נהגנו לחקור יחדיו", אומר פאלטרו שאינו נחשב יהודי מבחינה הלכתית, אך רואה עצמו ככזה. "לא היינו משפחה מסורתית, אבל כן הייתה לי בר מצווה וחוויות שונות שהיו ערכיות לנו. הייתי קרוב מאוד לאבי והוא מת מאוד צעיר. ואני יודע שהוא היה נהנה מהסרט, וכך גם סבא שלי. זה המשך ישיר להשפעות שספגתי והתכנים שקראתי והתעניינתי בהם בנוגע לתולדות העם היהודי. גיליתי שיש לי מקום בתוכו באמצעות היצירה".
נקודת המוצא לעבודה שלך על הסרט היא הזיקה המשפחתית ליהדות. גווינת' לא הייתה מעוניינת להצטרף אליך במסע הזה?
"הייתי רוצה לשתף איתה פעולה שוב, היא שחקנית נהדרת ואני לוחץ עליה כל הזמן לעשות עוד סרטים, אבל היא התעייפה מקולנוע. יש לה עסק משלה, והוא מצריך המון עבודה. אנחנו חברים טובים ועבדנו היטב ואני מקווה שזה יתאפשר שוב בעתיד. אני לא יכול להגיד לך עד כמה היא מחוברת ליהדות, זה משהו שצריך לשאול אותה. אבל לאחרונה היא יזמה שיקום של בית עלמין שבו קבורים אבותינו היהודים בעיירה נובוגרד שבפולין. זה אומר משהו".
"האתגר היה למצוא דרך לגעת במשפט אייכמן באופן אנושי"
הסקרנות להיסטוריה היהודית הייתה המניע שדחף את פאלטרו לעולם התוכן הזה, אבל השואה אינה קשורה באופן ישיר לקורות המשפחה שעזבה את אירופה הרבה לפני מלחמת העולם השנייה. "אני זוכר שאבי נהג לאייר איורים מהשואה. זה קצת מוזר שבחור בן 20 פונה לסוג כזה של אמנות. לא חשבתי על זה לפני, אבל לדעתי העובדה היא שאנשים כמוהו וכמוני יוצרים מכיוון שאין לנו תשובות ואנחנו רוצים לפתוח בשיחה שלא תוביל בהכרח לפתרון. הסרט הזה הוא אישי מאוד מבחינתי, אבל בגלל אינטואיציה רגשית שמקרבת אותי לנושא", אומר פאלטרו.
"מעולם לא התכוונתי לעשות סרט על הנושא הזה, אבל אני זוכר שנתקלתי איפשהו בהערת אגב בנוגע להוצאה להורג של אייכמן, והיא תפסה את תשומת ליבי: ההכנות המעשיות לקראת האירוע, שכל כך מעט נכתב עליהן. ככל שהעמקתי לתוך הנושא הזה, ידעתי שאני צריך לצאת לישראל ולפגוש את האנשים המעורבים. וכך עשיתי. יצא לי לפגוש כמה מהם, והתוודעתי לעוד ועוד נקודות מבט שניתבו אותי לסיפור כזה. מצאתי שילוב של סתירות ואירוניה בכל אחת מהדמויות, בכל צעד שהן עושות כחלק מהתהליך הפרוצדורלי הזה. זה סוג הסיפורים שאני נמשך אליהם, כשהדמויות סותרות אחת את השנייה. במקרה שלנו זהו האירוע הזכור כל כך של משפט אייכמן, והאתגר היה למצוא דרך לגעת בו באופן אנושי. זה מה שעורר את העניין אצלי".
