בשנתיים האחרונות נכנס חידוש לחייו של בני ברבש. עד הגעת הקורונה לישראל, נטו לבלבל אותו בעיקר עם אחיו הבכור, הבמאי אורי ברבש. אבל מאז 2020 הוא החל לקבל פניות מאנשים שביקשו לעודד אותו - או לחלופין למתוח עליו ביקורת, ולאו דווקא מנומסת - נוכח המדיניות שלו בעניין מיגור המגפה. חלקם מעט התקשו ליישב בין הדמות שפגשו בפייסבוק, מלאת הפאתוס הפוליטי הנבואי, לבין זו הממלכתית יותר השוכנת דרך קבע באולפני הטלוויזיה. התשובה הייתה מפתיעה: הם התבלבלו בין המחזאי, התסריטאי והסופר הוותיק לבין בן דודו, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר גבי ברבש, הכוכב החדש של המשפחה.
כשהוא נשאל איך עברו עליו ימי הסגרים האיטיים והארוכים, בני ברבש בן ה-70 מבהיר כי הוא לא נח לרגע. "התקופה הזו השפיעה עליי מאוד, כי הייתי פעיל מרכזי בהפגנות בבלפור", הוא אומר, ומיד מתעוררת בו איזו התלהבות. בסרטון שעלה לפייסבוק לפני כמה חודשים, אפשר לראות אותו עומד על במה במהלך הפגנה - ומספר שהמחאה נגד נתניהו היא "המלחמה החשובה ביותר" שהשתתף בה בימי חייו. זוהי הצהרה שאין לזלזל בה, כשהיא מגיעה מפיו של מי שלחם בכמה מערכות עקובות מדם בתולדות מדינת ישראל.
"תראה, יכול להיות שקצת הגזמתי", הוא אומר עכשיו בחדר העבודה שלו, בחיוך חצי נבוך ומאה אחוז ברבשי. "השתתפתי בארגון של כמה מההפגנות הכי גדולות שם ובהפקה של כל מיני סרטונים במסגרת הקמפיין, והקמנו התארגנות שניסתה לחבר יחד את כלל הארגונים. זו הייתה מלאכה קשה מאוד. במהלך השנה הזו התנתקתי כמעט לגמרי מכל העשייה שלי, הייתי כולי משועבד לפעילות החברתית או הפוליטית או איך שלא תקרא לזה". ימי המחאה, הוא מגלה, לא תמיד היו עליזים והרמוניים: "זה היה מלא בעשייה, אבל גם באינטריגות, מתחים פנימיים ומלחמות אגו".
מאז ומתמיד היית מעורב מבחינה פוליטית, אבל בשנים האחרונות עסקת פחות בעשייה ציבורית. והנה פתאום משהו השתנה.
"הייתה הפוגה של כמה שנים, אבל ב-2020 היה עניין שזעק לשמיים: איך נתניהו מגייס בציניות את המשבר לצרכיו הפרטיים, מתעמר ברשויות, סוגר את בתי המשפט, דוחה את המשפט שלו ועורך סגרים בדיוק בתאריכים שאמורות להתקיים ישיבות. יחד עם המגפה, זה סחף אותי לתוך העשייה הזאת".
אך כמו שהמחאה באה, כך היא גם התפיידה. כשנתניהו עזב את בלפור, ברבש הניח את המגפון וחזר לשולחן הכתיבה. "בבת אחת עם חילופי השלטון, התנתקתי לגמרי מכל ההוויה הפוליטית הזו. זה יצר מין ואקום כזה, שלא הייתי בטוח איך אני בדיוק חוזר למסלול החיים שלי", הוא אומר.
נדמה שחלקים מהמחאה עדיין מתקיימים, אבל בגלגולים קצת שונים. נניח, התנגדות לחיסונים ולסגרים. אתה עדיין בקשר עם הגורמים האלה?
