לפני ההקראה הראשונה שלו לסדרה "מי שמע על חווה ונאווה", עומר הברון התרגש כאילו מדובר לכל הפחות בדייט ראשון. חוץ מהבמאי גורי אלפי, היה אמור להתקיים שם גם המפגש הראשון של השחקן והראפר, שמוכר כג'ימבו ג'יי, עם מי שעתידה לגלם בסדרה את אימו ואחת מהשחקניות האהובות עליו - קרן מור. על הליהוק שלה לתפקיד הוא גילה רק אחרי שהתקבל בעצמו. "ידעתי שאני הבן של דמות כלשהי אבל לא אומרים לך מי. גדלתי עליה, עד היום אני חוזר לראות מערכונים שלה מ'החמישייה הקאמרית', ואני ממש אוהב לראות אותה בתיאטרון וב'קופה ראשית', אז יצא שהפרטנרית שלי היא מישהי שאני מעריץ במידה מסוימת".
אך ההתרגשות הזאת גם כמעט עלתה לו בתפקיד בסדרה (שעלתה אמש, ה', ב-yes). "כשאני מתוח לקראת משהו חשוב - אני לא מתעורר מהשעון. אם יש כאלה שלא נרדמים אז אצלי הגוף מגיב ההפך, ודווקא ביום הזה אשתי לא הייתה בבית כדי להעיר אותי, ולא קמתי בזמן. אז עשיתי משהו שלא קרה לדעתי מאז הצבא. אני פשוט לא כל כך טוב בפחחות והאוטו שלי די מרוסק, אז כתבתי להם שעשיתי תאונה".
די נו.
"לגורי אין מושג שחרטטתי אותו", הוא צוחק במבוכה. "לא יכולתי לעמוד במחשבה שזה יהיה הרושם הראשוני שאשאיר, וגם לא רציתי לצאת אחד שאומר 'אני כל כך מתוח מהעבודה עם קרן מור שפשוט לא קמתי'. אז אמרתי, 'כן, הכל טוב. קיבלתי רק דפיקה קטנה, אתעכב קצת'. ובניתי על זה שאם יפקפקו אני אגיד להם - 'הנה!' ואצביע על האוטו. אז גורי אם אתה קורא את זה, אני מתנצל. זה מגודל המעמד, לא מזלזול".
7 צפייה בגלריה
כל כך התרגש שלא התעורר לפגישה הראשונה איתה. עם קרן מור מתוך "מי שמע על חווה ונאווה"
(צילום: באדיבות yes)
זאת לא הופעת המשחק הראשונה של הברון (37), שהופיע במשך שנים על במות עם מחזות הראפ "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים", והתארח בסרטים "שם טוב האבי" ו"עולה לראש", אבל התפקיד ב"מי שמע על חווה ונאווה" הוא הראשון שבו הוא מככב בסדרת טלוויזיה. "כשראיתי שזה של יוצרות 'האחיות המוצלחות שלי' (גלית חוגי ונועה ארנברג, נ"ב) ושגורי מביים - מאוד רציתי להתקבל, כי ראיתי את כל העונות שלה וממש אהבתי, אז ידעתי שאפשר לסמוך עליהם לגמרי".
הסדרה מספרת על חווה (קרן מור) ונאווה (חנה לסלאו), צמד נשים מוכשרות שבתחילת שנות ה-70 שירתו יחד בלהקה צבאית, ושטרגדיה מפגישה ביניהן מחדש לאחר כ-40 שנה רק כדי לגלות שאף אחת מהן לא באמת מימשה את חלומותיה. הברון מגלם את נדב, הצעיר מבין שלושת הבנים של חווה. "יש את האח הקטן והסטלן שמגלם טונה, ואת האח הגדול המסודר והפרקטי, שמגלם אסף שלמון. ויש אותי, הציני פלוס שתיים, ילד סנדוויץ' רגיש שמגלה אמפתיה לאמא".
יש דמיון בין קרן לאמא שלך?