פאלטרו פעל מכוח האינטואיציה, אבל כדי שגרעין הרעיון ימומש, הוא ידע שעליו למצוא שותפים ישראלים לעבודה של הסרט. המפיק הניו יורקי יליד ישראל אורן מוברמן נרתם למשימה ועזר עם החיבורים הנדרשים עם תעשיית הקולנוע המקומית. הקולנוען הישראלי תום שובל ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם") חבר לבמאי האמריקני כתסריטאי שותף וביחד החלו השניים במלאכת הכתיבה, שכללה אינספור תרגומים ותרגומים של תרגומים מעברית לאנגלית וההפך. "בעזרת תום הצלחתי להעמיק עם התחקיר מעבר לרעיונות המקוריים שהיו לי לגבי העלילה והדרך שבה תיארתי לעצמי את ישראל באותה התקופה. עוד ועוד שכבות תרבותיות התגלו וידעתי שכדי לחדור לתוכן אני זקוק לשותף ליצירה. ותום היה כזה, עבדנו היטב ביחד והתקרבנו מאוד".
כך התגבשה לה מעין קופרודוקציה ישראלית-אמריקנית, לא משהו שכיח בתעשיית הקולנוע כחול-לבן שנשענת על כספי ציבור וחוברת בדרך כלל לגופי תמיכה אירופים שפועלים על פי אותו מודל, כל כך שונה מתהליך המימון הפרטי הנהוג בארצות הברית. "זה התחיל כהפקה אמריקנית של סרט ישראלי", אומר מוברמן, שאליו התלוותה לפרויקט המפיקה מירנדה ביילי, ובהמשך הצטרפו גם המפיק הישראלי דודי זילבר וגם קרן רבינוביץ לקולנוע. שילוב הכוחות הזה נדרש להפקה מורכבת כמו של "יוני אפס". אם לא די בכך שהסרט דובר העברית מבוים על ידי במאי שאינו מצוי בשפה, הוא צולם בפילם 16 מ"מ באמצעות ציוד ישן שהצריך התאמות ותיקונים.
אבל פאלטרו נשען על הניסיון שלו כבמאי קולנוע ("הלילה הטוב" מ-2007 עם גווינת' פאלטרו ופנלופה קרוז, ו"הצעירים" מ-2014 עם מייקל שאנון וניקולס הולט) וכיוצר טלוויזיה (NYPD Blue, "אימפריית הפשע"), כדי להוביל את ההפקה מלא ביטחון עצמי. והביטחון הזה גבר אחרי תהליך הליהוק המוצלח מאוד לדבריו, שהביא להפקה את השחקנים עמוס תמם, ג'וי ריגר, צחי גראד, תום חגי, עמי סמולרצ'יק, אדם גבאי, נועה קולר, רותם קינן, קובי אדרת, יעקב זדה-דניאל והילד נועם עובדיה בהופעה ראשונה.
"יש מסורת קולנועית של במאים זרים שעושים סרטים במקומות אחרים ובשפות שונות", הוא אומר. "להפקות קולנוע יש סדר משלהן, כמעט כמו בצבא. וזה משהו שקורה בכל העולם. יש לך לוח זמנים נוקשה, ואתה לא יכול להתעכב על כל מכשול קטן, ואתה צריך למצוא פתרונות מהירים כדי להימנע ממשברים. אז בסופו של דבר הכול התנהל כמו בהפקות אחרות. אני מרגיש בנוח באתר הצילומים. העברית שלי דלה מאוד, אבל בגלל ההיכרות המעמיקה שלי עם התסריט, יכולתי להבחין בכל מה שהשחקנים אומרים וגם לשים לב מתי ההופעה של שחקן מוצלחת או לא, בכל שפה. ברגע שהחלטנו שהסרט יהיה דובר עברית, זה שם אותי על המוקד, אבל אתה חייב לבטוח בעצמך וללכת עם ההחלטה שקיבלת לטובת הסרט. בנוסף לכך היו אנשי צוות שעזרו לי, ובראשם הצלם ירון שרף".
