טקס פרסי הגראמי הוא כבר מזמן לא הסמן המדויק לכל מה שקורה עכשיו בעולם הפופ, וזה מבלי לציין את המרחק הרב שלו מהשוליים ואפילו מעולם הרוק. גם המועמדויות לטקס הקרוב, שפורסמו אתמול (ג'), לא משנות הרבה את התמונה, אבל הן מסמנות בבירור כוכבת אחת - אוליביה רודריגו. היא רק בת 18, וכבר אוחזת בשבעה מועמדויות לפרסי גראמי. נכון, יש מי שאוחז ביותר, כמו ג'ון בטיסט או דוג'ה קאט - אך היא היחידה שמועמדת לכל ארבע הקטגוריות הגדולות: אלבום השנה, סינגל השנה, שיר השנה והאמן החדש הטוב ביותר.
לצידה, אוחזת בשבע מועמדויות משלה בילי אייליש, מי שהפכה לפני שנתיים לאמנית הצעירה ביותר שהייתה מועמדת בארבע הקטגוריות המובילות, בגיל 17 (וחזרה הביתה עם כל הפסלונים). רודריגו הולכת בדרכה של אייליש, או לפחות מנסה, ביותר ממובן אחד, ומצטרפת לשורה של אמנים צעירים ומצליחים כמוה וכמו ליל נאס אקס. על אף שאם תשאלו אותה, ההשראה שלה היא דווקא טיילור סוויפט, חובבת שבירת שיאים בעצמה, שכבר עברה לקידומת 30 אך עדיין מתמחה בשירי פרידה.
אלבום הבכורה של רודריגו, Sour, יצא במאי השנה והתפוצץ עם הרוח הגבית של הלהיט Drivers License, שכבר הפך ללהיט כמעט שנה לפני כן, לא מעט בזכות פלטפורמת הטיקטוק ושלל הסרטונים שהוא גרר אחריו בזירת ההתרחשויות האמיתית של דור ה-Z. אחריו באו שורה של להיטים נוספים, כמו Good 4 U ו-Traitor, מערכון ב"סאטרדיי נייט לייב" ושערורייה קטנה מול קורטני לאב (שטענה שרודריגו העתיקה את עטיפת האלבום של להקתה "הול" מבלי לבקש רשות). עד הקיץ כבר היה ברור שרודריגו היא הדבר החם ביותר. השבוע היא זכתה לגושפנקא, אחרי שגרפה את מירב המועמדויות לקראת טקס פרסי המוזיקה האמריקנית, ויצאה משם עם פרס האמן החדש הטוב ביותר.
כמו לא מעט כוכבים, גם היא התחילה את דרכה בחממה של דיסני, כשכיכבה בסדרה "ביזארדבק" במשך שלוש עונות, ולאחר מכן ב-2019 בסדרה "היי סקול מיוזיקל: המחזמר: הסדרה", שלה אף כתבה שיר. את סינגל הבכורה שלה Drivers License היא הוציאה בינואר 2020 והוא שבר פעמיים את שיא ההאזנות היומי של ספוטיפיי (שלא בחג) עם 15.7 מיליון האזנות ביום הראשון לצאתו ועוד 17 מיליון ביום השני. הוא המשיך לשבור שיאים שונים בכניסתו למצעדים בארצות הברית ובעולם כולו וכך עשו גם כמה מהשירים העוקבים לו.
הגיבורה של דור ה-Z
המגזינים הגדולים בעולם כבר הכתירו את רודריגו כקול של הדור שלה (תודו שלא שמעתם את ההגדרה הזו מזמן) וכמי שמצליחה להגדיר את דור ה-Z במילים ובמוזיקה שנעה על הסקאלה הרחבה של פופ. עם קצת פולק, קצת אלטרנטיב ונגיעות של סינתיסייזרים וגיטרות, נדמה שרודריגו והמפיקים שלה בעיקר מתעלמים או אפילו בועטים בחלוקה הז'אנרית הארכאית. במקביל, הם מתמקדים בהגשה שמזכירה את הרכות החותכת של אייליש, את הגבהים של סוויפט ואת האטיטוד של זמרות רוק מהניינטיז. ואם כבר סוויפט, רודריגו הצעירה למדה ממנה לא רק איך כותבים שירי פרידה מלאי יגון, דרמה ופאתוס עם קורטוב של העצמה אישית – אלא גם התעקשה בחוזה ההקלטות שלה להחזיק בשליטה מלאה על המאסטרים של ההקלטות שלה, בעקבות הסכסוך ארוך השנים של סוויפט עם מנהלה סקוטר בראון.