"אני לא מתנגד חיסונים, אני בעדם באופן מובהק. יש לי בן דוד שנרדף על השקפותיו (גבי ברבש – י"פ) ואני מחליף איתו לפעמים דעות. המאבקים שלי ושל רבים וטובים שפגשתי בהפגנות האלה התבססו על שיקולים מאוד רציונליים, זה לא היה רק עניין רגשי ואנטי ממסדי. אנשים שהבינו שהעסק יכול להידרדר ולהגיע למקומות שאסור למדינת ישראל להגיע אליהם". עם זאת, הוא מודה שאם החיסונים היו מגיעים בשלב מוקדם יותר של המחאה, ייתכן שהיה נוצר "משבר גדול מאוד" בקרב פעילי בלפור. "פתאום מסתבר שחלק מהאנשים שלחמו איתי שכם אל שכם הם קבוצה של תמהונים, אם לנקוט לשון זהירה. מצד שני, אנשים שהם במהותם אופוזיציונרים, אבל נטולי השקפת עולם מגובשת, תמיד יינטו להסתפח למחנות שהם 'אנטי' ויהיו חשדנים כלפי הממסד".
כשהיה ברור שנתניהו סיים את הקדנציה, איך הרגשת?
"הרגשתי הקלה גדולה מאוד, שהתחלפה בדאגה חדשה. כל מי שעיניו בראשו ויש לו קצת ניסיון פוליטי ידע שלשמאל מרכז – וזה נתון לוויכוח אם בכלל יש כזה – אין שום סיכוי להקים ממשלה שבה הוא יהיה דומיננטי, ושצריך יהיה לחבור לגורמים ימניים". האבחנה הזו, כמובן, התבררה כנכונה. ואכן - גם עם הממשלה החדשה, ברבש עודנו מוטרד מהמצב בשטחים ובהתנחלויות. "יש שם מערב פרוע. נוצר רושם מובהק שהצבא לא מתערב, או מתערב באופן כזה שהוא מסייע בידי הפורעים, ולא על מנת להשיב את הסדר על כנו. נהרגים ונפצעים כל הזמן עוד ועוד - גם זקנים, גם ילדים, ויש גם עקירה של מטעים. למעט מוסי רז, אני לא שומע שום דבר מהכיוון של הקואליציה".
אתה מרגיש שיש לך היום חלק בשמאל הישראלי?
"מצד אחד אני לא מייצג את מי שמדבר על מדינת כל אזרחיה מהירדן ועד הים, כי אני לא מאמין במדינה דו לאומית. אני חושב שזה המתכון לשפיכות דמים מתמדת, כמו מה שקורה בלבנון או בכל מקום אחר שהדבר הזה נוסה ללא הצלחה. ומצד שני, האנשים שאוחזים בדעה של פשרה מרחיקת לכת עד כדי כך הם לא רבים, לצערי הרב".
אז במילים אחרות, השמאל הציוני זה משהו שהולך ונכחד?
"אני חושב שהוא הולך ומתמעט, אני לא רוצה להגיד 'נכחד'. יש בעיה גדולה כמובן גם עם כל המושג הזה של ציונות, שצריך לעבור איזו רוויזיה. אבל אני חושב שאני שייך למין בסכנת הכחדה".
"אני כותב לישראלים. לא אכפת לי איך יקבלו את זה בחו"ל"
בימים אלה עולה בתיאטרון באר שבע ההצגה "אחד משלנו", שברבש כתב בשנות ה-80. בשנת 1989 המחזה עובד גם לקולנוע, בבימוי האח אורי ברבש, בכיכובם של שרון אלכסנדר, אלון אבוטבול, דן תורן ודליה שימקו. למקרה שפספסתם, "אחד משלנו" מגולל את סיפורו של רפא, חוקר צבאי שנשלח לבחון מקרה ירי, במהלכו נהרג המחבל שקודם לכן הרג את חברו הטוב מהטירונות, אמיר. בדרכו של רפא אל האמת עומדים יותם, הצלע השלישית בחבורה, וחיילים נוספים שמבקשים ממנו - תחילה במרומז ואחר כך באופן גלוי – לטייח את החקירה. ככל שהלחץ החברתי הולך וגובר, האווירה נעשית מאיימת, וערך הרעות הנשגב קורס כמו אוהל סיירים בפני קנאות נקמנית שלא יודעת שובע.