"קודם כל, קרן הייתה לבושה כמו אמא שלי במציאות", הוא צוחק, "אבל בהתנהלות היא הפוכה ממנה לגמרי. חווה היא אמא קלולס עם יכולת דלה מאוד להתנהל במציאות, שבעלה מטפל לה בהכול בזמן שהיא הייתה בבית. ואמא שלי הפוכה מזה - אשת קריירה, חוזרת מאוחר, היא נוהגת ואבא יושב ליד. אבל כשהייתי צריך להרגיע את קרן זה הרגיש כמו בבית".
שיחקת גם עם טונה, שהוא בעצם קולגה.
"זה היה גדול. אנחנו מכירים כבר 15 שנים מעמידה על אותן במות - ממועדונים ממש קטנים בתחילת הדרך ועד הבקסטייג'ים הגדולים עכשיו. גם עם אסף שלמון, הייתה לשלושתנו דינמיקה משפחתית כאילו אנחנו באמת אחים. עשינו כל מיני דברים שלא היו לי עם אחיות שלי, כמו מכות קטנות של בנים. הייתה כימיה מאוד כיפית".
מתוך "מי שמע עם חווה ונאווה"
(באדיבות yes)
מה שעובר על חווה ונאווה בסדרה - הזדקנות, החלום ושברו - אלה דברים שאתה חושב עליהם?
"הסדרה תפסה אותי בדיוק כשנולדה לי ילדה, אז כשהתקבלתי הייתה מחשבה ראשונית של 'למה מלהקים אותי לזה? יש לו שני ילדים, ואני צעיר ומדליק!', ואז נזכרתי שאני אבא בעצמי. אז כן יש בסדרה משהו שמעמת אותך עם המחשבות על החיים. למרות שאני בתקופת שיא בקריירה, יצא לי לחשוב כמה בקלות אני יכול להפוך להיות חווה ונאווה - שתי נשים בגיל השלישי שלא זכרו אותן. אבל החמלה שהסדרה מגלה כלפיהן הפכה את זה לפחות מפחיד עבורי".
ממה אתה מפחד?
"בהיפ הופ ובראפ לא ממש ראינו את הגיבורים שלנו מזדקנים. נגיד עוד לא ראינו את מיק ג'אגר של הראפ. והרבה מהאבות המייסדים, טופאק וביגי למשל, מתו צעירים. בארץ הכי מבוגרים פה זה הדג נחש. אז יוצא לי לתהות איך ההתבגרות שלי תשפיע על הסגנון. לשמחתי, בשנים האחרונות כבר רואים שזאת לא בעיה, אבל לפני עשור זה היה נראה בלתי אפשרי, לא-מגניב. אז אני שמח במה שקורה לי עכשיו, וגם נחמד להיות אדם שזו ההיסטוריה שלו".
"אם הבת שלי תגדל בעוטף? זה אזור תחת איום, אבל גם ירושלים ותל אביב"
אם בוחנים מהצד את הקריירה שלו, נראה שלהברון אין עילה אמיתית לפחד. לצד תפקידי המשחק, הוא נחשב לאחד מהראפרים הפופולריים בארץ, עם שלושה אלבומים - "בואו לפני" (2017), "מה ראפרים רוצים" (2019) ו"עובדי נמל" (2021), להיטים כמו "תזכרי", "עשיתי", "הוליווד" ו"חתולים" עם רביד פלוטניק, ואת כל אלה הוא חוגג אחת לכמה שבועות בהופעות סולד-אאוט באמפי שוני ובבארבי (שאליו ישוב ב-6 בינואר), כמו גם בפסטיבלים ברחבי הארץ. אך בספטמבר האחרון הוא כבש פסגה נוספת - מקום ראשון במצעדים השנתיים של רדיו תל אביב, גלגלצ ו-88FM עם "סתלבט בקיבוץ", השיר שהוציא עם להקת פול טראנק וכבש את כל המדינה.
