בין ההישגים הרבים של "אמיליה פרז", מיוזיקל הפשע גורף-הפרסים והמועמדויות שמושל השנה בטקסי הפרסים, ניתן למנות גם אחד פוטנציאלי מפוקפק למדי: אם יגרוף הסרט את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר ההולך וקרב, שאותו הוא מוביל עם 13 מועמדויות (שיא של כל הזמנים לסרט זר), יהיה זה הסרט בעל ממוצע הביקורות הנמוך ביותר שעשה זאת מאז "קראש" המושמץ ב-2004. רגע, חכו, יש לנו עוד הישג מפוקפק, כזה שלאו דווקא קשור למבקרים: מבין עשרת הסרטים המועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, "אמיליה פרז" אוחז גם בניקוד הצופים הנמוך ביותר באתר Letterboxd, ועומד על נתון של 2.56. רק לצורך ההשוואה, תשעת הסרטים האחרים ברשימה אוחזים כולם בניקוד של 3.64 ומעלה, והיא כוללת סרטים כמו "ניקל בויז" שכמעט אף אחד לא הספיק לראות עד כה, ו"יופי מסוכן" שהגעיל את הצורה של מי שכן הספיק. באתר RottenTomatoes, אגב, אוחז "אמיליה פרז" בניקוד מבקרים פושר, בטח ביחס לסרט כה עתיר-מועמדויות ופרסים, של 74 אחוזים. ודירוג הצופים באתר, שאלתם? ובכן, 23 אחוזים מעליבים. אפילו "קראש" נתן לו בראש ברמה הזו, עם נתון צופים מרשים של 88 אחוזים.
live
"אמיליה פרז" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
כן, הפער בין האהבה שמקבל סרטו דובר-הספרדית של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר בטקסי הפרסים, ובין התגובה של קהל הצופים – ובכן, הוא מעלה שאלות. הרי איך זה אפשרי, שסרט שמקבל כל כך הרבה הייט מהקהל זוכה בכל כך הרבה פרסים ואהדה ממסדית? ואלוהים יודע שהוא זוכה בפרסים. רשימה חלקית: בפסטיבל קאן האחרון זכה הסרט בפרס חבר השופטים, פרס הפסקול הטוב ביותר ופרס המשחק שניתן לאנסמבל הכולל את השחקנית הטרנסית קרלה סופיה גאסקון, סלינה גומז, אדריאנה פז וזואי סלדנה; בטקס פרסי האקדמיה האירופית גרף הסרט את פרסי הסרט, הבמאי, התסריט, השחקנית (קרלה סופיה גאסקון) והעריכה; בטקס פרסי גלובוס הזהב לקח הסרט את פרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית המיוזיקל/קומדיה, פרס הסרט הזר, פרס שחקנית המשנה (סלדנה) ופרס השיר הטוב ביותר, ועוד ועוד. זה פשוט לא נגמר. מילולית: זה עוד לא נגמר. עד שיסיים את ריצתו, צפוי "אמיליה פרז" לגרוף שלל פרסים נוספים, בהם מספר אוסקרים כולל זה לשחקנית המשנה שכמעט ומובטח לסלדנה, ואולי אף את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. אז מה לעזאזל קורה פה?
5 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "אמיליה פרז"
מתוך הסרט "אמיליה פרז"
הרבה פרסים, הרבה שנאה. מתוך הסרט "אמיליה פרז"
(צילום: Shanna Besson)

גבריות רעילה, טרנסיות סטריאוטיפית

בואו נתחיל עם סינופסיס קצרצר עבור מי שטרם הספיק לצפות: "אמיליה פרז" עוקב אחר סיפורו של ברון סמים מקסיקני בשם מאניטס (קרלה סופיה גאסקון), הנעזר בעורכת דין ריטה (סלדנה) על מנת לעבור ניתוח לשינוי מין ולהיעלם מחייו הנוכחיים. המסע שלו/שלה עובר דרך תל אביב, אגב, שם רופא ישראלי בשם וסרמן (מארק איווניר) מבצע עבורו את הניתוח שמסתיים בהצלחה (ובשוט של שאולי ואירנה מ"ארץ נהדרת" - או "הפרלמנט" - שמבליח על מסך הטלוויזיה בחדר ההתאוששות). ארבע שנים לאחר מכן ומאניטס כבר הפך לאמיליה פרז, אישה עשירה בגיל העמידה שגרה באחוזה מפוארת במקסיקו. אלא שהעבר לא מניח לה: בת זוגו של מאניטס, ג'סי (סלינה גומז) חיה עם שני ילדיהם בשווייץ, אבל אמיליה רוצה לפגוש שוב את ילדיה, ומגייסת שוב את ריטה למען תהפוך את הדבר לאפשרי. במהלך הסיפור, אמיליה גם הופכת לסוג של פטרונית עבור נפגעי פעילות הקרטלים במקסיקו, ומסייעת לאלו שאיבדו את יקיריהם לאתר אותם ולהביאם לקבורה.
