טקס חלוקת פרסי האוסקר ה-93, שנערך באיחור באפריל 2021, ייזכר בספר דברי הימים של האקדמיה לקולנוע כ"האוסקר של הקורונה". הטקס נערך באולם קטן בתחנת הרכבת יוניון בעיר התחתית של לוס אנג'לס, בסימן ריחוק חברתי ומסכות, כשלאור המגבלות חלק מהמועמדים אף לא התייצב ולא צעד על השטיח האדום המקוצר. אחד מהם היה פלוריאן זלר, המחזאי-תסריטאי-במאי הצרפתי, שנשא את נאום התודה שלו היישר מפריז כשרעייתו ואם בנו, הדוגמנית בדימוס-שחקנית-פסלת מרין דלטרם, הגיחה לפתע לפריים ונתנה לו נשיקה על הכתף.
זלר זכה יחד עם כריסטופר המפטון בפרס התסריט המעובד על העיבוד ל"האב" – מחזהו של זלר שבמרכזו משפחה המתמודדת עם מחלת האלצהיימר של האב הקשיש. הוא כתב את "האב" על סמך זיכרונותיו מסבתו החזקה שגידלה אותו ובהמשך סבלה מסניליות והחלה לאבד שליטה. גם אנתוני הופיקנס עוטר בפסלון על הופעתו המטלטלת, בעודו נם את שנתו. שנה וחצי לאחר מכן, זלר עדיין מתרגש כשהוא מדבר על הזכייה.
לכתבות נוספות במגזין קולנוע:
"החוויה הייתה מוזרה בגלל שהתרחשה בזמן הקורונה", הוא שחזר כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "הייתה שמחה גדולה, אבל הכול היה בזום. בגלל שהייתי אז בצרפת, זה קרה מבחינתי בחמש וחצי בבוקר. השמחה התעצמה כי חלקתי אותה עם אנתוני, שכאמור גם הוא זכה באותו הערב. אני זוכר שהוא ישן כי הוא לא רצה להשתתף בטקס, כך שהערתי אותו סביב שש בבוקר כדי לעדכן אותו שהוא עשה את זה. זה היה אושר צרוף, בגלל שלעשות סרט יחד עם שחקנים זה מסע רגשי לא פשוט ולתקופה מסוימת יש לך משפחה חדשה, שיכולה גם להיות מורכבת, אבל יש משהו שמחבר אותך אליהם עבותות. אז הייתה לי מערכת יחסים כזו עם אנתוני. איפה אני שומר את הפסלון? במשרד שלי".
עכשיו זלר, אחד השמות החמים והמבוקשים בעולם התיאטרון ובהוליווד כאחד, משגר את "הבן" - סרט שמסתמך על המחזה שחותם את הטרילוגיה שלו הכוללת את "האב" ו"האם", והוצגה בתיאטראות ישראל. השאלה המתבקשת היא האם "הבן" יצליח לשחזר את הישגי "האב", שליקט שלל פרסים וביקורות נלהבות. "הבן" שהתחרה על פרס "אריה הזהב" בוונציה ומוצג עכשיו בבתי הקולנוע בישראל, עוקב אחרי פיטר וקייט, זוג גרוש ניו-יורקי (יו ג'קמן ולורה דרן) המתמודד עם קשיים ודיכאון שחווה בנם המתבגר ניקולס (זן מקגראת), שמבריז מבית הספר. הבן מחליט לעזוב את בית אימו ולהשתקע במשכנו של האב - עורך דין מצליח ומבוסס שעסוק בקריירה התובענית שלו ובנישואיו השניים, שכוללים תינוק טרי. במסגרת ההתמודדות עם המשבר, הנער עובר טיפול נפשי.
לכבוד הסרט זלר העתיק את העלילה מצרפת לניו יורק. "כשהתחלתי לחלום על העיבוד, הדימוי הראשון שעלה לי בראש היה ניו יורק, הצומת הגדולה של עולמנו. בעיר הזאת אפשר הרי לפגוש אנשים מכל העולם. היה לי חשוב שלא לספר סיפור צרפתי או בריטי או אמריקני, אלא סיפור שקורה ויכול לקרות לכל אחד. עבדנו קשה ועשינו תחקיר כדי להישאר נאמנים כמה שאפשר למציאות האמריקנית, במיוחד בכל מה שנוגע לעולם הפסיכיאטרי. אבל בגלל שהסרט עוסק יותר ברגשות, תחושות ופחדים אוניברסליים, הוא באמת היה יכול להתרחש בכל מקום".
