ב-2018 הבמאי הבלגי לוקאס דונט ביים את סרט הביכורים שלו "נערה". גיבורת הסרט היא נערה טרנסג'נדרית בשם לארה שמנסה להתקדם בלימודי הבלט בעודה חווה את התסכול של מי שלכודה בגוף שלא השלים את תהליך ההתאמה המגדרית. "נערה" מתקיים ביופי ובאלגנטיות של המחול ובעדינות הנפש של הגיבורה, אך יש בו גם רגע של פעולה פיזית ברוטלית המנקזת לתוכה את כל התסכול של הדמות. יש להניח שלא מעט צופים שאלו את עצמם האם פעולה זו הייתה מניפולציה רגשית "לא בוגרת" ומעוררת רתיעה מצד הבמאי בן ה-27, או שהיה זה רגע ש"מותר" ואפילו נדרש להגיע אליו, בהיותו מתקיים על רצף דרמטי עם דמות מבוססת היטב מבחינה פסיכולוגית.
מה שיכול היה להפוך בידיו של במאי פחות מיומן לרגע נצלני, עבד היטב ב"נערה". כבר בסרט הביכורים דונט הפגין את הקשב שלו למקצבים ולניואנסים של סיטואציות אנושיות, את הרגישות הנדרשת בעיצוב המאתגר של דמות הגיבורה, ואת יכולתו המרשימה להוביל שחקן צעיר בתפקידו הראשון להופעה יוצאת דופן. רגש האמפתיה שאותו מעוררת הדמות הראשית אפשר ל"נערה" להימנע מרדוקציה של תכניו לאג'נדה פוליטית-תרבותית עכשווית (היבט נוסף שבוודאי יהיו גם אלו שיזקפו אותו לגנות הסרט). לא בכדי הוא זכה בפסטיבל קאן בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים ובפרס המשחק במסגרת תחרות "מבט מסוים" לוויקטור פולסטר בן ה-14.
לביקורות קולנוע נוספות:
4 שנים לאחר "נערה" מגיע "קירבה" (Close), סרטו השני של דונט, המתפקד כהמשך סגנוני ותמאטי לסרט הראשון (בשני הסרטים אנג'ל טייסנס משמש כתסריטאי-שותף). הפעם הוא כבר הוקרן במסגרת התחרות הראשית של קאן שם הוא זכה בפרס הגדול של חבר השופטים - הפרס השני בחשיבותו.
יש ב"קירבה" את אותה דיכוטומיה של יופי וכאב בתהליך התבגרות קווירי. גם כאן יהיו בוודאי לא מעט צופים שיחוו את מהלכיו העלילתיים של הסרט כמניפולטיביים מבחינה רגשית, את העיצוב כמיופייף, ואת הסרט כלא מספיק מתוחכם מבחינה פוליטית. לא ניתן לשלול לחלוטין ביקורות אלו, אך עבורי הצפייה בסרט הייתה חוויה מאוד שלמה ועמוקה מבחינה רגשית, וככזו היא מותירה הרחק מאחור את המחשבה על ליקויים אלו.
היכולת לעורר רגש רב עוצמה היא לא מבוטלת, ומתקיים בה בהכרח ממד של מניפולציה. אפשר לנקוט בדרך מגננה צינית כלפי יצירת הרגש, או בעמדה שאינה מוצאת ערך רעיוני אלא באסטרטגיות אסתטיות של ניכור. אך רגש הוא דבר קריטי לביסוס הבנת עולמה של דמות מתוך עמדה אמפטית. ביצירות המופת של הניאו-ריאליזם האיטלקי "מצחצחי הנעליים" ו"גונבי האופניים" הבמאי ויטוריו דה סיקה יצר מעמדים דרמטיים סוחטי דמעות שבהם היו מעורבים הגיבורים הצעירים. הוא השתמש ברגש כדי לבסס אמפתיה הומניסטית ודרכה לבטא את המסר הפוליטי של סרטיו. דונט אולי לא עוסק בילדים שהופכים לקורבנות של חברה מעורערת מבחינה כלכלית, אבל גם לעיצוב האמפתי של חווית התבגרות הקווירית יש ערך רב.
עשר הדקות הראשונות של "קירבה" מציגות את שני גיבוריו: ליאו (אדן דמברין) ורמי (גוסטב דה-ול), שני בני 13 בשלהי חופשת הקיץ הקודמת לחטיבת הביניים - באזור התפר שבין ילדות ותחילת גיל הנעורים. הם חברי נפש בלתי נפרדים, המהווים אחד לשני עולם ומלואו. משחקים באבירים המסתתרים בטירה ומסתערים כנגד אויביהם, רצים כשמאחוריהם רקע של שדות גדושים בפרחים צבעוניים, ישנים כל לילה בחדרו ובמיטתו של רמי. נוכחותה של סופי (אמילי דקאן - הזכורה כגיבורת "רוזטה" של האחים דארדן), אימו רבת החן של רמי, משלימה את ההרמוניה האידילית של פתיחה זו. הקרבה הפיזית בין שני הגיבורים היא ביטוי פשוט וישיר של אהבתם ההדדית, גם אם אין כאן שמץ של אקט פיזי "מיני". אלו הרגעים האחרונים בגן עדן הקודמים להופעת פרי עץ הדעת המקולל שאותו יביא המבט של האחרים - בני גילם של הגיבורים.