"באף שלב לא חשבתי שהוא ייקח מקום ראשון", הוא מודה. "עד עכשיו אני תוהה 'מה קרה שם?', כי בראש שלי זה שיר על החוויה של גל (ניסמן, סולן פול טראנק. נ"ב) ושלי בקיבוץ. כשישבנו לכתוב אותו חשבתי שהפזמון מטורף, אבל אמרתי 'לכמה אנשים זה כבר ידבר?'. זה באמת משהו עצום".
7 צפייה בגלריה
"עד עכשיו אני תוהה מה קרה שם". פול טראנק וג'ימבו ג'יי בעת הזכייה של "סתלבט בקיבוץ" במצעד השנתי של רדיו תל אביב ו-ynet עם נלי תגר וגורי אלפי
(צילום: ירון ברנר)
מתי הבנת שחלה תפנית?
"ראיתי ילדים בטיקטוק משתמשים בזה ברקע כשהם עושים פרצופים, מתאפרים, מבשלים. גם הקליפ, שגל ואשתו צילמו באייפון, עשה לדעתי שינוי גדול. הוא הציג בצורה יפה את אזור הדרום, שלרוב לא מוכר כמקום קסום אלא כמקום מוכה טילים. ואני מבין למה, אבל רוב הזמן זה אזור מאוד מעורר השראה, כך שזה מאזן את המיתוג".
אחרי הזכייה חגגו ערב משירי ג'ימבו ג'יי ליד חדר האוכל?
"כולם היו ממש חמודים, הלכתי בקיבוץ ואנשים אמרו מזל טוב. אבל אלה אנשים מאוד רגועים".
על אף שנולד וגדל ברחובות, במהלך הלימודים במכללת ספיר התאהב הברון בקיבוץ אור הנר שבעוטף עזה, וכיום הוא גר שם עם אשתו שני ובתם בת השנה, עלמה. באופן בלתי נמנע, הוא מבלה הרבה מזמנו על הקו לתל אביב - בדומה לזוגתו ב-12 השנים האחרונות, שהכיר בלימודים וכיום עובדת כמפיקה בטלוויזיה.
בשיר "עזבנו את תל אביב" אתה מתאר את החיים האינטנסיביים בעיר מול אלה האינטנסיביים לא פחות בעוטף. קצת "הנה אני בא 2022" של הדג נחש.
"זה לגמרי 'הנה אני בא' שלי. גם השיר הזה וגם 'סתלבט בקיבוץ' הם מעין שירים אוטו-ביוגרפיים. גרתי שש שנים בתל אביב, שני מאוד אהבה אותה ונהנינו בה, אבל עכשיו נכון לנו לגור פה. זה סלע ההתפשרות של הזוגיות שלנו - אני רוצה לגור בדרום והיא בעיר. היא רוצה אקשן והרבה אנשים, אני רוצה מעט. כששאלת על התגובות לזכייה - אין בכלל מספיק אנשים כדי שזה יהיה עניין שם. היום, כשאנחנו באתגר של ההורות, כל אחד מאיתנו משתדל להביא את העבודה הביתה".
איך חוויית האבהות?
"עצומה. שנינו מאוד מאוהבים בילדה, ולצד זה, זה הופך את הזוגיות למשהו עם הרבה לוגיסטיקה שלא הייתה לנו כרווקים, בגלל העבודות. ההיריון קרה בצורה יחסית ספונטנית אבל הייתי בן 36, אז כבר היינו בדיבורים על זה. אני מניח שאני אחזיר את זה בחובות בגיל השלישי, כשאני אראה אנשים עם ילדים שיצאו כבר מהבית ואני עדיין אגדל את שלי. אבל הבחירה שלי הייתה למצות את שנות ה-20 וה-30, ולהתפתח וליהנות מהמקצוע שלי. היום האבהות יותר ממלאת אותי משחשבתי. יש רגעים קשים אבל גם המון ריגושים".
עכשיו עם הילדה יש מחשבות לעזוב את העוטף?
