פעמיים במהלך השיחה עמו נחנק מאיר פניגשטיין מדמעות - פעם אחת כשסיפר על נותני החסויות, שלמרות האווירה והתנאים הקשים שבהם הוא מפיק השנה את הגרסה ה-36 של פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס, תרמו ועזרו למפעל חייו לרשום עוד פרק. הפעם השנייה הייתה כשדיבר על הסרט שיפתח את הפסטיבל - "קרוב אלי", זוכה פרס אופיר שביימה תום נשר.
"אבי נשר נמצא בחיים שלי כמעט 50 שנה", מספר פניגשטיין בריאיון ל-ynet בקול הפוגי שלו, "הוא היה בקהל כשהקרנו את 'הלהקה' בגרסה הראשונה של הפסטיבל שעשיתי בבוסטון ב-1981. אני מכיר את תום מהיום שבו נולדה כאן בלוס אנג'לס. רצה הגורל ופגשתי את אבי בפסטיבל חיפה בדיוק ביום שבו קרתה התאונה הנוראית של בנו, ארי, לפני שש שנים" - פה פניגשטיין נעצר, קולו נשבר, הוא מבקש ממישהו לסגור את דלת החדר שבו הוא יושב ולהביא לו כוס מים.
"אני מתרגש עכשיו, כי להביא לפה את הסרט של תום ולהקרין אותו בנוכחותה לקהל ישראלי ויהודי - ואולי גם לעזור לדחוף את הסרט לאוסקר - זה הכול סגירת מעגל בשבילי. אני תכף בן 74 ולפעמים שואלים אותי למה אני ממשיך לעשות את הפסטיבל הזה, אז התשובה היא רגעים כאלה. זה מפעל חיים שמחבר לי את כל הקצוות וזה היופי של מפעל חיים, אין לו תאריך סיום, גם אם השנים האחרונות היו מאוד-מאוד קשות לפסטיבל".
כמו כולם כנראה, גם מאיר פניגשטיין לא התאושש נפשית מאירועי 7 באוקטובר. אבל הוא לא חשב שיותר משנה אחרי, עדיין תהיה מלחמה והמצב ימשיך להיות כל כך שביר; שאפילו בעיר שבה הוא מקיים פסטיבל ומזוהה איתו עשרות שנים, הוא יצטרך להיאבק ולשרוט כדי לא לאבד אותו. אין כנראה עוד אירוע בהוליווד שחוגג ככה תעשיית הקולנוע של מדינה בסדר גודל כמו של ישראל, אבל ארבע השנים האחרונות היו עבורו ריצה בלתי-פוסקת נגד רוח נגדית שמסרבת להירגע. ובשעת בוקר מאוחרת במשרדו בלוס אנג'לס, פניגשטיין, כבר לא ילד, נראה קצת עייף.
"פסטיבל 2019 היה האחרון שהרגיש נורמלי", הוא אומר, "ב-2020 התחילה הקורונה, אז עשינו את הפסטיבל אונליין. ב-2021 עדיין היתה קורונה, אז החלטתי לדחות למאי 2022. זה כבר היה סוף הקורונה, אבל אנשים עדיין היו חייבים לשים מסכות והם לא רצו, אז פשוט הלכו הביתה. כך שגם הפסטיבל ההוא לא היה נורמלי. ואז בא 7 באוקטובר, וכמובן שדחינו. חשבתי שהמלחמה תימשך חודש, חודש וחצי, אמרתי לעצמי שחודשיים זה יהיה הרבה. דחיתי בהתחלה לדצמבר ואחר כך למרץ, ושם הבנתי שהדבר הזה לא נגמר ודחיתי לנובמבר. זה בעצם שנתיים שאני לא מצליח לעשות את הפסטיבל".
"קרוב אליי - טריילר
אני מניחה שגם להרים אותו עכשיו לא היה כיף גדול.
"מאוד-מאוד קשה. אפילו כשאני מדבר איתך כבר ממש ערב הפתיחה, אני מאוד מוטרד ולא יודע אם הקהל יבוא כי האווירה כאן עכשיו לא נעימה בכלל. מה שקרה לאוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם רק גרם לאנשים לפחד יותר. הם לא רגילים כאן לתופעות כאלה".
חשבת לדחות שוב?
"לא. אם אדחה שוב אחרי שנתיים וחצי, תתחיל להיות בעיה אמיתית עם נותני החסויות שלנו שמחזיקים אותנו כל השנים. ייווצר חוסר אמון. הם יגידו לי 'מלחמה - אנחנו מבינים, אבל כמה אתה יכול עוד לדחות? חמש שנים? עשר? תמכנו כי אנחנו רוצים לעזור, אבל יש גבול אם אנחנו לא מקבלים שום תמורה'. המחויבות הראשונה שלי מעל הכול היא להם, כי בלעדיהם אין פסטיבל".
