את הרעיון לסדרת הספרים שלו, "ווילד", קיבל סופר המתח המפורסם, הרלן קובן במהלך שיטוט משפחתי ביער. קובן הוא חסיד גדול של רעיונות הלקוחים מהמציאות הסובבת אותו ואינו בוחל בדבר, כולל סוגי מציאות שהוא מתעב. "אני לא אוהב לטייל ביער", הוא רוטן בקולו הרועם בראיון ל-ynet. "אני לא ממש מבין את זה. זה משעמם. הנה עץ. הנה עוד עץ. חם לי, יש יתושים. אני אוהב מאוד לטייל בעיר, כן? אני אוהב להציץ בחלונות, אני אוהב לבדוק פרצופים של אנשים, אני אוהב לטייל בחנויות ספרים וללכת לאיבוד בין המדפים, את זה אני אוהב. אבל ללכת ביער? אני לא מבין את זה. אנחנו הולכים נצח כדי לראות מה? עוד עצים?
"אז אני הולך עם המשפחה שלי ואני מיילל באותו האופן שאני מקטר לך עכשיו", הוא ממשיך, "והמשפחה שלי צוחקת או מגלגלת עיניים כמו שהם עושים בדרך כלל, ואז ראיתי ילד קטן הולך לבדו בשביל מקביל, אולי בן חמש או שש, ואני מתחיל לחשוב, מה אם הילד הזה פשוט יצא מהיער, והוא מספר שהוא תמיד חי ביער. הוא לא מכיר חיים אחרים. הוא פרץ לכמה בקתות כדי למצוא אוכל, בנה לעצמו מחסה, אבל הוא לא זוכר שהיה אי פעם מישהו בחיים שלו".
לווילד, הגיבור בסדרת הספרים של קובן, לא הייתה הפריווילגיה להשתעמם מעצים. ממש כמו יציר הדמיון של קובן, ווילד הוא ילד שנמצא יום אחד ביער ואיש, כולל הוא עצמו, אינו יודע איך הוא הגיע לשם ומי הוריו. הוא קיים את עצמו מפריצות לבקתות ומחיי פרא בטבע, בלי זיכרון ובלי עבר, עד שחיבור שלו למשפחה שגרה בסמוך ליער, השיב אותו אל חברת בני האדם. גם כאדם בוגר אין לו מושג מאיפה הגיע ולמה, והוא נאחז באינסטינקטים ובבדידות שלו כדי לשרוד. את הסיפור של ווילד שטח קובן בספר הראשון בסדרה, "הילד מהיער", והספר השני, "קרבת דם", בו ווילד מנסה להתחקות אחר ההורים הביולוגיים שלו, תורגם ממש הרגע לעברית, והוא צפוי, כמו רובם המכריע של 30 ומשהו הספרים שקובן כתב עד כה, להיכנס לרשימות רבי המכר בארץ.
10 צפייה בגלריה
הספר החדש צפוי, כמו רובם המכריע של הספרים שכתב עד כה ללהיכנס לרשימות רבי המכר בארץ. עטיפת הספר "קרבת דם", מאת הרלן קובן
(עיצוב עטיפה: אמרי זרטל)
ווילד של הספר השני כבר עבר קרבת דרך עם אחיו האנושיים, ועכשיו הוא מוכן לצעד הבא - חיפוש אחרי ההורים הביולוגיים שלו וחשיפת סיפורו האמיתי. את המסע המתוכנן הזה, שקובן ידע מראש שווילד יככב בספר נוסף, מעביר אותו הסופר ב"קרבת דם", מסע שעובר דרך אלמנטים נוספים הלקוחים מהחיים בתקופה הנוכחית, בין היתר סדרות ריאליטי, משפיעני רשת, אתרים לאיתור קרובי משפחה באמצעות בדיקות DNA, תרבות הסלבריטאים ועוד. "כל הדברים האלה יחנכו וילמדו אותך משהו, אבל גם יבדרו אותך", מבטיח קובן. ואם כבר יצא לכם להתוודע לז'אנר, אתם יודעים למה לצפות - עלילת מתח מלאה טוויסטים, כתובה היטב והדוקה למשעי, ללא יומרות של ספרות גבוהה אלא כזאת ששמה לה מטרה אחת בלבד - להדיר שינה מעיני הקוראים שלה, שלא יוכלו לחכות ליום המחר כדי לגלות מה קרה אחר כך.
מקריאה בספר זה נראה כאילו אתה די בעניין של סדרות ריאליטי.