"את המבצע הקודם, כששני הייתה בהריון, העברנו בבית, אבל עכשיו גודל האחריות גדל. נגיד יצאתי איתה לסיבוב בעגלה ופתאום הבנתי שאני לא באמת יכול תוך 15 שניות להגיע בריצה לממ"ד מבלי להסתכן שאמעד. אז במבצע האחרון (עלות השחר, נ"ב) ידענו שיש דירה פנויה של חברים בתל אביב ונסענו אליה. בעתיד זה יהיה מבחן מעניין להורות. אני פחות מפחד מזה שהיא תיפגע חס ושלום על ידי טיל ויותר מפחד מהסטרס, ואני מקווה שנוכל ללמד אותה להכיל את זה. יש הרבה דיבור על האיום בעוטף, אבל בסוף גם ירושלים עיר משוגעת, ולא מזמן אנשים נאלצו להיכנס מתחת לשולחנות בבר בדיזנגוף. לא משנה איפה נהיה איתה, זאת תהיה משימה".
כשהוא אבא טרי, ראפר שמקליט ומופיע תכופות ולאחרונה גם שחקן בפרויקטים שונים, הברון מודה כי התמרון בין הכול הפך לאתגר משמעותי. "פתאום התחיל שלב של להגיד 'לא' לדברים. זה שריר שצריך ללמוד להפעיל, כי הנטייה שלי היא תמיד לרצות לצאת להרפתקה. גם המילה 'משחק' - באנגלית המשמעות היא acting, אבל בעברית זה גם to play. נגיד על הסט של 'חווה ונאווה' זה לא הרגיש כמו acting. גורי הכווין אותי וזה נתן תחושה מדהימה, אבל כל הזמן הרגשתי את הכיף שבמשחק עם אדם חדש - לשחק עם טונה ב'אנחנו אחים', למשל. אז בדרך כלל אני אומר כן, כי זה מעניין לשחק עם מישהו. לא להיות הילד הביישן בגן משחקים שעומד בצד ואחרי זה בבית אומר 'באסה, כולם נהנו ואני יצאתי מעפן'".
הברון, לעומת זאת, לא בדיוק היה ילד ביישן. כבר בצעירותו הוא אהב תיאטרון ומוזיקה, והאמנות תמיד נכחה בבית שבו גדל. "כולם אצלנו מנגנים ומצחיקים, אבל לכולם יש עבודה 'אמיתית'. אבא שלי היה דוקטור לכימיה ואמא שלי למדה כלכלה ועבדה כל החיים בסטארט-אפים", הוא מספר. מי ששינו את מסלול חייו היו עמית אולמן (פדרו גראס) ועומר מור (איציק פצצתי), שעימם בילה הרבה בתקופת התיכון ובחוג התיאטרון של בימת הנוער ברחובות. יחד הם הקימו את "שלישיית ויקטור ג'קסון", הרכב ראפ וספוקן וורד שתפס תאוצה והפך לקאלט בקרב חובבי הז'אנר, "אבל אז הגיע הצבא, והבנתי שזה לא משהו שאשקיע בו את החיים שלי".
כשהשתחרר, הברון למד תואר בתקשורת ("חשבתי שזה מה שצריך לעשות בגיל הזה") ולאחר תקופה קצרה כחקלאי באור הנר, הוא התקבל לעבודה בסדנת גמילה מעישון ובמקביל המשיך להופיע עם "ויקטור ג'קסון". בשנת 2012 השלושה החלו לעבוד על "העיר הזאת", מחזה ראפ בלשי שעלה בתיאטרון האינקובטור והפך במהרה אף הוא ללהיט. "היה לי מזל לגדול עם שני חברים גאונים. עמית הלך ללמוד משחק ומאוד דחף לעשות דברים, ופצצתי ידע שהוא רוצה לעשות מוזיקה, אז כל הזמן יצרנו ביחד. אבל נכנסתי לזה ממקום של תחביב, לא חשבתי שזה יהפוך ל-600 הצגות. בסוף עזבתי את העבודה והחלטתי לנסות".
המשפחה שלך תמכה?
