בסוף שנות השמונים הוא היה אחד הכוכבים הגדולים בארץ אם לא הגדול והנערץ שבהם. השירים שלו חרכו את מצעדי הלהיטים ומועדוני המעריצים שלו, בעיקר המעריצות, עלו על גדותיהם בבנות-עשרה היסטריות. מאות מהן צבאו ליד מגדלי דיזנגוף שבהם התגורר ולא הניחו לו לרגע. "בשלב מסוים איבדתי לחלוטין אותי. לא היו לי חיים ולא כלום", אמר בראיון למוסף "7 ימים" עשור לאחר מכן. "הייתה לי רק את ההצלחה, ולי כבן־אדם זה לא מספיק כדי להגיד שאני מאושר. להיות כלוא במגדלי דיזנגוף בדירת שני חדרים בשכירות מבלי שאוכל לרדת לרחוב, כי כל היום היו שם 200-300 בנות, זה לא אני. אני טיפוס שמה שטוב לי וחשוב לי עומד לפני הכל, גם לפני קריירה וכסף. להיות מאושר ממה שאני עושה, לקום בבוקר ולהניד שאני עושה את המקסימום למען עצמי. אם לא תהיה לי אהבה, ואם אני לא אוכל ליהנות מהדברים הבסיסיים שקיימים, אז כל ההצלחה וההערצה, מה הן מחזקות? רק את המעטפת החיצונית".
אדם בהופעה עם חולצת החטופים
(צילום: טלי כהן)
"אחרי הופעות היה מגיע שוטר, הייתי מחליף איתו בגדים והוא היה יוצא עם המאבטחים שלי החוצה בבגדים שלי", סיפר אדם לפני שנתיים בראיון ל-ynet. "כשכולן היו רצות אחריו, אני כשוטר הייתי יוצא מהצד השני. פעם אחת הייתה ילדה שהצליחה להתקרב ותפסה אותי בשיער. לשחרר את האחיזה שלה היה כמו לשחרר נגיסה של רוטוויילר. היד שלה הייתה מלאה אחר כך בשערות שלי. וזה היה המצב בכל הופעה, בכל יציאה מהבית. השיא היה ביום ההולדת 30 שלי, כשהגיעו 5,000 בנות לבית שלי ברחוב דיזנגוף ולא הסכימו ללכת משם עד שאני לא אצא החוצה לנופף להן לשלום ואשמע אותן שרות לי 'האפי בירת'דיי'. סילקו אותי מכל מקום שגרתי בו, כי הן פשוט השחיתו, היו מצליחות להיכנס וכותבות על כל הקירות".
באותו ראיון, קבע אדם גם כי "נוסטלגיה זה נחמד, אבל יש לי את היום ויש לי את מחר ואני לא אוהב לערבב בין שני הדברים האלה, כי הם שני דברים שונים. זה הרבה מאוד שנים אחורה. זה דבר שצריך להתרפק עליו, וכשאתה מתרפק על זה, אתה פתאום חושב שמגיעים לך כרגע מהחיים צ'קים וערבויות על סמך הצלחות משנת 87'. אני מאמין שעל כל דבר שאני עושה היום אני אומר 'תודה לאל, ברוך השם, זה מצליח'. אני עוד ממלא זאפות, אני מבוקש, אני עושה מחזות זמר ואני לא רוצה להרגיש לשנייה אחת שזה בגלל שלפני 35 שנה קרעתי את המדינה - אלא שזה בגלל שהיום אני טוב. היום אני כאן והיום אני עושה, בלי המשענת הזאת שנקראת נוסטלגיה".
אדם, חיים כהן, נולד ב־1960 וגדל בעכו ולאחר מכן בחיפה ובתל־אביב. "אין לי זיכרון חד מהילדות, כי הוא נמחק. לי עד גיל 13 אין שום זיכרון ולאחותי אילנה ז"ל לא היה עד גיל 17", אמר לפני שש שנים בראיון למוסף "7 לילות". "אמא שלנו הייתה מניה־דפרסיבית לא מטופלת, והילדות הייתה לא פשוטה. אז לא אני ולא אחותי החלטנו לחטט. אצל אחותי הטראומות היו אפילו פחות זכורות, היא לא זכרה סיפורים שאני סיפרתי שקרו. אם אין תמונה שמזכירה מצב, אין לי אותו בזיכרון. אבל כן זוכר גור כלבים שגידלנו, אחותי ואני, בחדר הזבל בבניין בעכו, כי לא הרשו לנו להביא אותו הביתה. היינו מאכילים אותו ושומרים עליו. אהבה לחיות זה משהו שהיה לנו תמיד".
