40 שנה אחרי צאת Kill 'Em All, אלבום הבכורה הנהדר שלה, מטאליקה עדיין פה, ועוד עם אלבום חדש - 72Seasons. מה שעבר מאז על ג'יימס הטפילד ולארס אולריך, השניים שייסדו את ההרכב הזה ואיכשהו שרדו את כל גלגוליו, יכול להספיק לכמה מחזורי חיים ועוד יישאר קצת עודף. אבל להטפילד, אולריך, הגיטריסט קירק האמט והבסיסט רוברט טרוחיו אין כל כוונה לעצור, לא עכשיו וכנראה שגם לא בעתיד הנראה לעין.
בריאיון שאולריך נתן לאחרונה במסגרת מסע יחסי הציבור לקידום האלבום החדש, הוא הצהיר שהלהקה מתכננת להישאר בסביבה גם בעשר השנים הקרובות, ולו רק כדי לחגוג יובל לאותו אלבום ששינה לנצח את המטאל האמריקני, והיה הספתח לעוד ארבעה אלבומים גדולים אפילו יותר ממנו. למרות שצריך לקחת כרגע את האיום/הבטחה הזה שלו בעירבון מוגבל, יש סיכוי טוב למדי שהוא וחבריו יגיעו לשם. בדרך כלל מטאליקה מגיעה לאן שהיא רוצה, גם אם לפעמים הדרך לשם כוללת לא מעט נפילות.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
נדמה שמטאליקה של 30 השנים האחרונות מתנהלת קצת ברוח הציטוט המיתולוגי של הכדורגלן (המיתולוגי לא פחות) אלון מזרחי, שאמר פעם "אין לי מה להוכיח, והוכחתי את זה היום על המגרש". בדומה למכונת השערים הישראלית בדימוס, גם לחברי להקת הטראש-מטאל הוותיקה הזאת, שמכרו למעלה ממאה מיליון עותקים מאלבומיהם והופיעו בכל יבשת על פני כדור הארץ (כולל באנטרקטיקה), כבר אין ממש צורך להוכיח מה הם מסוגלים לעשות על הבמה או באולפן.
ובכל זאת הם ממשיכים. למרות שהוציאו אלבומים חלשים בואכה מיותרים (ובראשם St. Anger ו-Lulu עם לו ריד, והיו עוד כמה החמצות לאורך השנים), וניהלו מאבק חסר תוחלת כנגד הדרכים שבהם אנשים בחרו לצרוך מוזיקה (זוכרים את התביעה המוצדקת אך נטולת ההיגיון נגד נאפסטר בראשית המילניום?), ולא פעם הם נתפסים כקונגלומרט עסקי מימון יותר מאשר מארבעה גברים שנכנסים לאותו החדר רק בשביל המוזיקה, יש מספיק רגעים שבהם הרביעייה הוותיקה מסוגלת לשכנע אותך שהם עדיין לא איבדו את זה לגמרי. גם ב-Seasons72 יש כמה וכמה רגעים שכאלו.
וזה די הגיוני שכן מדובר באלבום ארוך מאוד, כזה שסיבוב האזנה אחד שלו אורך לא פחות מ-77 דקות. לאורך השעה ורבע הזאת (שהיה ניתן לקצץ ממנה לפחות רבע שעה כדי לקבל בתמורה אלבום מהודק יותר) המאזין הקשוב זוכה לקבל ממטאליקה את כל קשת הרגשות שהיא עדיין מסוגלת לייצר עבורו: מפליאה וקנאה ועד לתמיהה ולפיהוק. כי האלבום התברך בלא מעט קילרים, אבל גם סוחב כמה פילרים.
הרבע הראשון שלו בהחלט מעודד - שיר הנושא הפותח מזכיר את הימים של מטאליקה הקלאסית מהאייטיז, עם ריפים מהירים ותיפוף אגרסיבי למדי של אולריך, ולמרות אורכו (7:39 דקות), הוא לא מרגיש כמו מסטיק. גם Shadows Follow ו-Screaming Suicide (האחרון הוא אחד מהרגעים הכי טובים באלבום החדש), הם איתות שלמטאליקה בגרסת 2023 יש עדיין מה למכור לקהל שלה.
