אם יש דבר שאיני סובל בסרטים בריטיים, אלה הסצנות שמתרחשות במסעדות יוקרה, ובהן מסבות כמה מהדמויות אל השולחן, היין בכוסותיהן מזוג בדיוק במידה הנכונה, והן חותכות ושבות וחותכות את המזון, נועצות את המזלג בפיסות הקטנות, נוטלות לגימה קלה מכוסות היין, מקנחות בעדינות את זוויות פיהן במפיות בד רכות וכל זאת תוך שהן מדברות כמעט בלחישה. ואז, כשנדמה לך שסוף-סוף הן יאכלו, שמשהו מהחתיכות הזעירות ייכנס אל תוך הפה והמזון ימלא את הפונקציה שלשמה הוא נועד – זה פשוט לא קורה. נדמה כאילו האוכל הוא הדבר האחרון שמעניין שם מישהו. סצנות כאלה הן סימן בדוק לקולנוע קורקטי.
ואמנם, קורקטיות היא המילה שמרוחה על פני 112 דקותיו של "השליח האנגלי" (The Courier), סרט שכל כולו סיפור המובא אל המסך ללא שאר רוח. קפוא ומוקפד כמו לבושו של ג'נטלמן אנגלי. אין בכך כל רע, אבל גם שום דבר טוב במיוחד. הכול מונח ומסודר במקומו. אנחנו לא נמתחים במיוחד, לא מתרגשים במאום ולא צופים במשהו לכתוב עליו הביתה.
ולא שהסיפור אינו מאפשר זאת. "השליח האנגלי" מביא פרשייה שהתרחשה בשולי המלחמה הקרה. במרכזה שני אנשים שעד הצפייה בסרט לא שמעתי על אודותיהם. האחד הוא איש עסקים אנגלי בשם גרֵֶוויל ווין, שבשנת 1960 גויס ל-MI6, שירות המודיעין הבריטי. תפקידו היה, במסווה של נסיעות עבודה למוסקבה, להעביר חומרים מודיעיניים שקיבל מבכיר במודיעין הצבאי של ברית המועצות, GRU – הוא האיש השני בפרשה, הרוסי אולג פנקובסקי. שיתוף הפעולה בין השניים הביא כמעט לעריקה של פנקובסקי למערב, וכן לחשיפה של הצבתם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה ולמשבר שהתפתח כתוצאה בין שתי המעצמות בשנת 1962.
השאלה המתבקשת היא מדוע בוחר ה-MI6 באדם חסר כל ניסיון לתפקיד רגיש כל כך. ההסבר שמספק הסרט נדמה מופרך. כיוון שפנקובסקי הוא דמות כה בכירה, וכדי שלא לעורר את חשדם של הסובייטיים, עדיף שזה שייפגש עמו על בסיס קבוע יהיה מי שהוא בגדר אלמוני מוחלט, ללא כל קשרים לממשלה, ושעסקיו מתנהלים במזרח אירופה. גרוויל ווין, למשל (סביר להניח שגם לחשיפתם של סוכנים בריטים בכירים כגיא ברג'ס, דונלד מקלין וקים פילבי כסוכנים כפולים הייתה תרומה להחלטה הזו).
הסצנה שבה ווין מגויס למשימה, באותה ארוחת צהריים שמתוארת בפסקה הפותחת, היא ביטוי לאותה קורקטיות המאפיינת את הסרט. לדוגמה, המהירות שבה הוא משתכנע להסתכן בשירות מולדתו עוד לפני שמגיע הקינוח. "אנא היזהר שלא לגמור בגולאג", מעירה לו אשתו (ג'סי באקלי הטובה) באגביות, כאשר הוא מספר לה שמעתה ירבה בנסיעות עסקים לברית המועצות, במה שנראה כמו רגע של הומור עצמי שמפגין הסרט. אבל זו רק עדות למה שחסר בו: דמויות של ממש.
בנדיקט קמברבאץ', המתארח בביקורת הקולנוע שלנו בפעם השנייה החודש, מגלם את הדמות הראשית. הבעיה היא שדמותו אינה מעניינת במיוחד, ולא משום שווין אמור להיות גילומה המושלם של האפרוריות. כיוון שהבמאי דומיניק קוק ("על חוף צ'סיל") מתבסס בעיקר על כרונולוגיה קורקטית של ההתרחשויות, איננו מקבלים אפילו הצצה אל עולמו הפנימי של האיש האפרפר שבכותרת. קמברבאץ' אינו ריצ'רד ברטון ו"השליח האנגלי" אינו מזכיר במאום את "המרגל שחזר מן הכפור" המצוין של מרטין ריט מ-1965, שהתבסס על ספר מאת אמן הריגול הבינלאומי, ג'ון לה קארה. גם אפור הוא צבע, אבל סרטו של קוק מתקשה לזהות את הטון הריאליסטי והרגשי שיהלום אותו.
וזה לא שאין עם מה לעבוד. הקשר שנרקם בין שני הגברים, האנגלי והרוסי, אינו מעורר כל רגש. יש משהו אינטימי מאוד בדינמיקה ביניהם, אבל היא פשוט אינה מתפתחת. זהו סרט דו-ממדי המתרחש בעולם מורכב רגשית, מוסרית ורעיונית. את דמותו של אולג פנקובסקי מגלם שחקן גאורגי נפלא בשם מרב נינידזה (שנצפה גם ב"גשר המרגלים" של סטיבן ספילברג המתרחש באותה תקופה), והדרמה המלווה את סיפורו מעניינת פי כמה מזו של ווין – לפחות כפי שהדברים מוצגים כאן.
אכן, קמברבאץ' מתקשה להתמודד עם דמות שאינה כתובה היטב (התסריטאי הוא טום או'קונור, שיכול להתגאות בצמד סרטי "שומר הראש והמתנקש" שכתב. התסריט הנוכחי שלו אינו עמוק מהם). יחסיו של גרוויל ווין עם אשתו, שבהדרגה הולכת ומשתכנעת שנסיעותיו התכופות לברית המועצות הן בעצם הסוואה לרומן (הרי הוא כבר בגד בה פעם אחת בעבר), אינם צוברים תוקף דרמטי של ממש. וכאשר במהלך טיול משפחתי הוא עולב בבנו על ששכח לקחת מעילי גשם, אנו אמורים להבין שמשהו לא טוב עובר עליו. אבל זה הכי קרוב לדמות שהסרט מגיע אליו.
"השליח האנגלי" מציג את ברית המועצות בדיוק באופן שבו היינו מצפים מסרט עכשווי אך מיושן שמתרחש בימי המלחמה הקרה. הוא מתהדר בהצגת סיפור אמיתי, אך עושה זאת בדרכו נטולת ההשראה. אפשר בהחלט לצפות בו, אבל זו המחמאה היחידה שנזקפת לזכותו.