בנעוריו אדם שיחק בתיאטרון סדנה בחיפה, למד ארבע שנים וחצי בבלט חיפה ורקד בלהקת נעורים, שאיתה נסע לסיבובי הופעות בחו"ל. אחרי השחרור מהצבא למד בבית צבי, הופיע בהצגות ילדים, והשתתף כרקדן ליווי בשיר "עולה עולה" של יזהר כהן באירוויזיון, כשלאחר מכן החל את הקריירה כזמר. הוא הוחתם על חוזה באירופה, עבר לפריז תחת השם "כריס לייף" וכשחזר לחופשה בארץ, ביקש המפיק שלמה צח לתרגם את השיר "נו מור לייף" - וכך נולד הלהיט הענק "אין מוצא". הקריירה הארוכה של הזמר בעל הקול הצרוד יוצא-הדופן, מכנסי הג'ינס הקרועים והבנדנה המפורסמת, כללה עשרה אלבומים.
החיים בתל אביב משכו אותו. "לתל אביב הגעתי בפעם הראשונה לבילוי בגיל 16, פאב תל-אביבי, גברים, נשים, החיים הפרועים של העיר", סיפר בראיון ל"7 לילות". "הייתי מציע לאדם ההוא לחיות כפי שהוא חי, אולי קצת יותר לשמור על ליבו ונשמתו, להבין שגם כשאתה אוהב ושם את הלב כשצריך, צריך להיות עם ביקורת עצמית כבדה ועירנות כדי לא להיפגע. אנשים טוטאליים כמוני לא חושבים על זה".
5 צפייה בגלריה
היה מציע לאדם הצעיר קצת יותר לשמור על ליבו ונשמתו. אדם ומעריצה, 1987
(צילום: מיכאל קרמר)
אדם אולי לא הסתיר מעולם את עובדת היותו גיי, אבל הנושא לא ממש דובר או קיבל התייחסות במדורי הרכילות, עד שהוא עצמו דיבר על כך לראשונה בשנת 2007 - כשהציג בהופעה את בן זוגו דאז. "יצאתי לכל מקום, ביליתי בכל מסיבה, אין מי שלא ידע עליי", אמר ל-ynet. "ידעו כולם אבל לא עשו מזה עניין. אולי עשו מזה עניין, אבל מה שנקרא 'מאחורי הקיר'. אף אחד לא רץ לחשוף מישהו כי הוא גיי או לא גיי. אלה היו שנים אחרות, כיבדו את האמנים שלא רצו להיחשף. לי לא הייתה בעיה עם זה. הסיבה היחידה שלא עשיתי את זה הייתה כי בכל זאת הייתי צריך לחשוב על אחותי שהיא מורה בבית ספר ואבא שלי שמנהל מפעל עם אלף-אלפיים עובדים, שלא רציתי שיצחקו עליו מאחורי הגב. אבל לא הייתי בארון, חייתי עם הבן זוג שלי, נסעתי איתו לכל מקום, הייתי איתו בכל בר אפשרי. היו אז איזה שניים".
כשנשאל אם משפחתו הכירה אז את בן זוגו, אמר: "אבא שלי אפילו הציע את המיטה לי ולחבר שלי, כך שלא הסתרתי מאף אחד שום דבר. בגיל 17 אמא שלי שאלה אותי, אמרתי לה 'כן' והיא אמרה 'אוקיי'. אני באמת חושב שנותנים לדבר הזה יותר מדי מקום, בעיקר היום, בשנת 2022. אז אסור היה להיכנס לנבכי נפשו של אדם, שעומד מול הדילמה המטורפת הזו של מה לעשות עם הנתון הזה, כשבוא לא נשכח שכמה שנים קודם לכן זה בכלל היה מחוץ לחוק. די, מספיק, שכל אחד יעשה מה שבא לו, שכל אחד יאהב את מי שבא לו וישיר על מה שבא לו".
על ילדים משלו חלם תמיד. "אני מצטער כל רגע נתון שאין לי ילדים, אז מה, אני אוכל לעצמי את הראש?", אמר. "ילדוּת בשבילי זה לא כזה דבר מדהים, אולי בגלל זה לא הייתי להוט לעשות ילדים. אם היו נותנים לי לאמץ הייתי עומד ראשון, אבל אי־אפשר. ופונדקאות זה עניין של כסף. דווקא בבית החולים, כשהייתי בסכנת חיים, לא הייתי פנוי לחשוב על ילדים, ואם היה לי רגע לחשוב, אמרתי: עדיף שלא יהיו לי ילדים, שיבזבזו חצי שנה מחייהם כדי לטפל בי. נכון, זו הייתה בחירה לא מוצלחת שלי, אבל אני לא בטוח שעכשיו בגיל 58, אני רוצה לעשות ילד".
גם על אהבה אמיתית ומחבקת לא הפסיק לחלום. "תמיד קשה כשאין אהבה", אמר ל-ynet. "אני מחפש היום אהבה מלאה. אני לא רוצה להתפשר. יש כאלו שמספיק להם סקס טוב או כסף בבית, ויש כאלו שאצלם זה הילדים. אני מונוגמיסט שמחפש אהבה מקבילה. שכל אחד מאיתנו יחיה את חייו, ובאמצע יהיה המשותף. מאוד קשה לחיות עם אדם כמוני בגלל שהוא מוכר. בהתחלה כיף להם עד שהם מרגישים קטנים ונמאס להם. אתה תמיד מרגיש 'ליד אדם'.