"אני בכלל לא אוהב ריאליטי", אומר קובן בעודו יושב בפינה שטופת השמש בביתו הוויקטוריאני שבניו ג'רזי, שבו הוא מתגורר עם אשתו, רופאת ילדים, וארבעת ילדיו. "למדתי שכל דבר יכול לעורר רעיון, אפילו דברים שאתה לא אוהב. מה גם שאני אעשה הכול כדי ליצור קשר עם הבנות שלי. זה נהיה יותר ויותר קשה לגרום להן לבלות איתי זמן, אז אני משתמש בכל תירוץ אפשרי. יום אחד ירדתי למטה ושאלתי 'מה אתן עושות?', הן צפו ב"רווק", אז הצטרפתי אליהן. לא אהבתי את זה, חשבתי שזו סדרה מניפולטיבית ונצלנית באופן די מובהק. מה שכן, התחלתי לחשוב שאולי יש כאן משהו שאני יכול לעבוד איתו בסיפור".
10 צפייה בגלריה
"מצאתי את זה מעניין יותר כסוג של ניסוי סוציולוגי מאשר כסדרת טלוויזיה". מתוך "רווק הזהב"
(צילום: American Broadcasting Companies באדיבות yes)
הבנות שלך מזהות את המניפולטיביות?
"כן, הן מקבלות את זה וצופות בזה בתור קומדיה. זה מצחיק כי לעיתים קרובות אנשים חושבים 'אני לא רוצה שהילדים שלי יצפו בזה כי אני לא רוצה שהם יהיו כמו הנשים או הגברים ב'רווק'. אבל במציאות רוב הילדים מבינים את זה ומגיעים לזה מהמקום ההפוך. זה כאילו אתה מראה להם גישה גרועה, והם חושבים 'כזה אני בשום אופן לא רוצה להיות'".
זה חינוכי.
"כן. פעם היה קומיקס עם דמויות של הילד הנחמד והילד הרע, ולמדת להכיר את הילד הרע. צפית בילד הרע ומצאת אותו מעניין. זה לא אומר שאתה רוצה להיות כמוהו, זה בעצם ההיפך. אני לא שופט אף אחד, אם אתה אוהב את זה, זה העסק שלך וזה בסדר גמור. אני מצאתי את זה מעניין יותר כסוג של ניסוי סוציולוגי מאשר כסדרת טלוויזיה, ושזה מעניין לראות את התגובות. זה מה שאני עושה כסופר, אני תמיד מתבונן ומנסה ללמוד ולהבין למה אנשים מוצאים את זה מעניין".
עושה רושם שאתה מקריב הרבה פעילויות לא מהנות כדי לבלות זמן עם המשפחה שלך.
"הו, לא מספיק, לא מספיק".
"אני מקפיד לא להישאר משועבד לספרים שלי כשאני עושה סדרת טלוויזיה"
קובן יכול בהחלט בשלב זה של חייו, להתרווח לאחור באחת מפינות הבית הוויקטוריאני שלו, שהוא נוהג לתאר כ"בית משפחת אדמס צבוע בצבעים בהירים", וליהנות מעמל 61 שנותיו. המספרים מדברים בעד עצמם - 36 ספרים, יותר מ-80 מיליון עותקים ב-46 שפות. אבל הוא מסרב לנוח. הוא משתדל עדיין לעמוד בקצב שהציב לעצמו אי אז, ספר אחד לשנה, ובשנים האחרונות הוסיף לרזומה שלו חוזה מקיף עם נטפליקס, מהסוג שפלטפורמת הסטרימינג אוהבת לחתום עליו עם יוצרים פופולריים. החברה תפיק 14 סדרות המבוססות על הספרים שלו. נכון לעכשיו שבע מהן כבר ניתנות לצפייה, ביניהן "התמימים", "הנעלמים" ו"אדם זר". קובן לא כותב את הסדרות, אבל הוא בהחלט מעורב בליהוק, משכתב תסריטים ומנחה את השחקנים.
אתה בעצם סוג של נטפליקס בסופר. טלוויזיה היא המדיום שנהנית ממנו גם לפני החוזה?
"כן, תמיד. בכל פעם שאת שואלת סופרים ממי הם מושפעים, הם תמיד מרגישים צורך להעמיד פנים כאילו זה דוסטויבסקי ופרוסט וייטס, כאילו לא גדלנו כשאנחנו צופים בטלוויזיה. אז הדור שלי צפה הרבה בטלוויזיה, כנראה שגם הדור שלך עשה את זה. כמו כל דבר אחר, יש טלוויזיה שאני מאוד אוהב וחלק שלא. בשבילי זו רק עוד דרך לספר סיפורים, וזה מה שאני אוהב לעשות".