סיפרת לי שצפית בסרט לפני כמה שנים אחרי שעשו לו דיגיטציה, והרגשת שהוא עדיין רלוונטי לימינו.
"נכון, והופתעתי. כשאני צופה ב'מאחורי הסורגים' (סרטם של האחים ברבש וערן פרייס מ-1984, י"פ) אני חש פה ושם מבוכה, כי בהרבה מובנים זה סרט דלקרטיבי כזה, הצהרתי. ההשקפה הפוליטית שפיעמה בי השתלטה על הסיפור, ורואים שאני מדבר בעצם דרך הדמויות. זה אומנם היה מאוד אפקטיבי ומצליח, ומאז שכתבתי אותו אני רק נמצא בירידה מבחינת ההצלחה שלי" - נזכיר שהסרט אף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר - "אבל מבחינה אמנותית יש דברים שצורמים לי קצת, אני מזהה את הבוסריות". ומנגד, עם "אחד משלנו", התחושה שונה. "כשצפיתי בו לאחרונה הוא עבד לי טוב, נכון, מדויק וזורם. ברמת השפה, המשחק, הסיפור, הדיאלוגים - וכמובן, גם המסר החברתי והפוליטי - הכל עבד לי, זה הפליא אותי".
("נאום המניאק" מתוך "מאחורי הסורגים")
הסוף שחתם את הסרט היה שונה מזה שנכתב להצגה המקורית, והצופים בגרסה החדשה בתיאטרון באר שבע ימצאו סוף שונה לגמרי מן השניים הקודמים. לא נחשוף אותו כאן, אבל נציין שהוא מטריד ומצמרר פי כמה וכמה, וצפוי לפגוש כמה אנשים כמו סנוקרת במפתח הלב. "כשהמציאות נעשית קשה יותר, צריך שהמחזה ישקף את זה", מנמק ברבש. הוא תוהה האם יהיה לקהל היום קשה יותר לקבל את ההצגה מאשר בשנות ה-80, מבחינת הגאווה הלאומית. אומנם גם אז נשמעה ביקורת, אך בתמונה הרחבה, מדובר היה בהצלחה מסחררת. "הצבא, במובנים רבים, היה אז יותר ליברלי. לקחו את ההצגה לתרבות יום א', קיימו דיונים, העלו אותה במכללה הבין-זרועית וגם בבתי ספר תיכוניים".
בגרסה הקולנועית, הסוף מרומז ומרוכך יותר. למה בעצם?
"כי מהר מאוד הבנו שבלי הסיוע של הצבא לא נוכל להרים את ההפקה הזו, והצבא הציב תנאי אחד - שחיילנו לא יתקפו את חיילנו. עם הרג המחבלים הם דווקא חיו בשלום. צריך לזכור שכל זה קרה לפני רצח רבין, והעניין הזה שיהודי יפגע ביהודי על רקע אידיאולוגי היה בלתי נתפס ובלתי קביל. אז עמדנו בפני החלטה מאוד מאוד קשה, אם לוותר על הסרט או אם לעשות אותו בצורה מרוככת, ובסופו של דבר אני חי עם התוצאה בשלום".
אתה מאמין שכיום סיפור שבמהלכו חיילים נוקמים בחבר שלהם יכול לעבור כסיפור משכנע?
"אני לא יודע אם משכנע, אבל אני חושב שצריך להתמודד עם אפשרויות כאלה. אנחנו עומדים כל הזמן על ספה של מלחמת אזרחים - כששמים לזאב שטרנהל פצצה בבית או כשהורגים ראש ממשלה על רקע אידאולוגי, ואנשים לא מעטים מוחאים כפיים לתופעה הזו. אני חושב שזה דבר שצריך לעלות דיון, וזה יכול לעלות לדיון רק דרך הטחת האפשרות הזו בפרצוף".
ההצגה הזו צפויה לזעזע כמה אנשים, אבל אתה כבר רגיל לספוג ביקורת.
