ב-2016, שנה שבה ג'ניפר לורנס הייתה רק בת 26, היא הייתה השחקנית הכי מצליחה בהוליווד. היא כבר זכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה על תפקידה ב"אופטימיות היא שם המשחק" (2012). היא הייתה מועמדת עוד שלוש פעמים לאוסקר - פעמיים כשחקנית ראשית, בסרט הפריצה שלה "קר עד העצם" (2012), וב"ג'וי" (2016), ופעם אחת כשחקנית משנה על "חלום אמריקאי" (2014). בכך היא הפכה לשחקנית הצעירה ביותר אי פעם שצברה ארבע מועמדויות. בשלושת הסרטים שבהם עבדה עם הבמאי-תסריטאי דיוויד או. ראסל ("אופטימיות", "חלום" ו"ג'וי") היא זכתה בפרסי גלובוס הזהב. מלבד זאת היא גם כיכבה בשתי סדרות הסרטים המצליחות "משחקי הרעב" (2012-2015), ובאתחול של סדרת "אקס-מן" (שלושת הפרקים ראשונים בין 2016-2011), שבו היא גילמה את דמותה של מיסטיק. בשיאה הפיננסי (על "משחקי הרעב: עורבני חקיין - פרק הסיום" מ-2016) היא הרוויחה שכר, כולל בונוסים של כ-40 מיליון דולר. עשרת הסרטים שבהם היא שיחקה בין 2012 ל-2016 הכניסו, בממוצע, 486 מיליון דולר.
"לא לוקחים קשה" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מאז הפסגה של 2016 הקריירה של לורנס נכנסה למיתון עמוק. מלבד מועמדות אחת לגלובוס הזהב, על היותה חלק מהאנסמבל של סרט הנטפליקס "אל תסתכלו למעלה" (2021), לא היו לה שום מועמדויות משמעותיות. שלושת סרטי הקולנוע שבהם שיחקה ("אמא!", "דרור אדום" ו"אקס-מן: הפניקס האפלה") נכשלו כלכלית וביקורתית. ובארבע השנים שחלפו מאז היא שיחקה רק בעוד שתי הפקות לפלטפורמות דיגיטליות. האטה נוספת ובלתי נמנעת התרחשה בתקופה שבה היא הייתה בהריון עד ולאחר לידת בנה הבכור בפברואר 2022. כך לורנס מוצאת את עצמה, באמצע 2023, כשהיא צריכה להתניע מחדש את הקריירה.
לביקורות סרטים נוספות:
יש שאומרים שכוכב קולנוע אף פעם לא מפסיק להיות כוכב, אלא רק נמצא במהלך מחזורי שממנו תמיד יש סיכוי לחזור למעמדו הקודם. לא בטוח שזה נכון, אבל די בטוח שהקומדיה "לא לוקחים קשה" (No Hard Feelings) לא תשיג זאת. ניתן להגדיר את הסרט כ"קומדיית סקס רומנטית", אבל למרות שלא מעט ממנה סובב סביב סקס, בפועל אין בו יותר מדי. בנוגע לרומנטי – זה כבר מורכב יותר באופן שבו ניתן לגלם בקולנוע העכשווי קשר מיני בין נער מבוגר/גבר צעיר ואישה בת 32.
לורנס זכתה בפרסים על הופעותיה בדרמות-קומיות, אבל זו הפעם הראשונה שבה היא משחקת בקומדיה מובהקת. אני תמיד נהניתי מהצד הקומי שלה על ומחוץ למסך הקולנוע. הופעותיה בתוכניות אירוח ומראיונות שונים יוצרים רושם של בחורה משעשעת ומהירת מחשבה, וכמי שמועדת בלשונה כשהפה שלה מתגלה כמהיר משיקול הדעת. לכך ניתן להוסיף את הרגעים הזכורים של התנהגות מגושמת (כשמעדה בשעה שעלתה לקבל את פרס האוסקר או כששתתה קצת יותר מדי לפני ובזמן ראיונות) שהופכים אותה מכוכבת יפיפייה לדמות אנושית. כל זה מוסיף, לטעמי, לחן שלה, ומעורר צפייה להופעתה בקומדיה שתנצל תכונות אלו.
בגיל 32 לורנס משחקת במה ששייך יותר לתחום קומדיות הנעורים הגנריות שברובן משחקות שחקניות שצעירות ממנה בעשור מבלי להפגין כישרון משחק ראוי לציון. אומנם היא משתמשת ביכולות הדרמטיות שלה כדי לתת לדמות שלה נפח שחסר בסרטים מסוג זה, אבל זה עדיין נראה כחיבור לא הולם בין שחקנית וז'אנר. "לא לוקחים קשה" כולל גם סצנה שבה ההומור הלא צפוי נובע מנכונותה של לורנס להיאבק "באופן מלוכלך" בשלוש דמויות אחרות בעודה בעירום מלא. מעשה כה חריג לשחקנית במעמדה עד שלא ניתן אלא לחשוב על כך כהצהרה מודעת של השחקנית לתעשייה: אני מוכנה להסתער על כל תפקיד עם "סכין בין השיניים".