יש בסדרות טלוויזיה תופעות שאתה לא אוהב כצופה, והחלטת להימנע מהן כיוצר? נטפליקס, למשל, נוטים לסיים עונות עם סוף מאוד פתוח, בלי לפתור את התעלומה המקורית. זה מרגיז אותך?
"הסדרות שלי נועדו להיות עונה אחת בדיוק מהסיבה הזאת. יצרתי עכשיו סדרה עבור אמזון פריים, "מחסה", שאמורה להתפרש על יותר עונות, אבל אנחנו תמיד עונים בסוף העונה על התעלומה שהתחלנו איתה. אנחנו מעלים הרבה שאלות אחרות כדי שבסוף העונה יהיו עוד סיפורים לספר. אבל את הסדרות לנטפליקס תכננו ככה שהסוף שלהן יהיה סגור. אני חושב שלא לתת לצופה את התשובות בסוף זה לא הוגן. אז אנשים יגידו על 'מחסה' שיש להם הרבה שאלות לגביה והם לא יודעים את התשובה, וזה נכון. אבל התעלומות שהתחלנו איתן נענות כולן, וזה מה שחשוב לי".
10 צפייה בגלריה
אנחנו תמיד עונים בסוף העונה על התעלומה שהתחלנו איתה. מתוך "מחסה"
(צילום: באדיבות אמזון פריים)
אתה חושב על המרה לטלוויזיה כשאתה כותב היום ספרים?
"אף פעם. זו נשיקת המוות. כלומר, הם מדיומים שונים מאוד אז אני אף פעם לא חושב על טלוויזיה. אם אתה סופר שמנסה לכתוב ואומר 'הו, זאת תהיה סדרת טלוויזיה נהדרת' הספר יהיה נורא. בין היתר, בגלל זה אני מקפיד לא להישאר משועבד לספרים שלי כשאני עושה סדרת טלוויזיה. אני משנה הכול - מיקום, לפעמים את המגדר של הדמויות, שיניתי גם סופים. למרות שאני כותב ספרות פופולרית או מסחרית, אני תמיד מחפש דרכים לעשות את זה שונה, להפתיע אותך בתוך הגבולות האלה.
"אני עושה מה שיעבוד עבור הטלוויזיה וזה שונה ממה שעובד בספרים. זה תמיד מפתיע את האנשים שעובדים איתי על סדרה, כי אני מאוד פתוח לשיתוף פעולה. אני מקשיב לבמאים, לשחקנים, לכותבים האחרים. כי בספר אתה באמת בתוך הדמות. כשאת קוראת את 'קרבת דם', למשל, את ממש יודעת מה ווילד חושב, וזה הרבה יותר קשה בטלוויזיה מאשר בספר. רוב הדמויות שלי דברניות ואף פעם לא סותמות את הפה, אבל ווילד הוא מאוד מאוד שקט. אז איך אתה מבטא את זה? איך אתה מראה את הדברים האלה בלי להיות בתוך הראש שלו? אם הייתי עושה מהספר הזה סדרה, אני בכלל לא בטוח כמה מזה הייתי שומר".
"אני עדיין חש ייאוש כשאני כותב, אני עדיין מודאג שאף אחד לא יאהב את זה"
כשלוקחים בחשבון את האלגוריתם הקבוע ואת קצב הוצאת הספרים של קובן, מדמיינים אותו ישוב בפינת הכתיבה השמשית שלו, רכון אל המקלדת מדי יום, על כיסא שכבר קיבל את צורת העכוז שלו ולידו מונחת כוס מים, שהשאירה טביעה נצחית על שולחן העץ. האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר. גם אחרי כמה עשורים קובן עדיין מנהל מרוץ תמידי עם הכתיבה. הוא משנה את שגרת הכתיבה שלו ללא הרף, בניסיון למצוא את השיטה שתוציא ממנו את המיטב נכון לאותו חודש, אותו שבוע, אותו יום. הוא נע בין לוקיישנים, בתי קפה או פינות שונות ברחבי העיר, בין בלוק כתיבה, מחשב שולחני ולפטופ וסוגי מוזיקה שונים ברקע.
