הפרק הראשון (מתוך שמונה) של "הדוב" (The Bear), הדרמה של FX שהפכה לאחת מהסדרות הכי עטורות שבחים של השנה האחרונה והגיעה אתמול (ה') לדיסני+, משמש כנייר לקמוס עבור צופיה הפוטנציאליים. אם לצורך העניין תמצאו את עצמכם מוכרעים מהאינטנסיביות הכאוטית שלו, כנראה שיהיה לכם קשה להמשיך, מאחר ו"הדוב" לא באמת מרפה – וזאת למרות שככל שהסדרה מתקדמת תמצאו בה יותר ויותר הפוגות, רגעים של שקט, התבוננות ודיאלוגים רגועים שמקלים על תחושת הדחק שהיא יוצרת ביתר הזמן. מאידך, אם תמצאו את עצמכם מרותקים לאווירה הלוחצת, הלחוצה והמלחיצה שמאפיינת את הסדרה ובאה לידי ביטוי עז גם בפרקים נוספים בהמשך - בעיקר בפרק השביעי האדיר שצולם בטייק אחד ארוך ואינטנסיבי עד כדי מחנק - ובכן, כנראה שאתם יכולים לעבוד במטבח של מסעדה.
"הדוב" – טריילר
"הדוב" מתחילה עם חזרתו הביתה של כרמי (ג'רמי אלן ווייט, "חסרי בושה") - שף צעיר ומבריק שעבד במסעדות הטובות ביותר בעולם תחת שפים מתעמרים (ג'ואל מקהייל מגלם אחד מהם בשטניות מקפיאת דם), זכה בפרסים וקטף אינספור שבחים. הבית הוא שיקגו, וספציפית מסעדת הסנדוויצ'ים הכושלת שניהל אחיו ואותה הותיר לכרמי אחרי שהתאבד. מסיבות שהוא לא מצליח להסביר אפילו לעצמו, נוטל על עצמו כרמי את ניהול המסעדה ומפנה עורף לקריירה המרשימה שלו. אלא שכאמור, המסעדה בצרות ולא רק ברמת החוב שהותיר אחריו האח, אלא גם ברמת הצוות האקלקטי של המקום - משפחה גדולה ולא מתפקדת שמתקשה להתיישר עם ניסיונות השינוי וההתמקצעות שמנסה כרמי להנחיל.
ראשון מהם הוא בן הדוד ריצ'י (איבון מוס בכרך, "בנות"), טיפוס מפוקפק ולוהב עם פה מלוכלך ובוז מתגונן כלפי בן דודו המצליח, שהיה חברו הטוב ביותר של האח שהתאבד ומתקשה להתמודד עם האובדן. ויש גם את טינה (ליזה קולון-זאיאס), טבחית קשוחה ולא מתפשרת שנצמדת לדרכיה הישנות, ואת הטבח הסומלי אברהים (אדווין לי גיבסון) שדווקא מסרב להתרגש מכל הבלגן שסביבו, ואת האופה הצעיר מרקוס (ליונל בויס) שבעידודו של כרמי עושה את צעדיו הראשונים בדרך להפוך לשף קונדיטור, ועוד.
מרקוס הוא זה שמצביע על השינוי שמביא איתו כרמי, כי זהו שינוי שבהדרגה עתיד לכבוש את הצוות כולו. לא רק בשל מאמציו של כרמי, שלעיתים קרובות נדמה כחסר את האינטליגנציה הרגשית הנחוצה לסייע לעובדיו החדשים כדי לצלוח את האתגר המונח לפתחם, אלא גם בשל מאמציה של סידני (איו אדבירי) – שפית צעירה ומוכשרת שנכשלה עם מיזם הקייטרינג שפתחה וכעת הופכת לסו-שף של כרמי. בהתאם, היא גם הופכת לחוצץ בינו לבין שאר העובדים, ולמטרה עיקרית לעוינותם.
את הקונפליקטים המרכזיים הללו מתארים יוצר הסדרה כריסטופר סטורר והבמאים השונים של הפרקים (ביניהם סטורר עצמו, וגם ג'ואנה קאלו ששימשה כשואוראנרית יחד איתו) באמצעות תנועה בלתי פוסקת – תנועת המצלמה בתוך הסצנות, העריכה התזזיתית שמדגישה קלוז-אפים, והשטף הקדחתני של דיאלוגים וצעקות. הרבה, הרבה צעקות. לעיתים קרובות התוצאה היא בליל מאתגר שכאמור יבחן את כושר עמידותם של חלק מהצופים לכאוס הזה. אולם מדובר בכאוס מתוזמר, כזה שמעוגן על ידי חזון ברור ומטרה ברורה – להכניס את הצופה לתוך הקלחת הלוהטת של העבודה במטבח – ועל ידי תצוגות המשחק המצוינות. מהשחקנים בולטים במיוחד ווייט, שכבר הרשים ב"חסרי בושה", ואדבירי הנפלאה שמשכנעת בכל רגע שלה על המסך.
אבל "הדוב" היא לא רק סדרה על מטבח של מסעדה, אלא גם על התמודדות עם אובדן – וברמה, הזו, היא מתקשה לספק את הסחורה באותה רמה של מצוינות, אולי בגלל שעבודת מטבח ניתן לתאר באמצעים סגנוניים, ועניינים של הלב דורשים כתיבה מעמיקה ורגישה. "הדוב" בהחלט לא נעדרת רגישות לדמויותיה האנושיות במפגיע, וההומור הצורב שבה ניחנה בהחלט מדגיש את פגיעותם, אבל היא מעט מתקשה להבהיר לנו מדוע הותיר מותו של האח פצע מדמם שכזה בכרמי ובריצ'י - גם אם נעשה ניסיון לקשר בינו לבין המשבר המקצועי שחווה כרמי אחרי שנים של עבודה עם שפים מתעללים, או בינו לבין מצבו הרגשי המעורער של ריצ'י. האימפקט של מות האח בהחלט עובר, אבל התחושה היא שהוא לא מנומק דיו.
מעבר לכך, יש משהו לא ממש מספק בסיומה המסודר והמתבקש של העונה הראשונה – אולי מכיוון שסטורר לא שם מבטחו באפשרות שתחודש לעונה נוספת, ולפיכך חתר על מנת לקשור את הקצוות הנדרשים. אבל העבודה שעשה במהלך העונה הזו, בעיקר ברמת הדמויות הכובשות והקווים העלילתיים הפרטניים שלהם, בהחלט מצדיקה עונה נוספת ל"הדוב" (שכבר הוזמנה, לאור ההצלחה), אולי אף למעלה מכך. אם תצליחו להתמודד עם החריפות החמצמצה של המנה הספציפית שמציעה הסדרה, ייחשף בפניכם הטעם הממכר שלה - ואין ספק שתשמחו להזמין אותה פעם נוספת.