"אני לא עושה הרבה כדי שזה ישתנה, אני לא מבלה, אני לא יוצא, אני לא כלום", סיפר. "אז כאילו, למה אני באמת מצפה, שמישהו ידפוק לי בדלת ויגיד: 'היי, קלטתי טלפתית'? אבל אני עדיין מאמין שדברים קורים כשהם צריכים לקרות. אתה יודע, אין חוגים לרווקים בקהילה הגאה, יש כל מיני אתרי הכרויות וכאלה, אבל זה לא זה. למי יש כוח לזה. אני באמת מאמין שאם אתה רוצה משהו ואתה מאמין שיהיה לך, אז בזמן הנכון הוא יבוא. ואם לא, אז כנראה שלא צריך להיות. אני דווקא אדם של זוגיות, אני גם רץ למרחקים ארוכים, לא הייתה לי אף מערכת יחסים של פחות משמונה שנים".
לפני כשבע שנים זכה אדם זכה לתשומת לב תקשורתית בכמות שאותה לא קיבל הרבה שנים, אך היה זה בנסיבות מדאיגות – כשהתאשפז בבית החולים בעקבות ניתוח שהסתבך והוביל לדלקת בלבלב, שגרמה לפגיעה באיברים סמוכים. המצב היה כה חמור עד שמשפחתו ביקשה מהציבור להתפלל לשלומו, ושמועות על מותו נפוצו ברשתות החברתיות. כדי להרגיע את המודאגים, פורסמה תמונה שלו מחייך ממיטת בית החולים והוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "אני אופטימי כי ברור לי שאני רוצה להבריא. כשאתה מתבונן על החיים מהזווית הזו והחיים נעצרים, אתה מוכרח להתרכז בנשימות ולאחוז בטוב".
"לא חשבתי שאני הולך למות. ידעתי שאני מאוד חולה. לא יכולתי שלא לדעת, אמרו לי את זה כל יום, אבל אני החלטתי שאחיה", אמר בראיון ל"7 ימים". "לא נפרדתי מהחיים, אפילו לא לעשירית השנייה. בגלל זה, כשאמרו לי שאומרים שאני מת, צחקתי. אני מאמין שאם עכשיו אלך לרופא והוא יגיד לי שאני הולך למות, אני אצחק שוב. מה אתם קוברים אותי לפני הזמן?".
"בארבע השנים האחרונות אני מתעורר בהרבה מאוד לילות מיוזע, מטראומות קשות שעברתי בחצי שנת האשפוז שלי", חשף בריאיון ל-ynet. "ממש, כאילו, עברו עליי חוויות מאוד קשות שם. זה לא כיף, זו הייתה חצי שנה של סבל, המחלה שלי הייתה מאוד מאוד קשה. אני רוצה להיות מחויך כי אין לנו ברירה אחרת. שתי הבחירות שלנו בחיים הן או לשמוח ולדעת להגיד כל יום תודה על מה שיש, או לא לשמוח ולבכות על מה שאין. ותמיד יש. תמיד תמיד יש. רק צריך לדעת לחפש ובמקום הנכון".
אדם המשיך להופיע עד שחלה, וצחק כששאלו אותו אם הוא רוצה לעשות קאמבק. "אף פעם אל תשתמש במילה הזאת 'קאמבק'", אמר ל-ynet. "קאמבק זה בסך הכל נתון, זה כמו חושך-אור. אתה שם כל הזמן. מישהו פעם אמר לי משהו מאוד יפה ואני משתמש בו: 'אתה כבר לא כוכב', וזה היה באמצע היום, אמרתי לו 'תסתכל למעלה. מה אתה רואה?'. הוא ענה: 'את השמיים', אז אמרתי לו: 'את הכוכבים אתה רואה?'. הוא אמר לי, 'לא', ועניתי לו: 'אבל הם שם, הם פשוט לא מוארים כרגע'".
"זה לא שאין לי רפרטואר שלם, אבל יש בו אמירה של בחור בן 30 פלוס, ועכשיו אני בן 50 פלוס", אמר בריאיון אחר. "הרבה אנשים ברחוב אומרים לי: 'וואלה לא השתנית בכלל', ואני יודע שכן. אני יוצא מהאמבטיה ומסתכל, והגוף לא כמו פעם, ויש כרס וכל מיני, אבל אני מבסוט ממה שאני היום. אני לא אהיה עצוב שאני לא בן 38. גם מבחינה מקצועית. כשהקריירה שלך מבוססת על קהל של בני 13 ו-14, יש לה תאריך תפוגה. עכשיו הם בני 40 ורוצים לשמוע אותי, אבל רק את 'אין מוצא', 'סוד' ו'מצטער'. נמאס לשיר בפעם ה־5,000 את אותם שירים. היום אני מחפש את בני ה-40 שרוצים לשמוע את הדברים החדשים שלי, כי אני רוצה גם ליהנות על הבמה. קוראים לזה לגדול. להתפתח. אני לא רוצה להיות אמן נוסטלגי".
כשנשאל מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלו, חייך באופטימיות: "בשנת 2017 כמעט מת, אבל חזר בגדול לעוד כמה שנים טובות".