"מה שגורם לך לכתוב - זה טוב, ומה שלא גורם לך לכתוב זה רע", הוא חושף בחיוך את המוטו המקצועי שלו. "90 ומשהו מהסופרים האחרים יגידו 'יש לי משרד ואני יושב כל יום משש וחצי בבוקר וכותב עד עשר וחצי בבוקר'. אצלי זה לא עובד. זה המשרד הביתי שלי", הוא מצביע על החדר, "אבל לעיתים רחוקות אני כותב כאן. בדרך כלל אני יוצא, הולך למקום כלשהו וכותב, וממשיך ללכת לשם עד שזה מפסיק לעבוד. אז אני מחליף מקום. בדרך כלל לקראת כתיבת סוף הספר אני לא מתגלח. אולי זה סימן טוב", הוא אומר וממשש את הזיפים הצעירים שלו, "או אולי סימן שכדאי שאני אתקדם עם הכתיבה, כי אני קצת בפיגור מהשלב שאני אמור להיות בו".
מה המקום הכי מוזר שכתבת בו?
"במושב האחורי של אובר לפני 10 שנים בערך, כתבתי את 'הזר'. יום אחד לקחתי אובר לניו יורק והרגשתי מאוד אשם על זה שהוצאתי על זה כסף. יש לנו את האמונה העברית הזאת שאני אמור להצדיק את ההוצאה, למרות שכשאני נוסע ברכב שלי אני משלם על חניה ויש עוד הוצאות. אבל אמרתי לעצמי שאם אני באמת עובד בזמן הזה, אני בעצם כמעט מרוויח כסף בזה שאני לוקח את האובר. אז הוצאתי מחברת והתחלתי לכתוב, וזה הלך ממש טוב. במשך שלושה שבועות לקחתי אובר לכל מקום שהלכתי אליו, וסיימתי את הספר במושב האחורי."
איך אפשר למצוא דרכים חדשות אחרי כל השנים האלה?
"לפעמים אני חוזר לדברים שעשיתי פעם, לפעמים אני מרגיש שאני מדווש על אופניים, אני עושה את אותו הדבר שוב ושוב."
אמרת פעם שאתה חושש שההצלחה תעלה לך לראש. זה עוד רלוונטי?
"אני לא חושב שבשלב הזה של המשחק אני עומד להפוך לאחים ג'ונאס. אני עדיין חש ייאוש כשאני כותב, אני עדיין מודאג שאף אחד לא יאהב את זה. אני עדיין חווה את תסמונת המתחזה. אני חושב שכל סופר חווה אותה. אנחנו תמיד מודאגים. זה חלק מהפרדוקס של להיות סופר - לכתוב ולחשוב 'אלוהים אדירים, אני גרוע'. יחד עם זאת, אני יכול להגיד 'וואו, חכה עד שיקראו את 'קרבת דם', זה נהדר ואני רוצה שהם יוציאו 20 דולר, ויבלו שעות על גבי שעות בקריאת 400 הדפים שלי'. אבל אתה לא באמת יודע מה יהיה עד שהספר בחוץ. אני חושב שרק סופרים רעים חושבים שהם טובים".
עולם הספרות משתנה כל הזמן, הכתיבה שלך מתעדכנת איתו?
"אני תמיד רוצה שהספר ישאיר אותך ערה, אבל כדי לעשות את זה בעולם של היום, אני חושב שצריך יותר מרק עלילה שזזה במהירות. כל הרעיון של לחקור משפיעני אינסטגרם וסדרות ריאליטי, ואפילו חלק מהדברים הפוליטיים שקורים, מבלי להיות יותר מדי פוליטי. להוסיף את זה לרומן זה חשוב. לא בגלל שאני מנסה ללמד לקח, אלא בגלל שזה מה שהופך רומן למעניין. אם זה רק מרדפי מכוניות או ריגוש, זה אף פעם לא יעבוד".
אתה מרוצה מכל הספרים שלך באותה מידה?
"זה נשמע מוזר, אבל אף פעם לא הסתכלתי אחורה על ספר שכתבתי ואמרתי 'זאת לא הייתה העבודה הכי טובה שלי'. זה לא אומר שהם לא כאלה, אבל הם זוכים פחות או יותר לאותו דרוג אצל הקוראים והביקורות פחות או יותר זהות. לא היה לי ספר שבו כולם הסכימו שפה זה לא עבד, או להיפך, שהוא משמעותית טוב יותר מאחרים. 'אל תגלה' היה ספר הפריצה שלי, אז זה הכי קרוב, אבל לא היה ספר שיצא וחשבתי עליו שזאת לא הייתה העבודה הכי טובה שיכולתי לעשות באותה תקופה, או שהלוואי והייתה לי הזדמנות לכתוב אותו שוב. כמובן שאני לא קורא אותם שוב, אחרת הייתי מרגיש ככה לגבי כל ספר", הוא צוחק. "לפעמים מישהו אומר לי 'אני רוצה לקרוא את הספרים שלך, עם איזה כדאי לי להתחיל?', ואני עונה לו 'אל תשאל אותי, אף פעם לא תהיה לי התשובה הנכונה לזה'".