"היה לי את ה'מזל' שחליתי בסרטן בדיוק כש'העיר הזאת' עמדה לעלות. בהצגות הראשונות הייתי כבר בכימותרפיה וחזרתי להורים, והייתי פחות במרדף של 'מה העבודה שלי תהיה?'. הרבה אומרים שחוו הארה אחרי שעברו משבר גדול, אבל לי זה פשוט נתן פוש למשהו שקרה גם ככה".
היום הברון מזכיר "על הדרך" את הסרטן מסוג הודג'קין שבו חלה, כאילו מדובר בעוד שורה ברזומה. אולם המחלה, שתקפה את מערכת הלימפה שלו בגיל 27, הייתה רחוקה מלהיות אנקדוטה. "במשך שנה גירד לי בגוף בצורה שקשה לתאר, חשבתי שזאת אלרגיה. עשיתי מלא בדיקות ולא מצאו כלום. במובן מסוים, השנה הזאת הייתה אפילו יותר קשוחה מהרגע שגיליתי מה יש לי. גירוד הרי לא נשמע אלים. זה כמו עקיצה, יתוש, בקטנה. אבל זה גירוד במקום כל כך עמוק שאתה לא מסוגל להגיע אליו, וזה היה מטריף אותי. תוך חצי שנה-שנה הבינו שזה זה, כשמצאתי גוש ואמרו 'אה כן, זה סרטן הודג'קין'. ואז הכימותרפיה הגיעה די מהר, וההצגות ממש החזיקו אותי. שבוע אחד אין אותך, שבוע אחרי אתה יותר טוב".
נשמע כמו מעמסה רצינית על הגוף.
"כן, אבל הייתי די צעיר. הכימותרפיה נמשכה חצי שנה, ואז הגוף משתקם ולאט לאט צומחות לך השערות. היו מציירים לי גבות ב'העיר הזאת'. אבל היום אני בוחר להסתכל על זה באור חיובי כמשהו שעזר לי. יש לי זיכרון של זריקת פרופורציה, עזרה להפוך את התחביב למקצוע".
"מלחמה זה רע, אבל כשאתה חולם להיות חייל - קשה לא להרגיש שזה קול"
ב-2016 הברון כתב והלחין יחד עם אולמן ופצצתי מחזה ראפ נוסף, "תיכון מגשימים", ובמקביל השיק קמפיין מימון המונים שבו גייס יותר מ-30 אלף שקל לטובת אלבום הבכורה שלו עם להקת ספא. שלושה אלבומים אחרי, הוא כבר נודע כראפר חריף שכותב שירים שחוגגים את תמצית הישראליות, אבל גם מבקרים אותה. "כל הדברים האלה מגיעים מהתעסקות בזהות ישראלית. שיר כמו 'עשיתי' הוא באמת על החוויה של ללכת בתלם של תחנות ישראליות, זה שהולך לקרבי ואחר כך כולם אומרים לו שהוא חייב לטייל. ואותו דבר עם 'המקום הכי נמוך' ו'מאמי אני על זה' - להיות בחו"ל ולשמוע כמה טוב שם, אבל לא תמיד טוב שם. יש שיט בכל מקום. הרבה חברים שלי ניסו לגור שם וזאת הרפתקה נחמדה, אבל המון בסוף חוזרים".
חלק מהמודעות החברתית שלו הוא גם זוקף לזכות שתי אחיותיו הגדולות, ולא בכדי. "אחותי האמצעית שלומית היא פעילה חברתית וממקימות הדפים 'אחת מתוך אחת' ו'מידע אמין על מין'. אז המון פעמים אני אח-של שלומית, אם אני בא להופיע במוסדות אקדמיים או בתנועות נוער ושנות שירות, או שמכירים את אחותי הגדולה (ד"ר אפרת הברון, נ"ב), שהיא דוקטור לספרות ומטפלת בתחום הפגיעות המיניות. יש להן כוח להסתכל לסבל בעיניים ולא להיבהל מזה, לדעת להכיל את זה. העבודה שלי מרגישה כמו הצד השני, לשמח אנשים".