"הבן" – טריילר
מה הבאת למחזה שלך מהחוויה שלך כנער מתבגר? אתה זוכר איך תיעלת אז את הכאב שלך?
"אני חושב שהייתי נער מעורער. אבל אם להיות כן הייתי אומר שמה שלקחתי מהניסיון שלי לסרט נוגע דווקא למה שהרגשתי כאבא ולא כבן. חלק מהמסע של היותנו הורים זה חוסר הידיעה הזה של מה לעשות במצבים מסוימים".
אז למה רצית להתמקד כאן בבריאות הנפש, בפרט של הדור הצעיר?
"את המחזה המקורי כתבתי לפני חמש שנים וזה היה הסיפור הכי חשוב שהיה לי לספר, כנראה בגלל שאיכשהו הוא עדיין מגיע ממקום מאוד אישי. לא ברמת הדמויות או המצבים, אבל כן ברמת הרגשות, שמוכרים לי. כמובן שלא התכוונתי ליצור סרט כדי לספר את הסיפור האישי שלי או לדבר על הרגשות שלי - לא מספיק הרי לדבר על עצמי. מה שקרה הוא שכשהעלנו את המחזה תגובת הקהל היא זו שהרשימה אותי. אחרי שהעליתי את המחזה על הבמה בפעם הראשונה ממש הפתיע אותי לפגוש אנשים אחרי ההצגה שחולקים את הסיפורים שלהם ואומרים: 'אני מבין לגמרי על מה אתה מדבר בגלל הבת שלי, אחותי, אחי'. הבנתי שכל כך הרבה אנשים מתמודדים עם בעיות בריאות הנפש והם לגמרי לבדם. לפעמים הם אפילו לא יודעים שמדובר בבעיות מהסוג הזה. לדעתי חשוב מאוד שנרגיש בנוח לדבר עליו, במיוחד שיש המון בורות בנושא, המון בושה ותחושות אשמה. עשיית הסרט הייתה מבחינתי דרך לעורר את השיחה הזו. וזו גם הסיבה שרציתי ליצור את הסרט הזה. לא כדי לספר על עצמי אלא כדי לחלוק רגשות שלדעתי חובה לחלוק. זה היה הכרח".
כשרואים את "הבן" אי אפשר שלא לחשוב על המחזאי הרוסי הדגול אנטון צ'כוב, ויותר לא נפרט כדי להימנע מספוילרים. "חשבתי על צ'כוב כי הוא הראשון שחקר, במובן מסוים, את תופעת הדיכאון. צ'כוב היה רופא שטייל מבית לבית, וכך הוא למד, ככל הנראה, משהו על מחלת הדיכאון. אני אוהב שהמחזות שלו מסתיימים בדיוק כפי שאנחנו חוששים שיסתיימו, שאין משהו שיעצור את הטרגדיה. כל זה מוביל למסקנה שהדיכאון הוא אכן מחלה. אתה אף פעם לא תאשים מישהו בזה שיש לו בעיה עם הקיבה או הלב או איזו בעיה בריאותית אחרת - וזה נכון לגבי כל מצב רפואי אחר. אנחנו לא שופטים אנשים על כך. ובדיכאון המצב שונה".
בחרת להראות את ההתמודדות עם דיכאון דווקא במשפחה פריווילגית, שלכאורה לא חסר לה דבר.
"אני מכיר כל כך הרבה אנשים שיש להם דברים מדהימים בחיים והם עדיין נאבקים בכאב נפשי, וזו לא אשמתנו. זו לא אשמתם. זה משהו שחשוב לחקור ולהבין, וזו גם הסיבה שרציתי ליצור את הסרט. היה לי חשוב למצב את הסיפור של 'הבן' דווקא במשפחה הזו, בגלל שאני כן מאמין שזה יכול לקרות לכל אחת. לא רק בניו יורק - זה קורה לכולנו. וזה קורה גם במשפחות פריווילגיות. חשוב לזכור שבמובן מסוים אין קשר בין הסבל למעמד, במצב שבו אתה חסר אונים מול סיטואציה מסוימת, כשאתה לא יודע ולא מבין אותה. לניקולס היה יכול להיות אבא אלכוהוליסט וקשיים חברתיים ברורים שיכולתי להשתמש בהם להסביר את הדיכאון, אבל היה לי חשוב שלא לעשות את זה. הדיכאון מגיע ואתה לא יודע למה. זה חלק מהסיפור של בריאות הנפש, שיש שם מסתורין, שבלתי אפשרי להסביר בדיוק מדוע ומאיפה זה מגיע. יש לזה ממד ביולוגי וממד פסיכולוגי, זה מורכב. וזה גם לא הוגן, כי אי אפשר להסביר באמת למה. כמובן שאתה מנסה למצוא איזה הסבר ואנשים להאשים. במצב הזה הבן מאשים למשל את הגירושים. ועדיין יש במחלה הזו משהו מסתורי שאי אפשר להסביר".