העלילה מתרחשת בעיירת החוף מונטוק, מקום שבו נופשים עשירי ניו-יורק בחודשי הקיץ, אבל בו חיים גם אנשים ממוצעי הכנסה כמו הגיבורה מאדי (ג'ניפר לורנס). בסצנה הפותחת את הסרט, גבר, שאיתו היא יצאה ושעשתה לו "גוסטינג" אחרי שלושה חודשים, מעקל לה את המכונית עקב אי תשלום חובות. הסצנה מדגימה את האופי החצוף וה"לא דופק חשבון" של הגיבורה, כמו גם את מצבה הפיננסי המעורער. המיסים על הבית שירשה מאמא שלה עולים, והעבודה שלה כברמנית במועדון ים, שבו חברים נופשים עשירים, לא מספיקה כדי לסגור את החובות לעירייה. עם החרמת המכונית היא גם לא יכולה להשלים הכנסה כנהגת אובר, דבר שהיה אמור לאפשר לה למנוע את עיקול הבית ומכירתו.
3 צפייה בגלריה
לורנס מצליחה להביא את האיכויות הדרמטיות שלה כדי להעניק נפח לדמות. מתוך "לא לוקחים קשה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בצעד הנובע מחסר ברירה היא עונה למודעה שבה זוג הורים עשיר (לאורה בנאטי ומתיו ברודריק) מחפשים אישה בתחילת שנות ה-20 לחייה שתוכל לשלוף את בנם בן ה-19 פרסי (אנדרו בארת' פלדמן) מהקונכייה שלו.
הוא בחור אינטליגנטי שאמור להתחיל בקרוב את לימודיו בפרינסטון, אבל ביישנותו החברתית גובלת בנכות והוא בעיקר מאוד בתול. הנכונות של מאדי לגאול אותו ממצבו זה היא חלק, או ליתר דיוק – העיקר, במטרה שלשמה היא נשכרת. על הצלחתה בביצוע היא עתידה לקבל מכונית כמעט חדשה שתאפשר לה להשלים הכנסה ולהציל את הבית.
בין מאדי (ג'ניפר לורנס) ופרסי חוצה הקו הדורי המפריד בין בני דור ה-Y (בערך מתחילת שנות ה-80 עד אמצע שנות ה-90) לבני דור ה-Z (1995 עד 2011), הבדל שאמור להיות נקודת מוצא ללא מעט בדיחות המתבססות על הפער בין האופי הפרוע שלה, לאופי הזהיר מדי שלו. היא מנסה להשכיב אותו במהירות האפשרית, אבל מתברר שהוא, כדבריה לחברה קרובה, "בלתי דפיק" (Unfuckable). הפער בין השניים מאפשר שלל מעמדים שאמורים להרים לחוזקות הקומיות של לורנס. ואכן היא עושה לא מעט בתפקיד שניתן לה, אבל זה עדיין לא מספיק כדי שהסרט יהיה יותר מבינוני.
המהלך העלילתי הצפוי מכניס לתוך המפגש בין מאדי ופרסי גם רגש שאמור להתפתח בהדרגה. היא מתלבשת עליו באגרסיביות והוא נבהל, אבל אז נראה שהוא נקשר אליה יותר מדי מבחינה רגשית. היא, מהצד שלה, מתחילה מהסתכלות עליו כסוג של גיק, והופכת למי שלומדת לזהות ולהוציא ממנו תכונות, שאליהן היא מגיבה רגשית. לא מדובר כאן על הומור בנוסח סדרת "אמריקן פאי", ולורנס לא הפכה בגיל 32 לאמא של סטיפלר. יש כאן רגעים שאמורים לתת ביטוי לרגשות אמיתיים.
מצד שני, התסריט והבימוי של ג'ין סטופינסקי ("ילדים טובים", הקומדיה הפרועה מדי מ-2019 על ילדים בכיתה ו') לא לוקה בעידון ובניואנסים. יש כאן מהלכים עלילתיים שמותווים באופן חלקי (למשל, קו עלילתי על הרקע המשפחתי של מאדי), ונקודת סיום עלילתית שנראית מאולצת ולא מספיק מפותחת. זה לא מפגש בין דורי המשתמש באופן שנון ורב רבדים בדמויות ובמבע הקולנועי (נוסח יצירת המופת "הבוגר" של מייק ניקולס מ-1967). "לא לוקחים קשה" הוא תזכורת חביבה ליכולות הקומיות של לורנס, אבל לא יותר מכך.