הפרסונה של רודריגו נעה בין רומנטית - בשמלה ורדרדה ארוכה - לחצופה ועוקצנית, עם קוקיות וחצאית משובצת קצרצרה. היא כותבת את כל השירים שלה בעצמה, ומשתמשת בחוכמה בכל הכלים שניתנו לה מבלי להתנצל. "ללא ספק דיברתי על הסודות הכי עמוקים ואפלים שלי וחוסר הביטחון ב-Sour... אבל זה ממש מעצים כשזה יוצא החוצה וזה היה ממש אדיר בשבילי לראות את האנשים מהדהדים את הפגיעות הזו ומזדהים איתה", אמרה בריאיון למגזין וראייטי על השירים החושפניים שלה.
"נמאס לי כל כך מ-17, איפה חלום הנעורים המזוין שלי? אם מישהו יאמר לי עוד פעם אחת 'תיהני מהנעורים שלך' אני אבכה", רודריגו שרה ב-Brutal, שיר שמצליח איכשהו להתברג לקטגוריה של פּאנק. הזעם שלה בגיל 19 על בני הזוג שלה ועולם המבוגרים מזכיר, למי שנולד בזמן הנכון, זמרת אחרת שתועדה לאחרונה בסרט דוקו מומלץ מאוד – אלאניס מוריסט. רודריגו בעצמה אמרה שהיא השפיעה עליה (לצד אחרות כמו קארדי בי וגוון סטפני). גם אם היא הרבה יותר מעודנת ממנה, ולא בדיוק זורקת את כל עולם הזוהר אל פח הזבל בדרך אל הגילוי העצמי שלה – אפשר לראות כיצד גם היא מצליחה לתת קול לחוויית המעבר מהנעורים אל החיים הבוגרים, לכאב ההולם של פרידה מאהבה ראשונה ולמחשבה שהעולם כולו נגמר בגללה.
אלא שכאן גם טמונה הבעיה של רודריגו, אם בילי אייליש הוכתרה בזמנו כקול של דור (אותו דור, יש לומר) היא גם הוצבה בנשימה אחת כפורצת דרך מבחינה מוזיקלית, ואת ההשפעה שלה - יחד עם אחיה פיניאס - על הפופ בשנים האחרונות אפשר לראות בנקל. לא בכדי היא זכתה לשבחים מאמנים מוערכים כמו תום יורק מ"רדיוהד". רודריגו לא שם. הפופ שלה נעים ומרגש לפרקים, הקליפים שלה כיפיים ומהנים לצפייה, אבל הוא לא באמת משאיר חותם או מעניין במיוחד, וספק אם מי שחצה את שנות ה-20 לחייו יוכל להזדהות איתו.
ראש בראש עם יוצרת פקיסטנית
דווקא באותה רשימה לא-כל-כך-חדשנית של הגראמי תוכלו למצוא יוצרות מעניינות בהרבה מרודריגו. הן לא יופיעו בטיקטוק ככל הנראה, לא יככבו במדורי הרכילות ויצולמו על השטיח האדום – אבל המוזיקה שלהן שווה האזנה או שתיים לכל הפחות. אחת כזו היא ארוג' אפטאב, יוצרת פקיסטנית, שעברה לארצות הברית לפני שנים, למדה בברקלי ופועלת היום בניו יורק, בין היתר כמלחינת סרטים. היא מועמדת לגראמי בקטגוריית האמן הצעיר הטוב ביותר לצד רודריגו וגם בקטגוריית הופעת המוזיקה הגלובלית הטובה ביותר על השיר Mohabbat. רגע לפני שאתם תוהים אם היא גנבה את השם מעדן בן זקן, נסביר שפירוש המילה באורדו הוא אהבה.
אלבומה השלישי והנהדר Vulture Prince, שהוקדש לאחיה שהלך לעולמו, הוא מסע של ממש בין המקורות הפקיסטניים שלה, שיושבים על מורשתו של הווקאליסט האיקוני נוסראת פאתח עלי קאן או של זקיר חוסיין, אך משלבים גם ג'אז ומוזיקה מינימליסטית – ככל הנראה ממקורותיה המוזיקליים המערביים. כמאמר הקלישאה, זהו שילוב מושלם בין מזרח ומערב. אבל מעבר לכמה שהאלבום הזה נכון על הנייר, קורן ממנו רגש שעוטף את המאזין בחוויה שהיא בו זמנית מהורהרת ומרוממת. האלבום זכה לביקורות אוהדות משלל מגזיני מוזיקה ואם אתם לא סומכים עלינו קחו המלצה מנשיא, השיר Mohabbat אפילו נכלל ברשימת שירי הקיץ המסורתית של ברק אובמה.