"עלה בי חשש כבד שהסרט עלול לא להצטלם"
שום דבר מקורות חייו המקצועיים וניסיונו המוקדם בתחום לא הכין את פאלטרו לאתגר שהציבה מולו מגפת הקורונה. אחרי כל כך הרבה הכנות מורכבות, הצילומים עמדו לפתע בספק והאפשרות שהפרויקט כולו יתבטל הפכה לממשית. המשבר הפך למיידי כשעמוס תמם - שלוהק לתפקיד של חיים אמזלג, שומרו של אייכמן - נחשף לנגיף ונדרש לבידוד. בלית ברירה, החליט פאלטרו לוותר על שירותיו של הכוכב הראשי ולהקפיץ במקומו את השחקן יואב לוי.
"זה היה ביש-מזל נוראי, משהו שניסינו לפתור באופן ההוגן ביותר ועדיין הרגשנו רע עם זה", נזכר הבמאי, "בהתחשב בעיכובים שייגרמו להפקה, עלה בי חשש כבד שהסרט הזה עלול לא להצטלם, וזה היה הפחד הגדול ביותר שלי. כל מה שנותר לי לעשות זה ללכת עם האינסטינקטים והניסיון שלי. הפקות קולנוע זה עניין שברירי ולא משנה כמה אתה מתכנן מראש, דברים לא צפויים קורים. אתה נדרש לפתרונות וזה עולה כסף, וזו בעיה כשהמשאבים שעומדים לרשותך מוגבלים. אז קיבלתי החלטה, והיא הייתה כואבת. היה לנו משבר, והיינו חייבים לפתור את זה. אני לעולם לא אשכח את זה".
מלבד העניינים ההפקתיים כבמאי זר שעובד עם צוות מקומי, אתה נדרש גם לרגישות כתסריטאי זר שמנגיש תכנים נפיצים לקהל ישראלי. זכר השואה ומשפט אייכמן הם בהחלט כאלה.
"הסיפור הזה הוא היסטורי, והייתי רוצה לחשוב שאפשר לגולל אותו משלל פרספקטיבות", אומר פאלטרו, "המטרה שלי הייתה למצוא זווית שתהיה מספקת תרבותית ומבדרת, אבל גם תתרום לשיח על השואה. אני חושב שזה נושא פרובוקטיבי ושהוא טעון פוליטית, אבל הוא אינו מביע עמדה פוליטית כלשהי. זה בלתי נמנע שמישהו ייפגע, אבל אין פה שום דבר מכוון. יש פחות ופחות ניצולי שואה שעדיין חיים, כל מה שנשאר הוא לדבר על קורותיהם, ויש פחות ופחות אנשים שעושים זאת. אני חושב שדרך סרטים אפשר להתחבר לעבר באופן היעיל ביותר. זו הסיבה שהיצירה של קלוד לנצמן כל כך חשובה. הוא מעולם לא הסתמך על תיעודים מצולמים או שחזורים, והעדיף להתרכז בחוויות האישיות דרך עדויות. זה משאיר לך פתח להתחבר לנושא הזה בלי לחזור שוב ושוב לאותם חומרי ארכיון. לא רצינו ללכת לכיוון הזה בסרט, והעדפנו להתקרב לתחושות של הדמויות עצמן".
למרות הקרבה לדמויות מסביב לאייכמן, הוא עצמו לא מופיע בפניו.
"זו הייתה הערה מודגשת בתסריט - שלא נראה את פני אייכמן בשום רגע בסרט. לא רצינו שהוא יקבל נפח של דמות בסרט. הוא אומנם מוצג כבן אנוש, אבל זה קורה מתוך השיחות שלו עם השומרים שלו, לא בזכות עצמו. לא בגלל ההבעות האנושיות שלו. אני לא חושב שתום ואני היינו מודעים במהלך הכתיבה עד כמה היחסים בין הדמויות יעניקו לאייכמן פן אנושי. אבל ההופעות של השחקנים העצימו את רף הרגשות, וזה היה תוצר לוואי לכך. מעבר לכך, התהליך הזה שבו השומרים מוצאים עצמם מגוננים על אייכמן מפני מי שמעוניינים במותו וגם מפני עצמו מפיח אנושיות בדמותו. אנחנו מגלים שהוא נושם ואוכל ומקבל תספורת. מה שמוזר הוא שהאדם שאחראי על דה-הומניזציה של כל כך הרבה בני אדם מקבל יחס אנושי בבית הכלא הישראלי. אלו רעיונות שעולים בסרט, ואני חושב שדרך הביטוי הקולנועי מצליחה להמחיש אותם הכי טוב, יותר למשל מספרות".