מה שדונט יוצר בפתיחה זו הוא קריטי לביסוס הרגשי של ההמשך. זו פתיחה מרגשת ביופיה החושני - סביבת הטבע הפורחת, המוזיקה המלווה את הגיבורים, העולם הנתפס דרך הדינאמיות האנרגטית של תנועתם. זו בהחלט מניפולציה רגשית, אבל היא מבוצעת במיומנות. ללא אמצעים אלו לא תוכל להיות מושגת תחושת האובדן שתעלה בהמשך.
עם תחילת שנת הלימודים ליאו ורמי מביאים איתם לחטיבת הביניים את הקרבה הטבעית ביניהם. התגובות מהתלמידים מתחילות להגיע, בין אם כשאלות סקרניות מצידן של הבנות, או כתגובות הכוללות הדבקת תוויות לעגנית מצידם של הבנים. ליאו, שבחלק הראשון של הסרט כל חפצו היה בקרבה לרמי, מתחיל להתרחק ממנו. הוא מאמץ קודים חברתיים של פסאדה הטרונורמטיבית - פיזיות המוגבלת למשחק עם בנים אחרים, ובעיקר הצטרפות לקבוצת ההוקי-קרח של בית הספר. גם כששניהם נמצאים לבדם, בתוך אותה סביבה שהוצגה בדקות הראשונות, היחסים ביניהם הופכים למרוחקים יותר. למבטם של הצופים ניכר כל ניואנס של שינוי, והתפתחות הכאב והתסכול של רמי, וזהו תהליך שובר לב.
דונט עובד עם אלמנטים בסיסיים וברורים. מול הריצה יחד על רקע השדות הפורחים בשלל צבעים, יש את עולם ההוקי קרח עם המדים השחורים של הקבוצה. מול התנועה החופשית, התנועה האלימה של חבטות ונפילות. מול הפנים המחייכות באושר טהור, הפנים הכלואות מאחורי הסורגים של מסכת ההוקי. הוא משתמש באלמנטים אלו היטב לא רק כ"סמלים", אלא כמצבים שונים של חוויה חושית עבור הצופים, שהרגש שאותו הם מעוררים נותן לסמלים עומק.
בחלקו השני של הסרט, שהופך לקודר ומכאיב ככול שמתפתחת העלילה, ניכרת היכולת של דונט להציג ברגישות רגעים לא פשוטים בין הדמויות הצעירות והמבוגרות של הסרט. אין כאן הרבה עלילה, כמו שיש יכולת לזקק את הרגעים האלו מבחינה רגשית. האקטים של התכחשות עצמית שלכדו את ליאו בתוך דמות הנער שהוא "צריך להיות", הופכים לרגשות אשם עזים שאותם הוא מתקשה לעבד. אדן דמברין מבצע כאן הופעת משחק יוצאת דופן לשחקן בגילו, ולא ניתן אלא לתת חלק מהקרדיט גם לדונט.
כשצפיתי ב"קירבה" לא יכולתי שלא לחשוב על שני סרטים מאוד יפים. הראשון הוא "מגרש המשחקים" (Playground, מ-2021) סרט הביכורים הנהדר של הבמאית הבלגית לורה ונדל, שמפליא ללכוד את עולמה הרגשי של ילדה בת 7 בבית הספר שבו אחיה, המבוגר ממנה בשנתיים, חשוף לבריונות. כמה עוצמה יכולה להיות ביכולת להכניס צופים בוגרים לתוך עולמם של ילדים, ואיזה נס קולנועי מתרחש כאשר הפנים הצעירות נושאות את הרגשות המורכבים של חוויותיהם. הסרט השני הוא "רוחות אינישרין" של מרטין מקדונה, שמוצג בימים אלו בבתי הקולנוע, ומשתמש בהחלטה של חבר לנתק כל קשר מחבר ותיק שלו, כדימוי מטלטל לקרע בין אח לאח במלחמת האזרחים באירלנד של שנות ה-20.
"קירבה" משלב את המבט העמוק על העולם הרגשי והפגיע של ילדים, עם הכאב והעצב בקריעתה של חברות. עבור אלו שיפתחו את ליבם לדונט ולשני השחקנים הצעירים שלו, הסרט יעניק חוויה רגשית מטלטלת.