כתר הקוצים הונח על ראשו של ישו אחרי שהוסגר לרומאים. זאת הייתה אחת הדרכים להשפיל ולבזות אותו, "מלך היהודים", על שהעז לקרוא תיגר על עליונות האימפריה. "ויְשָרגו קוצים ויעשו עטרת וישימו על ראשו וקנה בימינו", נכתב בברית החדשה, "ויכרעו לפניו ויתלוצצו בו לאמור: שלום לך מלך היהודים. וירקו בו ויקחו את הקנה ויכוהו על ראשו". במשך אלפי שנים נותר כתר הקוצים כאחד הדימויים העוצמתיים ביותר לסבלו של ישו עד לצליבתו. ג'וני קאש, נוצרי אדוק, שינה קטע בטקסט של Hurt: במקום "כתר של חרא" עליו כתב ניין אינץ' ניילז, הוא כתב "כתר של קוצים". אלא שהפעם זו לא אשמת הרומאים, היהודים, או כל אחד אחר. מי שלובש את כתר הקוצים הרוויח אותו ביושר.
חמש שנים אחרי אלבומו הקודם והמופתי DAMN., קנדריק לאמאר מופיע על העטיפה של Mr. Morale & The Big Steppers עם אותו כתר של קוצים. יש לו גם אקדח בכיס האחורי של המכנסיים וילדה על הידיים, בזמן שזוגתו מחזיקה את בנם השני. גם בתמונת יח"צ אחרת הוא לא מוריד את הכתר, תזכורת תמידית לאדם חסר מנוחה, רדוף, פגום וחוטא, אבל כזה שהעולם מתעלף לרגליו תוך כדי מחיאות כפיים סוערות והרעפת פרסים. "החתול יצא מהשק, אני לא המושיע שלכם", הוא שר ב-Saviour. אוקיי, אז לא מושיע. אבל החתול הזה הוא האמן החשוב בעולם, והקוצים מהכתר שלו עפים על כולם בקצב של נשק אוטומטי.
4 צפייה בגלריה
אדם חסר מנוחה, רדוף, פגום, חוטא, אבל כזה שהעולם מתעלף לרגליו תוך כדי מחיאות כפיים סוערות. קנדריק לאמאר
(צילום: Santiago Bluguermann/GettyImageIL)
מה שמדהים באלבום הכפול של לאמאר הוא לא רק הכישרון לדחוס כל כך הרבה עדכונים אישיים, תובנות חכמות, עקיצות ארסיות, שינויי פרייזינג קיצוניים ושפע של סגנונות מוזיקליים לתוך שעה ורבע. זאת היכולת הפנומנלית לעשות את זה בכל פעם בצורה כה מקורית ומפתיעה, כאילו הוא דיוויד לינץ' רק בלי הקטע המופשט והמוזר. רוב האלבומים, בטח הארוכים שבהם, מתחילים לעייף מהאמצע במקרה הטוב. אבל לאמאר מסוגל לגרום למאזינים להרגיש כמו פגישה עם פסיכולוג, שאומר "נגמר הזמן" בדיוק ברגע שנראה כמו פריצת הדרך המיוחלת.
ניתן לייחס את זה גם לאפקט השתיקה, פריבילגיה שמעט אמנים מרשים לעצמם, בטח בעידן הסטורי: לאמאר בקושי נשמע במהלך השנים הללו ולדבריו ב-Worldwide Steppers, זרם תודעה ממגנט שנשען על סימפול של הרכב Fאנק מניגריה, הוא אפילו סבל משנתיים של מחסום כתיבה. ואז מתקבלת מנה שמצליחה להיות גם גדושה וגם אסתטית, גם גדולה וגם גורמה, עם אותה האנרגיה המתפרצת, סוחפת וחסרת פחד שמזכירה את To Pimp A Butterfly, האלבום ששדרג את הסטטוס של לאמאר מראפר מבריק לגאון הדור. אולי ככה זה כשיש לך כל כך הרבה שדים להילחם בהם: אתה סופג, מכיל, מעבד וטוחן, עד שהכול מזנק החוצה כמו צונאמי.
אלבומי להיטים אף פעם לא היו הקטע שלו, אבל לאמאר שומר על מידה כלשהי של נגישות, בעיקר בחלק הראשון של האלבום. Die Hard, לדוגמה, מהדהד את All The Stars הכיפי מפס הקול של "הפנתר השחור". N95, שבו הוא מארח את בן דודו בייבי קים, הוא שיר עתיר תנופה, מהסוג שהיה בשפע ב-.DAMN. גם Purple Hearts, שבו מתארחת סאמר ווקר הנפלאה וגוסטפייס קילה הוותיק, ארוך מכדי לככב ברדיו אבל יש בו רכות וחלקלקות, שהם לאלבום הזה כמו שאיפת אוויר הכרחית אחרי נסיעה של יומיים בתוך טנק. Father Time פותח בחדות את נגע האבות שנוטשים את ילדיהם בקהילה האפרו-אמריקאית, נושא כאוב שלאמאר מטפל בו משל היה טא-נהאסי קואוטס, רק עם הפקה מלאת נשמה ושיתוף פעולה עם Sampha והקול העמוק שלו.
דווקא פארל, מפיק שתופר שלאגרים תוך כדי נמנום צהריים, חתום על Mr. Morale, קטע קליט אך קודר. "מה אתם יודעים על טראומה שחורה?", מטיח לאמאר. ואם אתם לא יודעים, אין מה לא להתבייש: מי שלא הכין שיעורי בית עומד לעבור קורס מזורז.