"כן, כן. מתרגלים, אתה יודע. כמו שאומרים על ההוא שתלו אותו – 'פירפר, פירפר, עד שהתרגל'".
העיבוד הבימתי החדש ל"אחד משלנו" עולה בבימוי כפיר אזולאי, עם דרמטורגיה של שחר פנקס. את הדמויות מגלמים אימרי ביטון, אלון בראל, תום גרציאני, אסף זגה, לוטם חכמון, נגה כץ, אמיר קריאף, עמית רהב ואמיר גולדמן. מנכ"ל תיאטרון באר שבע, שמוליק יפרח, מוצא ערך רב בהעלאת היצירה: "בחברה הישראלית יש נאמנות מוחלטת לערך החברות, אך עם זאת, לדבר הזה יש גם מחירים שיכולים להשחית חברה", הוא אומר. "בחרנו לשלב את המחזה בעונה החדשה של התיאטרון, העוסקת בהוויה הישראלית על כל גווניה, מכיוון שהוא מספר סיפור מצוין ואחרי שנים רבות הוא נותר רלוונטי לסוגיות של החברה הישראלית".
מתחולל כיום דיון מתמשך על סרטים ישראלים שמותחים ביקורת על ישראל וזוכים בפרסים ברחבי העולם. יש לך עמדה בנושא?
"יש היום סוג מסוים של עשייה שבאופן מאוד טבעי מדבר אל חוגים ליברליים בחו"ל. האם בגלל זה צריך להפסיק לעשות את הסרטים האלה? ממש לא. אי אפשר להתעלם מהמחוזות הנוראיים שאליהם מדרדרת החברה הישראלית, שחיה בשלום ובשלווה עם כל מה שקורה בחצר האחורית שלה. אז נכון שגם לי יש לפעמים בעיות קשות עם זרמים ליברליים מסוימים בארצות הברית, שמאבדים את הצפון לגמרי, ולא מכירים את הדברים לאשורם - אבל אני גם מאמין שהפתרון הפוליטי במדינת ישראל יגיע רק באמצעות לחצים בינלאומיים, כי לחברה הישראלית אין את הכוח הפנימי להיחלץ מהמצב שבו היא נמצאת. יחד עם זאת, אני עצמי כותב לחברה הישראלית, ולא מעניין אותי איך יקבלו את זה בחו"ל".
אגב, בגרסה הקולנועית של "אחד משלנו" יש יסוד הומו-אירוטי חריף מאוד, אף שמדובר בחבר'ה סטרייטים. אתה מודע לזה, מן הסתם.
"זה נורא מעניין, כי נכתבו תלי תלים של מאמרים ועבודות אקדמאיות על היסוד ההומו-אירוטי בסרט הזה, ובצבא בכלל. היסוד הזה קיים בכל מערכת צבאית, כמו גם בבתי כלא. היה לנו מפיק, צבי שפילמן - שנראה לי אז זקן, וכנראה היה בעצם צעיר יותר ממה שאני עכשיו - והייתה לו תחושת אי נוחות מזה שבסרט יש שלושה חיילים באוהל סיירים, הוא אמר שזה צפוף מדי. אבל אני עצמי עברתי מסלול הכרה של כמעט שנה עם בן זוג באוהל סיירים, בקורס מ"כים. ככה זה היה".
בין קפקא לנבוקוב
ככל שמשוחחים יותר עם בני ברבש, כך מתחדד הדמיון בינו לבין רפא - החוקר הצבאי המסוכסך עם עצמו עד כדי אולקוס, שעשיית הצדק בוערת בו יותר מכל צורך להשתייך לקליקה, עוצמתית ככל שתהיה. "'אחד משלנו' זו היצירה שהכי מהדהדת את הביוגרפיה שלי בתקופה ההיא, ללא צל צלו של ספק", הוא מודה. "אני לא יודע אם אני רפא, אבל אני ללא ספק נורא מזדהה איתו ועם הקושי שלו לעמוד מול הלחץ החברתי".
