פסטיבל הקולנוע הניו יורקי טרייבקה מאז ומתמיד האיר פניו לקולנוע ישראלי, עם שלל הקרנות של סרטים מתוצרת הארץ לאורך השנים ואף כמה זכיות בפרסים נוצצים - כמו במקרה של "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא ו"ג'נקשן 48" של אודי אלוני. השבוע הוקרן במסגרת התחרות הבינלאומית "קריוקי", וכבר בסצנת הפתיחה המרהיבה אפשר להשתעשע במחשבה שהדרמה, שעלילתה מתחוללת בבניין מגורים בגוש דן, מוגשת כמחווה לשכונת טרייבקה הניו יורקית וגורדי השחקים שלה. קו הרקיע של חולון מעולם לא נראה דומה כל כך לזה של מנהטן. כן, זה עשוי להעלות חיוך, אבל גם לדכדך. מנעד של תחושות שמלווה את הצפייה ביצירת הביכורים של הבמאי משה רוזנטל.
"קריוקי" דובר עברית ומתרחש בישראל, אבל יש בו משהו זר ומנוכר. מנוכר בגלל חיי העיר הגדולה, זר בגלל שהעיר הגדולה הזאת יכולה להיות גוש דן, אבל גם שיקגו או טוקיו. שם אלטרנטיבי לסרט עשוי היה להיות "אבודים בחולון". אבל לא רק בגלל הסביבה בה מתחוללת העלילה, ומסמני-המקום האורבניים שמשתלבים בה כמפלצות בטון עצומות המכונות "בניינים", או תאים מבודדים המכונים "דירות". הסגנון של רוזנטל, וההומור שלו, נשענים על הקולנוע העצמאי האמריקני יותר מאשר קומדיות מתוצרת כחול-לבן. סוגיות של גילוי עצמי בגיל מבוגר, חיוניות נערית בגוף מזדקן, ובלבול מיני ומגדרי באים לידי ביטוי על המסך. אך במקום ללעוג לדמויות, ההצגה שלהם עדינה ומכבדת, ומתמסרת לתרחישים האבסורדים בבסרט יותר מאשר לפאנצ'ליינים ובדיחות גסות. זו אולי גם נקודת החולשה של "קריוקי", לפחות כסרט מסחרי. "להציל את שולי" זה לא, גם לא "אפס ביחסי אנוש".
ובכל זאת, יש אופק להצלחה קופתית כלשהי, עם יציאת "קריוקי" לאקרנים. רוזנטל הצטייד בשניים מהכוכבים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי - ששון גבאי וליאור אשכנזי. שניהם כפי שלא ראיתם אותם מעולם, ולא בהכרח בהופעות הטובות ביותר בקריירה העשירה שלהם. גבאי מגלם את מאיר, מורה בשנת שבתון שמועד פרישתו לגימלאות הולך ומתקרב. חיי השגרה שלו מתמצים בארוחות ערב ביתיות מצומצמות עם אשתו טובה (ריטה שוקרון) ובאירועים מיוחדים עם הבנות. כך הימים עוברים ביעף, ללא ציפיות, מלבד הטיול השנתי לרודוס. התפנית מגיעה עם הופעתו של איציק מרציאנו (אשכנזי), בעל סוכנות דוגמנות ממיאמי המוכר בבניין כשכן העשיר מהפנטהאוז עם מכונית המזראטי. כשמאיר וטובה מגיעים לבקר במעונו של של איציק, הם נחשפים לחיי ההוללות הסוערים שלו, ההתפלשות בסמים ואלכוהול, והפתיחות המינית הבלתי מרוסנת. במבט ראשון הם נרתעים, במבט שני נמשכים. דרך שירה וריקוד במסיבות הקריוקי הקולניות שלו, הם מפתחים פתאום חלומות חדשים, שמעולם לא העזו לחלום. אבל כשהעתיד נראה פתאום מבטיח, הזעזוע מאיים לטלטל את ההווה.
"קריוקי" הוא סרט על ניכור מהזן האורבני. ניכור שאדם חש בתוך המרחבים האינטימיים של ביתו שלו, וההשראה שהוא מוצא בדשא של השכן. שהוא תמיד יותר ירוק, או הרבה יותר צבעוני כמו במקרה של איציק. בעוד שמאיר השתקן וטובה חולקים ביניהם מערכת יחסים שגרתית, מרוסנת ושקטה על סף מיאוס, שניהם נושאים עיניים לאיש העסקים המוצלח מהפנטהאוז ומקנאים. כל אחד מסיבותיו הוא. בהמשך הם מגלים שגם אם הדשא של השכן ירוק יותר, הוא גם נידף ברוח, תלוש מהקרקע, אולי אפילו רקוב.