רצית לדבר על גבריות בסרט?
"כן. פיטר מנווט בין חייו המקצועיים למשפחה - שזו דילמה שאנחנו רגילים לראות דווקא אצל נשים. היום זו הופכת להיות יותר ויותר דילמה שרלוונטית גם לגברים, בגלל שאבות היום קרובים יותר בתפקידם למה שעושות גם אימהות. בסרט יש לנו את הסבא (אותו מגלם הופקינס בתפקיד קטן, א"ק), האבא והבן, והסוגייה היא איך טראומה יכולה לעבור מדור לדור ואיך אפשר לשבור את מעגל הסבל. מה שהיה חשוב לי היה להראות איך פיטר מנסה להיות אבא טוב, אבא אוהב, לפעמים גם אבא אוטוריטרי - הוא מנסה את כל מה שהוא יכול כדי להתמודד עם המצב בדיוק בגלל שהוא רוצה לתקן אותו. ופתאום אנחנו רואים אותו מול אבא שלו עצמו ומבינים שגם הוא הבן של מישהו שמתמודד עם כאב גם מהתקופה הזו. הוא מנסה להיות האבא שמעולם לא היה לו, אבא טוב יותר מזה שהיה לו. הסרט עוסק בשאלה מתי אתה בוחר לשבור את המעגל הזה. נראה לי שבגלל שפיטר עוד מתמודד עם העבר הוא לא מסוגל לתקן את ההווה".
יו ג'קמן סיפר לי שהוא שיגר לך מייל שבו חשף שהוא חייב לעשות את התפקיד הזה.
"הייתי ממש בתחילת תהליך העבודה על הסרט ותהיתי מי יכול לשחק את פיטר, ואז קיבלתי מייל מיו: 'אני יודע שאתה עובד על עיבוד למחזה הזה. אם אתה כבר 'רוקד' על זה עם מישהו, אנא תתעלם מהמייל שלי - אבל אם לא אני אשמח שנדבר'. הרגשתי שמדובר היה בניסיון כן והגישה הענווה שלו מאוד ריגשה אותי. נפגשנו בזום ולמרות שלא התכוונתי להגיע לשום החלטה באותו היום, משהו קרה. משהו שהוא אולי בלתי נראה, אבל הרגשתי אותו בכל רמ"ח איברי, ואחרי שמונה דקות עצרתי את השיחה ואמרתי לו שאני רוצה שישתתף בסרט. בזכות כל מה שאמר לי הרגשתי שהסרט יוכל לעסוק במשהו עמוק ובמשהו שאכפת לו ממנו מבלי שננסה לשחק אותו יתר על המידה או נתמקד בלהוכיח או להראות משהו למישהו, מבלי שנזייף רגש. זו תהיה הזדמנות מבחינתו של יו להעז להיות הוא עצמו, להיות אמיץ מספיק להתחבר מסיבות שהן עמוקות, אלה שהביאו אותו לכתוב את המייל, הפחדים האלה שחיברו אותו לפרויקט. הבנתי שזו תהיה הזדמנות לשנינו לחקור את הנושא כי מבחינתי זו הדרך להגיע למשהו אותנטי ומשמעותי. זה מה שמחזק סרטים לדעתי.
"אז הייתה לי האינטואיציה הזו מיד וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי כי בזכותה כל התהליך נהיה אינטנסיבי נורא, אמיתי וכיפי. אני גם חייב לציין שאני אסיר תודה ליו שהסכים ללכת אחריי. הוא אדם מאוד מקצועי וגם רקדן נהדר, ואתה יודע שרקדנים הם אנשים מאוד טכניים שרוצים לשלוט בהכול, אבל הסיפור הוא על אדם שמאבד את השליטה על חייו. הרעיון היה שכולנו נהיה בעמדה שבה אין לנו שליטה על הדברים. זו גם הסיבה שקיבלנו את ההחלטה שלא לעשות חזרות כלל ולקפוץ ישר אל תוך הלא נודע. לגלות יחד, בהווה ובכל יום על הסט עצמו את הרגשות שעלולים להציף אותנו ודרך כך גם לנסות ולתפוס אותם. לקבל אותם ולחלוק מהם".