10 צפייה בגלריה
"כשאני מסיים ספר, אני בדרך כלל רץ מאוד מהר בכתיבה לקראת הסוף". הרלן קובן
(צילום: EPA)
אף פעם לא גנזת ספר?
"לא. הפסקתי פעם ספר באמצע, לפני יותר מ-20 שנה כי לא הייתי בטוח לאן ללכת עם הסיפור המסוים הזה וצץ לי רעיון אחר שקסם לי יותר. אבל חזרתי אליו אחרי שנתיים והוא הפך להיות אחד האהובים עלי".
איך אתה מטעין את עצמך אחרי שאתה מסיים ספר?
"כשאני מסיים ספר אני מותש, זה קצת כמו לסיים קרב אגרוף, אתה פשוט לא יכול לזוז, לא יכול להרים את הידיים. ואז אחרי זמן מה אתה רואה עוד יריב ממרחק, ולזמן קצר אתה רק מסתכל עליו עד שבסופו של דבר אתה אומר 'בסדר, הגיע הזמן להיכנס לזירה שוב'".
משחק אגרוף נשמע כמו משהו קשה. אתה מרגיש שהכתיבה היא קרב?
"אני פשוט מרגיש מרוקן. נתתי כל מה שאני יכול במשחק האגרוף הזה. לא נשאר כלום. אני גמור. ולכן, כשאני מסיים ספר, אני בדרך כלל רץ מאוד מהר בכתיבה לקראת הסוף. בעבר נהגתי לכתוב רק ספרים, עכשיו, כשיש גם את הטלוויזיה, זה שונה. תמיד מישהו יתקשר אליי ויגיד, 'אנחנו צריכים את התסריט' או 'האם אתה פנוי לקרוא משהו, להגיע לסט, לעבור על אודישנים', וזה קצת כאילו יש לי עבודה אמיתית לצד העבודה שלי בכתיבת ספרים, וזו עבודה אמיתית כי צריך ממש לקבוע דברים ולעבוד עם אנשים אחרים. כתיבה היא יותר עניין של מוטיבציה עצמית."
אתה עדיין מצפה מעצמך לעמוד באותו קצב של הוצאת ספרים?
"למעשה אני קצת יותר איטי ממה שהייתי, הספר הבא כבר ייקח לי יותר זמן. דדליינים הם דבר טוב. זה כמו אצלך, אם אני אגיד לך שיש לך שבוע לכתוב את הריאיון הזה עם הרלן קובן או שיש לך שישה חודשים, את תכתבי את אותו מאמר, רק שזה רק ייקח לך שישה חודשים. אם אני לוקח לעצמי שנה לכתוב ספר, או שנתיים או שלוש, זה הולך להיות אותו הספר. אני פשוט הולך לפרוש את זה על יותר זמן, זאת התיאוריה שלי".
"כשאני מסיים ספר אני מותש, זה קצת כמו לסיים קרב אגרוף, אתה פשוט לא יכול לזוז"
בחזרה לווילד, שב"קרבת דם" מאתר את המשפחה שלו באמצעות אתר למציאת קרובים באמצעות בדיקת DNA, עניין שקובן ניסה גם על עצמו לצרכי מחקר. "אני בחור בגובה 193 ס"מ ובעל עיניים בהירות. ציפיתי למגוון גדול של תשובות, אבל לא", הוא צוחק. "גילו לי מה שאני יודע, אני 99 נקודה משהו אחוזים יהודי אשכנזי, והקרוב משפחה הכי קרוב אלי הוא בן דוד ראשון שלי, שאני מכיר היטב. אין הפתעות, אני נשאר משעמם".
אני מניחה שאתה צריך להיות משעמם כדי לכתוב ספרים מעניינים.
"גוסטב פלובר אמר 'תהיה עקבי ומסודר בחיים האמיתיים שלך כדי שתוכל להיות אלים ומקורי בעבודה שלך'".