נתקלת בבעיות ברמה של אולמות שלא רצו לשתף פעולה?
"כן, גם זו הייתה עבודה בציפורניים. יש מקום אחד שהסכים להקרין את הסרטים אבל רק תחת תנאים מאוד-מאוד קשים".
כלומר?
"מחוץ לאולם אין פרסום של פסטיבל הסרטים. כלום. אני לא יכול אפילו לשים את ראשי התיבות IFF (Israel File Festival). אני יכול לפרסם בחוץ סרט ספציפי, אבל אנשים לא יידעו שזה חלק מפסטיבל סרטים ישראלי. גם בלובי של האולם אי-אפשר להציב שום דבר שיזכיר שזה פסטיבל. בפגישה עם בעל המקום הוא אמר לי 'המינימום שבמינימום, כמעט שום דבר. בתוך האולם תעשה מה שאתה רוצה, אבל בחוץ - כלום'. אמרתי 'יש לי כאן שני מסכים גדולים, רוב הקהל זה קהל שלי, למה אני לא יכול לשים כאן פוסטר של הפסטיבל?'. אז הוא ענה 'אתה לא מבין, יש לי שותפים. תעשה לי טובה, תבין, הם פוחדים'"
5 צפייה בגלריה
"זה מפעל החיים שלי. אני קורע את התחת, אבל רואה אנשים נהנים". מאיר פוגי פניגשטיין
(צילום: דנה קופל)
ממה?
"הם פוחדים שהקהל שבא לאולם הזה במהלך השנה יגיד 'אתם עושים פסטיבל סרטים ישראלים, אנחנו לא באים יותר, אתם בוגדים'".
מייאש. לא היה רגע שאמרת 'אני עושה את זה 40 שנה, אני לא צריך את כאב הראש הזה יותר'?
"בגלל שאני עושה את זה 40 שנה, אני מחויב להרבה אנשים, לנותני חסויות, למי שהשקיעו בנו כל השנים. ואני גם לא רוצה לוותר. זה מפעל החיים שלי. אני קורע את התחת, אבל רואה אנשים נהנים, באים לראות סרטים ישראלים, תומכים. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, תאמיני לי שיש דרכים הרבה יותר קלות, אני מרגיש שאני עושה שירות מאוד חשוב למדינת ישראל גם מבחינת הסברה ויחסי ציבור. אין אח ורע לפסטיבל הזה שלנו, הוא עוזר לחבר את הקולנוע הישראלי להוליווד, הוא משמח את הקהל המקומי פה. אני עדיין נהנה ולא מתכוון להפסיק, אבל אני לא ילד ואם מישהו אחר ייקח וירצה להמשיך את זה, זה יהיה נהדר. אני רק אומר שאדם אחד לבד לא יוכל לעשות את מה שאני עושה עם הפסטיבל הזה".
"חשבתי שבמקום לעשות תקליט של עשרה שירים, אעשה פסטיבל של עשרה סרטים״
מאיר פניגשטיין, איש חביב וקומוניקטיבי, יהיה כמובן לנצח פוגי, אחד משבעה חברי כוורת - אבל למרות שצמח עם החברים שלו בלהקת הנח"ל, הוא גם תמיד היה קצת אאוטסיידר. בדיעבד, לא מפתיע שמבין השבעה, הוא היחיד שעזב את עולם המוזיקה. קריירת הסולו שלו אומנם נשארה בעולם תרבות הפופ, אבל הלכה רחוק ממוזיקה או קולנוע או תיאטרון. את כל אלה הוא ניסה, אפילו בהצלחה, אבל את האושר מצא ביצירה מסוג אחר.
עכשיו, יושב במשרדו בלוס אנג'לס, מתרוצץ בהכנות אחרונות לפסטיבל ה-36, פניגשטיין מחייך את חיוך הג'וקר שלו כשהוא נזכר איך מפעל החיים הזה התחיל. "כוורת התפרקה ב-1976", הוא מתחיל ומתגלה שוב כמספר סיפורים מצוין, "ומיד אחר כך שיחקתי בשני סרטים - 'דודה קלרה' ו'הלהקה'. היתה תקופה שהצטלמתי ל'הלהקה' בבוקר, בצהריים נסעתי לחזרות בחאן הירושלמי ל'צ'רלי קאצ'רלי', ובערב ליוויתי את אריק לביא. עשיתי שלושה דברים שונים ביום אחד, זה בלבל אותי, לא ידעתי מה אני רוצה להיות, שחקן קולנוע, שחקן תיאטרון, זמר. פתאום אני מופיע בהבימה ומקבל פרס כשאילנה רובינא באולם. פתאום אני שחקן כמו אבי פניני וחנה מרון ועליזה רוזן, ואין ספק בכלל שאני נוסע לארצות הברית לעשות כסף גדול".