כן, כפי שכתב פה מבקרנו, בין היתר "אמיליה פרז" עוסק גם באפשרות לבצע לידה בגוף חדש המאפשרת התרחקות מצורה קיצונית במיוחד של גבריות רעילה, שלא לומר רצחנית. אמיליה, בסיועה לקורבנות האומללים והאומללות של הקרטלים, מכה על חטאי העבר שלה כראש קרטל אכזרי בעצמה. כשהרשתה לעצמה להיות מי שתמיד רצתה להיות – אישה – גילתה מחדש גם מושגים של חמלה, אמפתיה והזדהות.
אלא שעבור רבים מהצופים, הסרט פשוט מטפל ברעיון הזה, המרתק לכשעצמו, באופן שטחי – כשיש גם מי שמאשים את הבמאי אודיאר בהישענות על סטריאוטיפים מעליבים. שרה טאי-בלאק, המזדהים כנון-בינאריים וכותבים ביקורות קולנוע ותרבות ל"גלוב אנד מייל", הצביעו על אלמנט מהותי אחד בסרט שהם מצאו כפוגעניים במיוחד: העובדה שה"גבריות" הטבועה בגיבורה אמיליה חוזרת "לפעול" כשהיא חשה קנאה לבת זוגה-לשעבר ג'סי, אשר פיתחה מערכת יחסים עם גבר (אדגר רמירז). שובה של הגבריות הרעילה – המתגלמת בכך שבמצב של זעם/קנאה, אמיליה חוזרת לקול הגברי שהותירה מאחור. "זה סטריאוטיפ מעליב ומצער", אמרו בלאק ל-CBC, "זו כזו סטירה פנים לראות איך 'אמילה פרז' שולט בשיחה כשלסרט פשוט לא אכפת. לא אכפת לו מטרנסים".
5 צפייה בגלריה
מתוך "אמיליה פרז"
מתוך "אמיליה פרז"
ה"גבריות" שלה חוזרת לעניינים כשהיא כועסת? קרלה סופיה גאסקון, מתוך "אמיליה פרז"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הסוגיה מורכבת ומרתקת, מאחר וגם אם ל"אמיליה פרז" אכן פשוט לא אכפת מטרנסג'נדרים, מהתהליך התובעני, פיזי כמו גם רגשי, שאדם נאלץ לעבור כדי לשנות את מינו – קשה להתווכח עם השירות שעושה הסרט, כמוצר צריכה פופולרי, לקהילה הטרנסית. גאסקון, לצורך העניין, עשתה היסטוריה בכך שהיא הטרנסית המוצהרת הראשונה שמועמדת לאוסקר בפרס המשחק – הישג שכמובן יתעצם שבעתיים אם תזכה. ועדיין, קהילת הלהטב"ק, כך נראה, מתעבת את הסרט – למרות פריצת הדרך שהביא עמו, למרות הקוויריות המוצהרת שלו. למעשה, היא מתעבת את הסרט עד כדי כך ש-GLAAD, הארגון שאמון על ניטור הנראות של הקהילה הגאה בתקשורת האמריקנית, פרסם מכתב פתוח תחת הכותרת "'אמיליה פרז' הוא לא ייצוג טוב של הטרנסים".
במכתב נקבע כי "בעוד שהסרט זכה בביקורות משבחות כאשר הפציע בפסטיבל קאן מוקדם יותר השנה, אף אחת מהביקורות הללו לא נכתבו בידי טרנסים". כדי להבהיר את המצב, המכתב ממשיך ומקבץ מספר ביקורות שרובן כן נכתבו על ידי טרנסים, הממחישים עד כמה המבט של "אמיליה פרז" הוא לא-אותנטי ופוגעני בעיניהם – בעיקר בשל התיאור הסטריאוטיפי של שינוי-המגדר, מה שמשייך אותו למחוזות של "סרטי-אוסקר" אחרים שחטאו בתיאור סטריאוטיפי/רגרסיבי של התרבות הקווירית, כמו "הספר הירוק" ו"רפסודיה בוהמית".