ובלמכור הכוונה היא בעיקר לתת לו את מה שהוא מכיר ואולי גם קצת מתגעגע אליו. 72Seasons מבקש להחזיר את המאזינים הוותיקים של מטאליקה ואת חברי הלהקה לתחילת הרומן ביניהם. 72 העונות פה מתייחסות לתקופת הילדות והבגרות של מייסדי הלהקה שבמהלכה הם גיבשו את סגנונם המוזיקלי, ובלא מעט רגעים פה - בעיקר בטריו המנצח הפותח - הם מנסים לשחזר את מה שעבד בארבעת האלבומים הגדולים שהם הוציאו לאורך האייטיז.
הרצון הזה לשמח את הקהל הוותיק ולהוכיח גם למאזינים הצעירים יותר שנוספו בשנים האחרונות - בעקבות השילוב המבריק של השיר Master of Puppets בסדרת הלהיט "דברים מוזרים", שהחבורה הזאת שרובה נכנסה כבר לעשור השביעי לחייה, לא איבדה את החיות שלה, גם אם היא עושה זאת באמצעות אלבום שרחוק מלהיות אחיד. אחרי הפתיחה החזקה האלבום נחלש - לא בעוצמה, אלא בעניין. ב-Lux Æterna הקצר והקליט, שגם היה הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, החבורה מתקשה להרשים. אפילו הסולו של האמט שם נשמע צפוי למדי. וגם Chasing Light הוא שיר שלא ממש מתקדם לשום מקום.
אבל הרביעייה הנועלת שווה את הבטן הדי מבאסת שצמחה באמצע. היא נפתחת עם ב-If Darkness Had a Son המוצלח, שבו אולריך יוצא לעוד התקפה מתפרצת, כשחבריו מציבים לו קירות של גיטרות מנגד, והתוצאה מציגה את כל ההרעשה האווירית שמטאליקה מסוגלת לייצר על מנת לשמח את מעריציה הוותיקים. Too Far Gone? ו-Room of Mirrors שמגיעים אחריו מזכירים קצת את איירון מיידן של האייטיז, שהייתה השראה גדולה עבור אולריך. ו-Inamorata החותם הנמשך לא פחות מ-11:10 דקות הוא קטע מורכב שמאפשר לאורליך לרקוד בעדינות על המצילות שלו עמוק לתוך השיר, והוא גם הרגע היחיד שבו מטאליקה משדרת קצת רוגע באלבום שלא מכיל אף בלדה.
לאורך ההאזנה לאלבום מתברר שמטאליקה הנוכחית היא לא להקה שמחפשת קיצורי דרך אלא אחת שיודעת לזרוח דווקא בקטעים הארוכים, שמיטיבם לחדד את שני הכוחות העיקריים והלכאורה קצת מנוגדים שלה - ריפים עוצמתיים שמתגברים מעצם הנגינה הרפטטיבית, למול הפיתוח המלודי ואלמנט ההפתעה המתבקש משירים באורך שכזה. מטאליקה חידדה את היכלות הזאת כשהייתה בשיאה בשנות ה-80. היא שבה ועשתה זאת עם האלבום שחור והסופר-מצליח שלה מראשית הניינטיז שצירף אל הקהל שלה גם ילדי פופ שלא חשבו שאי פעם יתקרבו לתקליט מטאל. והיא הוכיחה שהיא לא שכחה את הליבה שלה בשני אלבומיה האחרונים: Death Magnetic שבו הצטרף טרוחיו כחבר מן המניין וריק רובין הגדול הפיק, וב- Hardwired...to Self-Destruct הכפול שהזכיר באנרגיות שלו את ראשית דרכה. כמוצר שלם האלבום החדש לא מתקרב לשני אלו, אך יש בו מספיק שירים טובים שמדגימים שמטאליקה נכנסה לעשור החמישי שלה כלהקה פעילה באופן לא רע בכלל.