5 צפייה בגלריה
"עשינו פה משהו מיוחד ויהיה לי חבל מאוד אם אנשים יפספסו את זה". מאיר פוגי פניגשטיין, גל גדות וינון קרייז בערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס
(צילום: Abraham Joseph Pal)
אין ספק.
"נכון? אז אחרי 'דודה קלרה' חשבתי שאולי כדאי שאסע ללמוד מוזיקה בברקלי בבוסטון, כי הרי אלון אולארצ'יק היה שם, ואולי אעשה גם תקליט - כי הרי כולם עושים תקליטים. בגיל 30 אני מתחיל ללמוד פסנתר ומגלה שהאצבעות שלי קצרות מדי, אז הבנתי שכבר אשאר מתופף. הקמתי בברקלי להקה עם נגנים כמו יהודה עדר, משה לוי ועמיקם קימלמן, כל אחד מהם נגן ענק, ופניתי למי שהיה יו"ר ההסתדרות הישראלית בבוסטון ואמרתי שאני רוצה לעשות פרימיירה של הלהקה שלנו בהופעה לקהילה בחנוכה. הוא אמר 'אני יכול לשלם לך 200 דולר'".
באיזו שנה?
"1980. עניתי, 'מה 200 דולר? אנחנו להקה של שישה נגנים, יש לנו זמרת, הבטחתי 50 דולר לכל נגן'. הוא אמר 'אז תוריד שני נגנים'".
הגיוני.
"כן, ממש פשוט. חזרתי אליו עם רעיון: תדפיס 1,000 פלאיירים להופעה ואני אחלק אותם, אבל קודם תגיד לי כמה אתה לוקח לכרטיס. הוא אמר 'ארבעה דולר', אמרתי 'בוא נבקש שישה'. הוא אמר שאנשים לא יקנו בשישה דולר. עניתי, 'ננסה, תכתוב מאיר פניגשטיין, יוצא להקת כוורת'. אני אחלק את הפלאיירים בעיר, אולי יבואו 100 איש במקום 60. בסוף יצאתי עם רווח של 300 דולר. מזה הבנתי שיש לי איזה דרייב פנימי, יכולת לארגן ולדחוף ולהפיק ולהרים דברים".
5 צפייה בגלריה
"הקהל לא ידע ופתאום ראה אותי מאחורי התופים והיתה חגיגה". מאיר פניגשטיין וגידי גוב
(צילום: רפי דלויה)
רעיון פסטיבל הסרטים עצמו הגיע לפניגשטיין במקרה, אבל אנשים יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה. ופניגשטיין יודע היום שהוא חיפש את 'זה', גם אם עוד לא ידע אז להגדיר מה זה בדיוק 'זה'. הכל התחיל בפגישה מקרית עם פרופסור באוניברסיטת בוסטון. "הוא עשה שנת שבתון באוניברסיטת תל אביב", מספר פניגשטיין, "שבמהלכה הלך לראות את 'אסקימו לימון' והוקסם".
אפשר להבין אותו.
"הוא חזר לבוסטון ושאל אם אני יכול לעזור להביא שני סרטים ישראלים להקרנה באוניברסיטה. כשנסעתי לביקור בארץ הלכתי למנחם גולן ברחוב אלנבי 32. הוא אמר 'בטח, 1,500 דולר לשני סרטים'. שילמתי אז 1,500 דולר שכר לימוד לסמסטר אחד. אמרתי: 'תשמע מנחם, אני לא בעניין של להשקיע בסרטים האלה, אני רק רוצה את זה לשתי הקרנות לקהילה בבוסטון'. מנחם אמר: 'טייק איט אור ליב איט'. לא רציתי לחזור לבוסטון בידיים ריקות ויצאתי מהמשרד של מנחם כדי לחשוב קצת על פיתרון. ניגש אלי שיש קולר, שאם יש מישהו שיודע הכל בקולנוע הישראלי ובכלל, זה הוא. הוא שאל: 'מה אתה עושה פה?'. עניתי שאני רוצה שני סרטים להקרנה בבוסטון. הוא שאל: 'אתה הולך לעשות פסטיבל?'. עניתי: 'על מה אתה מדבר, אני רק רוצה שני סרטים'. הוא שאל שוב: 'אז אתה עושה פסטיבל?'. 'נו לא, אני רק רוצה שני סרטים לאוניברסיטה!'. ואז שיש אומר לי: 'תקשיב, אני בכל שנה בפסטיבל קאן, אם אתה רוצה לקחת שמונה-עשרה סרטים ולעשות פסטיבל, אני מבין בהפצה ושיווק, אני יכול לעזור'".