היזם הישראלי עירד שטראוס הגיע גם הוא לטרייבקה כקולנוען דווקא עם הדוקו "באוורי" שיצר עם שותפו האמריקני מייק מינץ. בניגוד לרוזנטל וסיפורי הפנטהאוז שלו, שטראוס ומינץ בחרו להתרכז בסרטם בדרי הרחוב של ניו יורק שהתמקמו באיזור נודע לשמצה בשדרת הבאוורי (Bowery) שבמנהטן. ברנשים מפוקפקים יותר או פחות, נרקומנים, אנשים חסרי מזל שאיבדו את כל רכושם, וכאלו שאיבדו את רגליהם. במקום שעוברים ושבים ממעטים לעצור ולו לרגע, שני היוצרים ירדו לשטח כדי להתבונן מקרוב בדמויות המקומיות, ולהציג את המציאות היומיומית באופן לא שיפוטי. הם קיבצו יחדיו מגוון של סיפורים אישיים שמזכירים לנו שמדובר בבני אדם. יש בכך חשיבות אנושית, אבל למען האמת מבחינה קולנועית קשה להגיד ששטראוס ומינץ חושבים מחוץ לקופסת הקרטון. ראינו לא מעט סרטי דוקו מחוספסים כמו "באוורי" בעבר, ולרוע המזל - בהיעדר מערכות תמיכה חברתיות מספקות בארצות הברית - נראה עוד הרבה כאלה בעתיד.
היוצר מאחורי הסרט Attachment אמנם אינו ישראלי כלל וכלל, אך ייתכן שמותחן האימה של הבמאי גבריאל ביר גיסלאסון מותאם לקהל בארץ יותר מכל. ולו רק בגלל שעלילת המסתורין שמניעה אותו נשענת על מיסטיקה יהודית, לחשושים בעברית וארמית, וגם במבה. ביר גיסלאסון הוא נצר למשפחת קולנוענים מהוללת בדנמרק. אביו תומאס היה אחד משותפיו היצירתיים של לארס פון טרייר, בעוד שאמו סוזן ביר זכתה באוסקר הזר ב-2011 על "בעולם טוב יותר". סביר להניח שדמות האם היהודייה, בוגרת בית הספר בצלאל בירושלים, היא זו שהניע את גבריאל בן ה-33 לנבור בתוך ספרי הקבלה, ואגדות על הגולם, הדיבוק וגלגולי נשמות, ולשזור בו סיפור אהבה בין שני נשים מתבוללות: צעירה יהודיה מאנגליה, וחברתה הגויה מקופנהאגן. השתיים נודדות יחדיו ללונדון כדי לשהות בבית האם החרדית והחרדה. היא חרדה לגורל בתה השברירית.
(מיסטיקה יהודית ובמבה. הטריילר ל-Attachment)
חשדות עולים כי הבת לאה רדופת דיבוק, או שמה הדיבוק הוא בעצם אמה חנה ומגננת היתר שלה, והאמונות התפלות שהיא מאמצת. התעלומה הולכת ומתבהרת מנקודת המבט של הזרה הנוצריה שמוצאת עצמה במבוך של מסתורין ואימה, ונשענת על הדרכתו של חסיד המקורב למשפחה שרואה דווקא בה הגויה, כסיכוי לגאולה. זאת כמובן, כל עוד היא תצליח לשרוד את האלרגיה החמורה שלה לבוטנים. תכונה מסכנת חיים כשאת מגוררת בבית יהודי כשר, בו חטיפי במבה הם חלק מאבות המזון.
מלבד "קריוקי", נכלל בתוכנית הרשמית של פסטיבל טרייבקה הפקה נוספת מתוצרת כחול-לבן - הסרט קצר "עונת הארטישוק" של הבמאית אורנה רוטנברג. למרות מקורותיו הישראלים, הוא דובר צרפתית. למעשה, מדובר בסרט אילם שההתרחשויות בו מלוות בקריינות של ילדה ירושלמית, בת לאם פריזאית ואב מקומי, שהזוגיות שלהם מתפרקת לפתע. התרחיש הנוראי מובא מנקודת המבט התמימה של הילדה, שזוללת לבבות ארטישוק, אפונים ואבטיחים, וחולמות על מסעות לאיי הגלפאגוס בעודה משתעשעת במגרש המשחקים בשכונה המוזנחת שבה היא מתגוררת. במקום להסתמך על תסריט מבריק, או מיומנויות של שחקניה, רוטנברג מעדיפה לשלב אלמנטים פנטסטיים, תעלולים אסתטיים, והמון פירות וירקות כדי להעשיר את הסרט שאורכו כשמונה דקות בסך הכל, ומרגיש קצר יותר בקצב המוגבר בו הוא זורם.