וכאן אנו מגיעים לפער שבין הזעם שמחולל הסרט בקהילה הגאה, ובין האופן שבו מצביעי האקדמיות ואיגודי המבקרים למיניהם תופסים אותו. עבור רבים מאוהדי הסרט – בעיקר, יש להניח, הפלח הליברלי/פרוגרסיבי, לפחות בעיני עצמו - "אמיליה פרז" נושא מטען שהינו התגלמות ה-Woke העכשווי, האופנתי והנחשק. ולזה יש ערך תרבותי סחיר. למאמר שפורסם ב-VOX מאת המבקרת קינדאל קנינגהם ניתנה הכותרת הזו: "'אמיליה פרז' הוא סרט רגרסיבי שחושב שהוא Woke. הוא כנראה יזכה באוסקר". מסתבר שזה עד כדי כך פשוט: מספיק לחשוב שאתה Woke, ולשכנע בכך אחרים, בשביל להצליח ולקבל את אהדת הממסד. "הנוכחות של 'אמיליה פרז' במרוץ לאוסקר אינה בדיוק הלם, מאחר והסרט נופל יפה לקטגוריה של סרטים שהממסד ההוליוודי הלבן אוהב לחגוג: סיפורים סנטימנטליים על אנשים בשולי החברה, אשר נותנים לצופים לחוש מודעים-חברתית דרך הצריכה שלהם, מבלי לאתגר את הסטריאוטיפים והמסרים הפוליטיים המוצגים להם" – כך לפי המאמר ב-VOX.
5 צפייה בגלריה
מתוך "הספר הירוק"
מתוך "הספר הירוק"
המצביעים הלבנים אהבו. מתוך "הספר הירוק"

קה, בנדחו?

חשוב לציין שהעוינות שמייצר "אמיליה פרז" לא תחומה רק למסגרת הקהילה הגאה. גם מקסיקו – המדינה שבה מתרחש רוב-רובו של הסרט – לא התגלתה כמעריצה גדולה, בלשון המעטה. "זה מדהים כי איכשהו הסרט איחד את מקסיקו – כולם שונאים אותו", אמר לאתר CBC מבקר הקולנוע המקסיקני ריקרדו גאלגוס ראמוס. "כולם במקסיקו מזמינים אותך לא ללכת לבית הקולנוע: בבקשה אל תתמכו בסרט הזה".
"אמיליה פרז" נוצר בידי במאי צרפתי, ז'אק אודיאר, כאמור – וצולם רובו ככולו באולפן בפריז, להוציא כמה ימי צילומי לוקיישן במקסיקו. מבין השחקנים והשחקניות שבקאסט המרכזי, רק אחת – אדריאנה פז – היא מקסיקנית. גאסקון, הכוכבת, היא ספרדייה; גומז היא אמריקנית שאביה ממוצא מקסיקני, וסלדנה היא אמריקנית ממוצא דומיניקני/פורטוריקני. בביקורות אודות הסרט תמצאו קינות רבות על שלל המבטאים שבסרט, שלאוזניים מקסיקניות נשמעים כמו בדיחה מעליבה אחת גדולה. גומז, ספציפית, מקבלת הרבה אש על המבטא שלה – אבל לפחות לה יש תירוץ מסוים בסרט, שכן גם בת דמותה ג'סי היא אמריקנית במקור. האש שהיא מקבלת על המשחק שלה בסרט – ובכן, אותה קצת קשה יותר לכבות.
5 צפייה בגלריה
מתוך "אמיליה פרז"
מתוך "אמיליה פרז"
לא באה טוב לצופים. סלינה גומז, מתוך "אמיליה פרז"
(צילום: יחסי ציבור)
הסרט גם מואשם בגזענות – כזו שנובעת מהטיפול הרדוד והנצלני-משהו של אודיאר, כתסריטאי, בבעיית הקרטלים הרצחניים במקסיקו, אך גם מאלמנטים מסוימים שנוכחים בסרט. המבקר ראמוס ציין רפליקה אחת ששר בנה של פרז בנאמבר "פאפא", אותו בן שלא יודע כי "הדודה" הנחמדה שמארחת אותו בביתה הייתה בעצם אביו: "את מריחה כמו אוכל חריף, חריף חריף", הוא שר רכות באוזניה, "מסקל וגוואקמולה". "זו גזענות ברמה של ספידי גונזלס", מבהיר ראמוס.