"אני מקווה שכל מה שקורה לא ירתיע אף אחד"
בראשו של פניגשטיין נדלקו כל הנורות ונפלו כל האסימונים. הנה מה שהוא נועד לעשות, גם אם לא היה לו שום מושג איך מתחילים. "חשבתי שבמקום לעשות תקליט של עשרה שירים, אעשה פסטיבל של עשרה סרטים", הוא נזכר, "נסעתי ישר לטורונטו, כי שמעתי שיש שם מישהי שעושה פסטיבל יהודי קטן בתוך פסטיבל טורונטו, והיא הסבירה לי הכול. הייתי לגמרי באמוק כדי להרים את זה. היה מאוד קשה כלכלית, אבל הצלחתי לבנות פסטיבל קטן".
5 צפייה בגלריה
"כוורת הייתה הבסיס לכל מה שבא אחר כך". אלון אולארצ'יק, יוני רכטר, גידי גוב, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין, יצחק קלפטר ז״ל ואפרים שמיר
(צילום: רפי דלויה)
והקהל בא?
"ביום הראשון הקרנו את 'הלהקה'. ניגש אלי איזה רופא יהודי מקומי ואמר: 'כל אחד בבוסטון צריך להיות בפסטיבל הזה, זה דבר נהדר. אתה מתכוון לפרסם מודעה ב'בוסטון גלוב'?'. אמרתי: 'לא, אני סטודנט, מאיפה יש לי כסף למודעה'. מסתבר שהוא הלך ופירסם בעצמו מודעה שמעולם לא ראיתי, אבל יומיים אחר כך הכל היה סולד-אאוט. שש הקרנות, 600 מקומות. הסתכלתי על התורים ולא הבנתי מאיפה האנשים האלה הגיעו. תוך שלושה שבועות אני מחליט לעזוב את הלימודים ולנסוע לניו יורק לעשות פסטיבל. לא היה לי אפילו מקום לישון שם. ביום הראשון של הפסטיבל, כשיצאתי החוצה מהאולם לנשום אוויר קפוא של פברואר, התנפלה עלי כתבת מקומית, ועד סוף הערב כבר הייתי בטלוויזיה".
43 שנה אחרי אותו פסטיבל ראשון בבוסטון, הפסטיבל בלוס אנג'לס הוא חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית-יהודית בעיר. יתרון אחד שיש לצוואר הבקבוק שנוצר בשנתיים שעברו בלי הפסטיבל, הוא הצטברות שורה ארוכה של סרטים ישראלים מצויינים. "זה המבחר הכי טוב שהיה לנו אי-פעם", אומר פניגשטיין על הפסטיבל שנפתח בשבוע שעבר בתיאטרון סבן בבברלי הילס. בין 40 הסרטים העלילתיים, תיעודיים וקצרים שיוקרנו נמצאים גם "כביש הסרגל", "נדל“ן", "חליסה", "חלב", "המזח", "העיר הזאת", "קריוקי", "גן קופים", "לרוץ על החול" ועוד, והפסטיבל יקדיש גם פינה ל-7 באוקטובר. פרסים מיוחדים יוענקו לינון קרייז, מנכ״ל חברת מאטל והאיש מאחורי ברבי, שלפני 30 שנה היה מתנדב בפסטיבל, כמו גם לשייקה לוי מהגשש החיוור. "אני מקווה שהקהל יבוא", אומר פניגשטיין, שחזר ב-2013 לארץ, ושני בניו הגדולים משרתים בצבא, בעוד דילן בן התשע משאיר אותו צעיר. "אני מקווה שכל מה שקורה לא ירתיע אף אחד, כי עשינו פה משהו מיוחד ויהיה לי חבל מאוד אם אנשים יפספסו את זה".
אתה עוד מתופף לפעמים?
"בטח. לפני איזה חודשיים-שלושה הופעתי עם דני, גידי וחברים. שאלתי את דני אם אני יכול לבוא, והוא אמר 'תבוא'. הכסף אומנם היה קטן, אבל רציתי להיות קצת על הבמה. הקהל לא ידע ופתאום ראה אותי מאחורי התופים והיתה חגיגה. זה תמיד כיף, ברור, וכוורת היתה הבסיס לכל מה שבא אחר כך, אבל הפסטיבל הוא מפעל החיים האישי שלי. בהתחלה רק רציתי להגיע לארבעה פסטיבלים לפחות כדי להוכיח לעצמי שאני יכול, והנה עכשיו אני מתחיל את ה-36. לא יודע כמה פעמים עוד אעשה את זה, אבל אני יודע שיצרתי משהו חשוב".