לא סתם ברבש מזכיר את הביוגרפיה שלו. במאי 1982, זמן קצר לפני מלחמת לבנון, הוא ומספר קצינים נוספים קיימו מסיבת עיתונאים שבה הם דיברו על "תהליך הדה-הומניזציה שהאוכלוסייה הפלסטינית עוברת, ותהליך הברוטליזציה שהחיילים עוברים בעקבות השירות בשטחים". באותם ימים ברבש היה מג"ד במילואים, ולא כולם ראו את פעילותו בעין יפה. "חיילים ימנים שלי הגישו לרמטכ"ל מכתב בקשה: או שידיחו אותי מתפקידי, או שיעבירו אותם. זומנתי לפגישה אצל הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, והסברתי להם שגלומה בכך סכנה: אם עוצרים את ההתקדמות שלי בצבא בגלל דעותיי, מחרתיים חיילים ב'שלום עכשיו' לא ירצו לשרת תחת אני-לא-יודע-מי. זה פתח נורא להתפוררות הצבא".
אתה עצמך זכית להרגיש פעם אחוות לוחמים?
"יכול להיות שבגלל הביוגרפיה שלי, כמעין ילד שנתלש כל הזמן ממקום למקום בגלל השליחויות של ההורים בחו"ל, תרבות ה'ביחדנס' הזו לא דיברה אליי. חוץ מאולי שניים או שלושה אנשים שנפצעו איתי בקרב על החרמון. אני לא בדיוק שומר על קשרים עם אנשים, גם אם עברתי איתם כברת דרך, וגם בצבא לא הייתי בדיוק איש רעים להתרועע".
חדר העבודה שלו מזכיר שמלבד ברבש המחזאי והתסריטאי (שחתום בין היתר גם על הסדרות "טירונות" ו"האמת העירומה"), התרבות הישראלית קיבלה במתנה גם את ברבש הסופר, זה שנושא את עיניו בהערכה לקפקא, נבוקוב ונטליה גינצבורג. על מדפיו מוצגים בגאון תרגומים לשלל שפות של ספריו - "מיי פירסט סוני", "המפץ הקטן" ואחרים. בימים אלה הוא עובד על ספר חדש: קובץ של סיפורים ונובלות, שלדבריו לא דומה לשום דבר שכתב קודם לכן, ושמערב גם רעיונות מעולמות המד"ב. אחד הסיפורים, הוא מוכן לגלות, עוסק בגבר מזדקן שטס לסין על מנת לעבור "השתלת גוף" – עד שהעניינים, כמובן, משתבשים באופן לא צפוי. הספר צפוי להיקרא "מצבים בפוטנציה ואימפוטנציה", ועורך אותו יגאל שוורץ.
כשאמרתי לאנשים שאני הולך לראיין אותך, המון הזכירו מיד את "מיי פירסט סוני". זה מפתיע אותך
"לא, כי מבחינה מסוימת אנשים הניחו אותי עם 'מיי פירסט סוני' ועזבו אותי מאז, אני חושב". ברבש מסביר שהוא חש שספרו האחרון עד כה, "החיים בחמישים דקות" משנת 2014, התפספס. הוא זכה להתייחסות שולית בלבד בביקורת ונכשל במכירות. "זה ציער אותי מאוד, כי אני חושב שזה ספר טוב. אולי יוציאו אותו מחדש".
שמעתי שאמרת שביקורות מערערות אותך.
"מאוד".
זה לא משתפר עם השנים? ההצלחה לא עוזרת?
"לא. אתה יודע, הכישלון הורס אותך, וההצלחה... אותי היא לא מעיפה. יש איזה מנגנון פסיכולוגי שמסייע לך להתמודד עם כישלון: 'אוקיי, קיבלת את מה שמגיע לך כי אתה לא מספיק טוב', אבל כשהודיעו לי פה ושם על קבלת פרסים אמרתי 'סבבה', לא הרגשתי איזו התרוממות נפש".
מה אתה קורא עכשיו?
"בעיקר דברים על המח, לקראת פיצ'ר שאני כותב. אני עובד על כמה דברים במקביל – הצגה, ספר, סרט - אין לי ברירה אחרת, אני חייב להתפרנס".
אולי זה טוב.
"זה מזל גדול".