אודיאר, מצדו, רק הגביר את הלהבות כשהודה כי לא תחקר באופן מיוחד את הנושאים שעולים בסרטו בטרם יצא לדרך. "כמה למדת על מקסיקו כדי שתוכל לעשות את הסרט?", שואל מראיין בסרטון קצר שמסתובב ברשת, ואודיאר עונה: "לא הרבה, מה שהייתי צריך להבין, ידעתי". הצלם והבמאי המקסיקני רודריגו פרייטו ("הר ברוקבק", "האירי", "רוצחי פרח הירח") זעם בריאיון ל"דדליין" וכינה את הסרט "מטריד ולגמרי לא-אותנטי", והמבקרת המקסיקנית אנה אריבה הגיבה ב-X: "זה היעדר המידע שהופך את זה לחסר-רגישות: אנחנו לא רוצים שבמאי צרפתי לבן יתאר את האלימות שעמה אנו מתמודדים מדי יום. אני לא מתנגדת לכך שבמאים זרים יעשו סרטים על ארצות אחרות, כל עוד הם עושים תחקיר טוב. ול'אמיליה פרז' אין כזה".
5 צפייה בגלריה
ז'אק אדיאר ברחבת סינמטק תל אביב
ז'אק אדיאר ברחבת סינמטק תל אביב
כמה תחקיר עשה? "לא הרבה". ז'אק אודיאר ברחבת סינמטק תל אביב ב-2018
(צילום: קארין איירי)
מנגד, חשוב גם להבהיר כי ל"אמיליה פרז" יש את מעריציו, בהם ג'יימס קמרון שכינה את הסרט "פיסה יפהפייה של עשייה קולנועית", והבמאי המקסיקני הנערץ גיירמו דל טורו, אשר השתפך בשיחה מצולמת עם אודיאר: "כל כך יפה לראות סרט שהוא קולנוע, אני חושב שאתה אחד הבמאים החיים המדהימים ביותר כיום".
אז מהו בעצם גזר-הדין? האם קמרון ודל טורו, שניים שיודעים דבר או שניים על קולנוע, טועים? ומה בדבר מצביעי האקדמיות והאיגודים הקולנועיים, שמרעיפים על הסרט פרסים ואותות כבוד? הרי הקהל הרחב, אם להסתמך על הציונים שלהם זוכה הסרט במדדים הרלוונטיים, די מתעב אותו. אז מי צודק פה?
ובכן, על טעם וריח וכיו"ב. כותב שורות אלו, לצורך העניין, די תיעב את הסרט, בעיקר מכיוון שהובטח לו "מיוזיקל" בעוד ש"אמיליה פרז" עונה על ההגדרה אך בקושי, עם מבחר שירים נשכחים שבהם הדמויות שרות את מה שהיו אומרות אלמלא היה מדובר בסרט המשתייך, לפחות על הנייר, לסוגה קלאסית זו. מה שכן אפשר לראות, ובנקל, זה ש"אמיליה פרז", על יתרונותיו וחסרונותיו, נפל קורבן לדיון התרבותי הגלובלי ההולך ומסלים בדבר ייצוג, "אותנטיות" ומי שזכאי לאלו מתוקף השתייכותו האתנית/ג'נדרית, לשיקול דעתם של קומיסרי-התרבות החדשים. במקרה הזה, טוהר כוונותיו של היוצר – ואתם יכולים להיות בטוחים בכך שאודיאר לא העלה על דעתו שסרטו יזכה להתנגדות מטעם הקהילה הגאה וחלק נכבד מתושבי מקסיקו – התנגש בגבולותיו המשתנים-תדיר של אידיאולוגיית ה-Woke, זו שנותרת אמורפית עד לנקודה שבה שוחריה משתמשים בה כקרדום לחצוב בו את זעמם הקדוש. כי בסופו של דבר, ייתכן מאוד שהעוינות שמייצר הסרט קשורה בעיקר לעובדה שהוא די מחורבן ותו לא.