זה אולי ממוסך בביטים ובהומור, אבל גם במוזיקה שלך יש אג'נדות.
"נכון, כי מעניין אותי לכתוב על מה שקורה פה, ו'פה' ברדק, אז חייב להכניס קצת ברדק לשירים. אולי אני גם מסתכל על צרות בזכותן. בצד שלהן יש הרבה עיסוק בפינות שאנשים לא רוצים להסתכל עליהן, ואצלי אני חושב שהמוזיקה מגוננת, שהיא יכולה להיות שמחה ואפשר לרקוד את הצרות. זה בעטיפה של ממתק, כמו שאמרו שב"ק ס'. אבל אצלן זה רק אסונות. אני גם חושב שההצלחות אצלן יותר גדולות, כי הכוח של האמנות לשנות את העולם חלש מהכוח של הפוליטיקה. כמעט שוכחים, כי יש אכזבה גדולה מפוליטיקאים, אבל הם אלה שחתומים על כל הסכמי השלום. האמנות יכולה לעזור לדחוף את הכרכרה של השינוי - אבל מי שנוהג בה אומר 'אני אעביר חוק גם אם ירצחו אותי'. אז בעיניי אנשים שמסתכלים בלבן של העיניים בלי מוזיקה מאחוריהם יוצרים שינוי גדול יותר".
7 צפייה בגלריה
יוצרים שמגיעים מהתעסקות בזהות ישראלית. ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא - אוריה ויצטום, רועי דורון, רוני מרקביץ' ואיתי כפיר
(צילום: דניאל אהרוני)
פן נוסף בעשייה של הברון נוגע לתקופתו בצבא, כששירת כמפקד בתותחנים, עם הקלטת פודקאסט בשם "הצבא הכי בעולם", שבו הוא וחברים משתפים במציאות הצה"לית שחוו - מהרגעים ההזויים ועד אלו ששינו את חייהם. "אני חושב שהפודקאסט היה ניסיון להנגיש לעצמי את זה שבכל זאת השתתפתי במלחמה (מלחמת לבנון השנייה, נ"ב) ושיש לזה הרבה נורמליזציה".
איזה חותם זה השאיר בך?
"גדול יותר מהסרטן. כשהתחילה הקורונה חשבתי לעצמי שאם אין במה אז אני רוצה לספר את הסיפורים מהצבא שאני חופר עליהם כבר עשור, במחשבה שאם אקליט אותם אז אולי אוכל לשחרר. זה גם הפיל לי את האסימון שמלחמה זה דבר רע, ואני יודע את זה, אבל לפעמים קשה להרגיש את זה. אתה גדל לתוך 'צבי הנינג'ה', ומשחק בגיבורים, ועל כריכת ספר המחזור שלי בתיכון יש אפרוח שבוקע ועף, ואז בסוף הוא הופך ל-F16. הכול מאוד מיליטריסטי ואתה פשוט רוצה להיות חייל. אז בחוויה שלי הצלחתי להיות בתותחנים, הגשמתי את החלום, יריתי בנשק ממש מגניב.
"אתה מבין שמלחמה זה דבר גרוע, הלוואי שהיה שלום, אבל קשה להסתכל במראה ולא להודות שמה שאני מרגיש זה שזה קול. כמו שלעשן זה גרוע אבל 'מגניב'. יכול אפילו להיות שאני גר בעוטף כי אני נמשך לזה. אז הפודקאסט לא תופס אג'נדה פוליטית ולא מדבר על הנחיצות של הצבא, שאני חושב שהוא נחוץ, אלא על הקושי להיות בתוך המערכת המסובכת הזאת. זה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעשות, כי יש בו משהו מאוד אישי וחשוף. זה גם אחד הדברים הכי נישתיים שקיבלתי עליהם הכי הרבה תגובות".