דרך הדמויות הישראליות אפשר להבחין בהתנגשות ערכית בנוגע לחשיבות הנרטיב ההיסטורי, שימורו וניצולו על ידי הממסד הפוליטי.
"הדמות של חיים אמזלג מחויבת למשימה שלה, אין לו שום עניין בהיסטוריה. זה חסר ערך מבחינתו. כל מה שחשוב זה מה שהוטל עליו לבצע כאן ועכשיו - לשמור על אייכמן בחיים עד ההוצאה להורג. 'ההיסטוריה יכולה ללכת לעזאזל', הוא אומר. מנגד, הדמות של מיכה מבטאת את השאלה איך אנחנו עומדים ללמד את הילדים שלנו על השואה. אי אפשר להסתפק בהצגת חומרי ארכיון, ובסרט נמנענו מלעשות שימוש בכאלה. אני לא בטוח מה נדרש כדי להותיר את הזיכרון, אבל ניסינו לפתח את זה בסרט. רצינו לשאול שאלות יותר מאשר לספק תשובות. אנשים נחשפים לסיפור המוכר כפי שהוא מוצג להם, וזה גורם להם לשעמום וחוסר עניין. כאילו זה שייך לספרי ההיסטוריה. הם לא ישאלו שאלות כי כל המידע גובש עבורם, ואחרי שנבחנו עליו בבית הספר הם יכולים פשוט להותיר אותו מאחוריהם.
"בשבילי חשוב מאוד לשאול שאלות ולהטיל ספק, ומשם מתפתחים הסיפורים, כי היום ההיסטוריה מוכתבת על ידי מי ששולט בערך בוויקיפדיה. בעוד שיש אנשים כמו מיכה שהעדות שלהם משחררת אותך ומשתלבת בשיח לגבי השואה, עדויות של אחרים כמו של דוד הילד נחסמות ונותרות מחוץ לשיח. ואחת השאלות שעולות בסרט זה מי מכריע מהי האמת. בימינו זה הרבה יותר מסובך מלפני 70 שנה, כי הטכנולוגיות נשלטות על ידי מעט מאוד אנשים, וזה לא יהיה יותר טוב כנראה בעתיד".
"לא הרבה השתנה בשיח לגבי השואה"
למרות ש"יוני אפס" נטוע באווירה נוסטלגית שמזכירה במשהו את סרטיו של אבי נשר, ועל אף היותו שופע בסצנות מלבבות ושובות לב, פאלטרו ושובל נמנעו במכוון מעיצובו של התסריט כעלילה שגרתית בשלוש מערכות. מה שנראה תחילה כמו סיפור התבגרות של ילד מקומי בתחילת שנות ה-60, פורץ החוצה מהנוסחאות הנרטיביות המקובלות לסיפוריהם של חיים ושל מיכה, אשר מבקשים להגיד דבר מה על הישראלים אז והיום.