(Kendrick Lamar, Blxst, Amanda Reifer, Die Hard, UMG)
תוך שעות מרגע יציאת האלבום, Mr. Morale & The Big Steppers הפך למסמך מכונן על אירועי השעה (תרבות הביטול, פוליטיקלי קורקט, אופורטוניזם לבן, הדחקה שחורה) וגם לתא הווידויים של לאמאר עצמו. הוא מספר על ההתמכרות לסקס שהובילה לבגידות בזוגתו, על הציפיות המוגזמות והבלתי אפשריות ממנו ומחלק מהקולגות שלו, על תסביך האב שעיצב אותו ועל הפגיעה המינית שצילקה את אמא שלו, שהקפידה לשאול אותו מגיל קטן אם קרוב משפחה נגע בו בניגוד לרצונו. "אף פעם לא שיקרתי, אבל אף אחד לא האמין לי כשאמרתי ש'הוא לא'", הוא מספר בקטע הכי מרסק באלבום, Mother I Sober, שבו הוא מארח את בת' גיבונס מפורטיסהד. היא שרה את הפזמון, "הלוואי שהייתי מישהו, כל אחד מלבד עצמי".
הליהוק של גיבונס, מעבר לאיכות והיוקרתיות, הוא בעצם הגשמת החלום שמובעת בטקסט: היא אכן לא קנדריק לאמאר. אבל מצד שני, היא בת' גיבונס: הקול שלה רודף בני אדם מאז אמצע הניינטיז. אם כך, ייתכן שהפנטזיה של לאמאר היא בעצם נטל שעליו להיפטר ממנו. לא להיות אתה זה לא חלק מהפתרון, אלא הבעיה עצמה.
(Kendrick Lamar, Mother I Sober, UMG)
מעבר לבסים המתוחכמים וההשפעות של ג'אז ומוזיקה אפריקאית, מבעד למנעד הסימפולים (שכולל לדוגמה, גם את פלורנס אנד דה מאשין) והיקף הרפרנסים (מפוטין ועד בייבי שארק, משביתת הנשק בין דרייק וקניה ווסט ועד התנגדות החיסונים של הכדורסלן קיירי אירווינג), הגדולה של האלבום נעוצה בחיבור בין הפרטי והקולקטיבי לכדי סיפור גדול. לאמאר, שכבר זכה בפוליצר, נוטע את עצמו בלב הפצעים הכי שותתים ובסדרה מהממת של שירים הוא מחטט ומחטט ומחטט בהם עד לרגע השחרור.
זה מתחיל כבר בחלק הראשון של האלבום, עם וידוי מעורר אי-נחת על חוויות מיניות עם נשים לבנות בתור "נקמה" על גזענות, וממשיך לדיבור פתוח על גבריות שנבנתה פשוט עקום. את מלחמת המינים, בדגש על גברים שחורים ונשים שחורות, הוא מתרגם באופן מעורר השתאות לדואט We Cry Together, עם השחקנית טיילור פייג'. השניים מחליפים קללות מטונפות תוך כדי דיבייט על דיכוי וצביעות, גבריות רעילה ופייק-פמיניזם, וזה יותר מוזיקלי מרוב השירים בעולם נכון לעכשיו.
אבל את הרגעים המהפכניים באמת לאמאר שמר לקראת הסוף. ב-Auntie Diaries המרגש הוא מגייס דמויות ממשפחתו, לא ברור מי מהן אמיתיות, כדי לצאת נגד טרנסופביה והומופוביה, שעדיין נוכחות בהיפ-הופ גם אם פחות מבעבר. ואילו ב-Mother I’m Sober, שכבר אוזכר לעיל, הוא כורך הכול: העבדות הנוראית, שהולידה נשים וגברים שבורים ומפוחדים, שבתורם העבירו את הפוסט-טראומה והמצוקה מדור לדור, כולל אצל ראפרים ש"קוברים את הכאב שלהם יום-יום בשרשראות וקעקועים". ואז, כשהקול שלו הולך וגובר מתוך הזעם עד כדי התמוטטות, לאמאר מצליח להבין שזה לא יוביל אותו לשומקום. בשיר האחרון, אחרי שכבר לא נשאר לו מה להקיא, לאמאר מכריז "אני בוחר בעצמי, אני מצטער".
(Kendrick Lamar, Auntie Diaries, UMG)
זה לא סתם היפ הופ, גם אם זה הז'אנר שאותו לאמאר חי ונושם ודוחק את הגבולות שלו. בעבר הוא נחשב לחלק מתור הזהב הצעיר יחסית של העשור הקודם, יחד עם טיילר דה קריאייטור, אייסאפ רוקי או אנדרסון פאאק, אלה שהצליחו לבלוט ולהותיר חותם בלי להיות מפלצות מיינסטרים מהזן של דרייק. אבל האמת היא שקנדריק לאמאר, כמו רדיוהד בשיאם, נמצא בכוכב אחר משל עצמו, מנותק מגרביטציה ושולט בחוקי בטבע.
"אני מתאבל אחרת", הוא יורה בקטע הראשון והקדחתני של המסע. אבל הוא גם עושה אחרת עוד דברים. הרבה דברים: מנתץ חומות של בושה, שובר תבניות ונוסחאות, טס הכי קרוב לשמש ומציג לראווה את הכוויות. והאלבום הזה, ש-24 שעות מספיקות בקושי לגרד את פני השטח שלו, הוא ה"בלונד און בלונד" ו"דה וול" של המאה ה-21. אשרי הדור שזוכה להיות שם כשזה קורה.