את חייו המשעממים חולק קובן עם משפחתו - אשתו, אן, רופאת ילדים שהכיר בקולג' והשנה הם חוגגים 35 שנות נישואים, וארבעת ילדיהם - שני בנים ושתי בנות, כולם כבר בגילאי ה-20 וה-30 לחייהם. הוא אוהב את הדיכוטומיה הברורה, את חייו הפרבריים והרגועים לצד הפיתולים, מקרי ההיעלמות, החטיפה, הרצח והחיים הקיצוניים שמרכיבים את הספרים שלו. ההורים שלו נפטרו כשהיה באמצע שנות ה-20 לחייו, אביו, קארל, מת מהתקף לב בגיל 59; אמו, קורקי, שניהלה את עסק הנסיעות המשפחתי, מתה מסרטן בגיל 60. העיסוק ביחסי-משפחה בספרים שלו, מסביר קובן, אינו מקרי. "המוות של אבא שלי שינה את חיי לחלוטין", הוא סיפר בראיון ל-CBC. "למעשה לפעמים אני כותב יותר מדי סצנות שעוסקות ביחסי אבא ובן, בגלל שככה אני מדמיין את היחסים שלי עם אבא שלי, אם הוא היה עדיין חי". הוא הוסיף כי המוות שלהם הפך אותו לכותב טוב יותר, בשל היכולת לכתוב בצורה אמינה אובדנים שחוות הדמויות שלו.
ואיך אפשר בלי הזווית הישראלית – לקובן יש קרובי משפחה שמתגוררים בראשון לציון, והוא אפילו מבקר אותם מדי פעם. את סיפור הגילוי המשפחתי אפילו תסריטאי מתח מעוטר כמוהו היה מתקשה לכתוב. "אם הייתי כותב את זה בספר, היית לוקחת את הספר, זורקת אותו ואומרת, 'נו באמת, זה לא יכול לקרות'. כתבתי כמה דברים די מדהימים, אבל זה צירוף מקרים שלא באמת יכול לקרות, זאת כמעט כתיבה עצלנית", הוא צוחק.
10 צפייה בגלריה
"אף פעם לא הסתכלתי אחורה על ספר שכתבתי ואמרתי 'זאת לא הייתה העבודה הכי טובה שלי'". הרלן קובן
(צילום: AP)
סבא של קובן היה אחד מחמישה אחים שנולדו בירושלים והיגרו לארה"ב כשהתבגרו. ארבעה מהם איבדו קשר עם החמישי, שחזר בשלב מסוים לירושלים. "באותם ימים לא היו להם דרכים לתקשר כמו היום. אז מסביבות 1920 ועד אמצע שנות ה-70, לא היה להם מושג איפה הוא, ושם המשפחה היה כהן, לא בדיוק שם נדיר", הוא מספר. באחד הביקורים שלהם בארץ נסעו בן הדוד הראשון של אבא של קובן ואשתו באוטובוס, ואז הבחינו שנהג האוטובוס נראה בדיוק כמו אביו של קובן. הם התחילו לדבר איתו והתברר שהם המשפחה האבודה. ככה התחדש הקשר".
אני לא יודעת אם אתה מעודכן בכל מה שקורה פה כרגע. אני מרגישה שאנחנו בעיצומו של מותחן בשם 'מדינת ישראל', ואני תוהה כמה מסובך יהיה לפתור את התעלומה הזו.
"זה לא רק אתם, זה כל העולם. גם לנו יש כאן מצב משלנו", מרצין קובן. "במקצוע שלי אני ממציא דברים, אבל הדבר הראשון שאני יכול לומר הוא שאף אחד מאיתנו לא יודע לאן זה יתקדם. אני מתכוון, אף אחד כבר לא מצליח לצפות כלום בזמן האחרון. אף אחד לא צפה שנסתכל על אלה כל היום (מצביע על הסלולרי שלו), אף אחד לא צפה שאדם בתוניסיה יצית את עצמו ואת האביב הערבי. כמו הביטוי הזה ביידיש, 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'.
"אני תמיד דואג מתשובות פשוטות, כי הן אף פעם לא התשובות הנכונות. העולם הרבה יותר אפור ומורכב. תמיד הדאיגו אותי קיצוניים מכל נקודת מבט - ימין קיצוני, שמאל קיצוני, דתיים קיצוניים. למרבה הצער, הקיצונית היא חסרת רחמים והיא לעולם לא מתעייפת. רוב האנשים הם כאלה, אבל אלה לא האנשים שאת קולם אנחנו שומעים, כי להיות כזה מוביל לתשישות. אז בואי נראה מי יתיש את מי קודם".