5 צפייה בגלריה
"לא רצינו שאייכמן יקבל נפח של דמות בסרט". מתוך "יוני אפס"
(צילום: באדיבות Films Boutique)
"ייתכן שיש לי יתרון כיוצר זר מכיוון שהידע והניסיון שלי בנוגע לנושא הזה מצומצמים יחסית, כך שאני יכול להתרכז בסיפור ובערכים הקולנועיים שלו", אומר פאלטרו. "כמובן שזה בא עם אחריות כי אני צריך למצוא דרך מרעננת לספר את הסיפור הזה. לעצב את הגרסה הכי מוצלחת של איך שמישהו סיפר את הסיפור הזה, משהו מעט שונה ומקורי. זה אומנם מטיל אחריות על הצופה, שצריך להישען על הידע שלו בנוגע לשואה ולמלא את הפערים, אבל מבחינתנו כיוצרים זה עדיף על הזנה שגרתית של מסרים. מה שחשוב לי זה שהצופים יגידו שהם לא השתעממו ולו לרגע אחד. אני סקרן מאוד לגבי התגובות בהקרנה הראשונה בארץ שתתקיים בפסטיבל ירושלים".
פאלטרו סבור שכדי להותיר את זכר השואה בשיח הציבורי כיום, יש למצוא דרכים לאתגר את הדרך שבה אנחנו מדברים עליו. עם זאת, בסרט עצמו, דמותו של הילד דוד, בן למשפחת עולים חדשים מלוב, מפגין התרסה נגד הממסד וגישתו - מה שמציף תהיות על היחסים בין אשכנזים ומזרחים סביב השואה, וכן ספקות בנוגע למוסריותה של הוצאה להורג באופן כללי. "אני לא חושב שהיו הרבה אנשים בישראל שהתנגדו להוצאה להורג. מה שהסרט אפשר הוא לתת ביטוי לדעות מתנגשות. לדוד יש חשיבה מעשית של פותר בעיות, וזאת הגישה שלו להשתלב בחברה. הוא לא מעורב בפוליטיקה, והוא לא נוקט עמדה צודקת או לא צודקת. אבל מה שצף זה החוויה המזרחית והאשכנזית של השואה. לכאורה, זה לא הסיפור של יהודי המזרח, אבל ברור שזה חלק מהעניין. בישראל מכירים את המתח הזה אבל לא בארצות הברית. זה משהו שרציתי לגעת בו, בנסיבות ההיסטוריות שלו. אני לא חושב שבעולם מודעים עד כמה העם היהודי מגוון".
אל מול הגיוון שאתה מדבר עליו, הממסד מעוניין להנחיל לנו גרסה מעובדת מראש של זיכרון השואה. היוזמה שלך לאתגר את התפיסות המקובלות דרך הסרט עלולה להיתקל בהתנגדות עזה.
"זה שלאנשים יש נקודות מבט שונות על נושא כלשהו נתפס כמשהו פרובוקטיבי ופוגעני. לא פעם משתרבבים לשיח גם איומים וזה יוצא מכלל שליטה. אבל המציאות היא שבמהות לא הרבה השתנה בשיח לגבי השואה. ומה שחשוב לי זה להראות שקיומן של דעות מנוגדות הוא מה שמאפשר העשרה הדדית כחלק משיח מכבד, מה שהופך להיות נדיר יותר ויותר בימינו. כשאנחנו מקפידים לשמר את הזיכרון כפי שגובש עבורנו, אנחנו מסתכנים בכך שאנשים יאבדו עניין.
"יש לי חשש אמיתי בנוגע לאנטישמיות. בארצות הברית כל כך מעט אנשים מודעים למשמעות של המושג שואה, ובכלל לא שמעו על אושוויץ. אני חושב שזה בעל חשיבות מהותית למצוא דרכים חדשות לדבר על השואה, לעורר תשומת לב, גם אם חלק מהדרכים האלה עשויות להיות פרובוקטיביות. ומה שמתסכל אותי זה שאנשים מגיבים באופן כל כך אלים לניסיונות לקדם נקודות מבט אחרות, ותמיד רואים בכך חוסר כבוד. אבל דווקא ההיבטים הפרובוקטיביים בשיח על השואה הם אלה שיקדמו אותו ויותירו אותו בתודעה הציבורית גם בעתיד".