הוא גם הוביל למנהג של משוחררים טריים שבאים להופעות שלך כדי לגזור את החוגר על הבמה. וב"תביאו חטיפים" יש את המסורת לזרוק עליך חטיפים. יש לך קשר די מיוחד עם הקהל.
"כשאתה על הבמה ויש אינטראקציה עם קהל שכל כך בעניין - אתה על ענן. קשה להתחרות בזה. כלומר כיף לשחק בטלוויזיה, אבל זה לא כמו לצעוק משהו עם אלף איש. זה יותר דתי ממוזיקה, זה כמו בית כנסת".
כשאתה ממלא בארבי שוב ושוב, יש מחשבות על הופעות במקומות גדולים יותר?
"האם אני רוצה לפתוח מנורה או קיסריה? זה לא החלום שלי. אבל זה לא אומר שזה לא יקרה. אם אתה ממשיך ומדבר עם הקהל שלך אז הוא גדל, ואז טבעי לעבור למקום גדול יותר, אבל בתור ילד שבכלל גדל על רוק ישראלי - מוניקה סקס, ד"ר קספר, זקני צפת - החלום היה להופיע במועדוני רוק. הגיטרות הכי מגניבות היו של שב"ק ס', ככה התחלתי עם הראפ".
7 צפייה בגלריה
"כיף לשחק בטלוויזיה, אבל זה לא כמו לשיר עם אלף איש. זה דתי". ג'ימבו ג'יי בהופעה
(צילום: דניאל אהרוני)
היית בהופעה שלהם?
"ברור, היה מדהים. הם אולי יכולים להמשיך עד גיל 70, אבל הרגשתי שזאת הזדמנות אחרונה שלי לבוא להישבר. לא יודע למה אני מספיד את עצמי, פשוט להיות קהל זאת חוויה אינטנסיבית. להיות על במה זה הרבה יותר קל, אני יכול להופיע שלוש שעות".
אגב, מה שיר השנה שלך?
"ממש אהבתי את 'כולם מדברים איתי על' של כרקוקלי. השיר שלהן זה פופ ברמה גבוהה עם טקסט ברמה גבוהה, וזה עושה לי את זה פעמים מאוד בודדות".
לא ייצא לך נגיד בעתיד שיר מועדונים כמו "דובשנייה".
"זה לא שאני לא רוצה".
אתה יכול לדמיין שיתוף פעולה כזה? נגיד עם נונו?
"בחוויה שלי נונו ואני עושים משהו מאוד דומה. אני חושב שהיא כותבת מדהים, לא פחות. ואני חושב שהעטיפה המוזיקלית והעיבודים אולי מבדילים בינינו, אבל טקסטואלית - זה אנדרסטייטמנט שאני אוהב אותה. הייתי מוכן לבצע את כל הטקסטים שלה. אני די מעריץ".
לא מזמן הוצאת את השיר "רק מספר", שמתעסק במשמעות הגיל ובהתבגרות. אתה מאלה שבימי הולדת חוגגים הישגים או מתבאסים על מה שהתפספס?
"מאז שהתחלתי לעבוד במה שאני אוהב אני הרבה יותר נהנה מימי הולדת ומכיר תודה. הייתי בן אדם שמדבר רק על כמה הוא מחמיץ, ומאוד ממורמר מללכת במסלול שהוא לא שלי. אבל התיאבון תמיד קיים. שאלת אם אני ארצה להופיע במקומות גדולים יותר, זה לא שזה יקרה ואני אגיד 'טוב, נו'. תמיד רוצים עוד, אבל אני משתדל לזכור שזה לא המנוע. המנוע הוא להמשיך. אני רואה סביבי אנשים שהלכו בדרך שלהם והגיעו רחוק. אני לא חושב למשל שהדג נחש כל כך רצו לפתוח קיסריה בתחילת הדרך, והנה הם שם. וברור שהם שם. אז זאת הדרך שאני מסמן לי, לא לגדול דרך 'תראו אותי אני פה' אלא דרך המחשבה שאם מתישהו זה יתאים - אני אהיה שם".
