אפילו כשמישהו מנסה לקבוע כאן איזה סטנדרט, המציאות הישראלית דורכת לו על הפרצוף
בשבוע שעבר הגעתי לשיא אישי חשוב: הצלחתי לקבוע מהיום למחר עם הטכנאי מספר אחת בתחומו ב"מידרג"! מקום ראשון בכל הארץ! הבן אדם קיבל ציון של איזה 9.9998 ממשהו כמו רבע מיליון ישראלים בענף המקצועי שעליו הוא תלוי (לא רוצה להסגיר את הענף או את האיש, כי אין לי כוונה לעבוד איתו שוב, אבל הוא יודע איפה אני גר), ואני טילפנתי אליו – ציפיתי שבטח העוזרת האישית שלו תענה ותבשר שהבן אדם יהיה פנוי לעשר דקות ביולי 2031, אבל לא; הוא בעצמו ענה מיד ("הלו, חיפשת אותי?!"), אמר שיבוא למחרת בשמחה, ונקב במחיר שמשתווה לתוצר הלאומי הגולמי שלי.
"קצת יקר", אמרתי לו. "יש מצב אתה בא לקראתי?"
"בטח, חביבי", האיש אמר, ומיד גילח לי כמה מאות שקלים אם אני משלם מזומן.
שמחתי. אין לי בעיה עם מזומן – מכיר אותו, סומך עליו, עובד איתו שנים – ולמחרת הבן אדם באמת הגיע, עשה מה שעשה, ובסיום, כשישבנו לאספרסו המסורתי שלפני מעמד התשלום החגיגי, אמר לי: "שמע, הורדתי לך בכסף, כי כסף זה לא באמת מה שחשוב לי בחיים. מה שחשוב לי בחיים זה – "
"אני יודע", חסכתי לו. "בריאות. והילדים, שיהיו בריאים. צודק מאה אחוז".
"מה בריאות?" השרברב (לא שרברב. טוב, אולי קצת) התעצבן. "מה שחשוב לי בחיים זה הציון ב"מידרג"! ואני צריך שתדרג אותי עשר בכל. הכול! שירות, עבודה, מחיר – הכל, תן לי עשר! לא תשע, שומע? עשר. בשביל זה באתי לקראתך ככה במחיר".
"ברור", מילמלתי.
"תזכור: לא תשע".
"עשר, עשר", הרגעתי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האמת? האיש לא היה ממש עשר. הוא היה די 7.8 כזה, אבל הוא בכל זאת הוריד לי די הרבה במחיר ולא ביקש בתמורה שום דבר מלבד אהבתי כפי שתשתקף במשוב ב"מידרג". זה הסביר במידה מסוימת את העובדה שבן אדם כמותו – שבשיאו המקצועי מגרד בשפכטל, אולי, את ה־8.2 – מגיע למקום ראשון ב"מידרג"; הוא פשוט קונה לעצמו את המקום הראשון תמורת הנחה ללקוחות, וככה משיג עוד לקוחות, שגם הם בתורם ידרגו אותו 10, וכל העסק מתגלגל ככדור מפונצ'ר, עד שהטכנאי הבינוני הזה הופך לאגדה בחייו ובתחומו!
כל החוויה הזו גרמה לי להתחיל לחשוב שייתכן ש"מידרג" הוא לא כזה סטנדרט של איכות – יותר סטנדרט של אנשים שאין להם חברים עם המלצות – וזה הביא אותי להרהורים נוגים עוד יותר, על העובדה שאם ב"מידרג" נפלה שלהבת (ובואו, שלהבות נופלות זו לגמרי קטגוריה שצריכה להיות ב"מידרג"), מה יגידו אזובי קיר (גם תחום טיפול שלהם, לדעתי) מסוגי, שמחפשים סטנדרט מקצועי כלשהו?
"מידרג" הרי מנסה לעשות את הבלתי ייעשה בישראל: לקבוע סטנדרט איכות ממשי, תקף, אמין. סטנדרט גבוה אם אפשר, סטנדרט שמסתכל לך בעיניים, סטנדרט שאפשר להביא הביתה לאמא. אבל ככל שתחפשו, נדמה לי שהסטנדרט הישראלי תמיד ימשיך לשכשך במי אפסיים ולקרוא לעברנו: היי, בואו תצטרפו, יש מספיק מקום לכולם פה ברדודים!
רק תחשבו על זה לרגע: הרי אין לנו סטנדרטים בשיט. לכלום. סטנדרט ישראלי ליופי עירוני? מעגל תנועה מיותר שבמרכזו פסלון של ציפור עשויה פקקי שעם בביצוע אמנית מלאכת היד המקומית. סטנדרט ישראלי למכונית? סוסיתא, ואחריה רק בבקשה־אל־תנסו־את־זה־שוב. סטנדרט ישראלי לבנייה? מגדל מצופה שיש עם בעיית נשירה ולוגו "פרשקובסקי" או "גינדי" ענקי למעלה כי בכל זאת, חתימת האמן. סטנדרט ישראלי למיחזור? פח כתום שעולה על גדותיו מזה שנתיים, ולידו זרוקים מזרן, מייבש כביסה וספק שמיכת טלאים־ספק הומלס. סטנדרט ישראלי לשירות? זמני ההמתנה ארוכים מהרגיל וברגעים אלה נשלח אליכם קישור, תוכלו לפנות אלינו בווטסאפ, או לא. סטנדרט ישראלי לחברת תעופה? אל על. סטנדרט ישראלי לפוליטיקאי? טלי גוטליב. סטנדרט ישראלי לאגם לאומי פסטורלי? הכנרת. לעיירת קיט מפנקת? טבריה. לחולצה מכופתרת? חתונה ומעלה. למסתור מזגנים? תצמיד פה לבניין, שים מתחת צלוחית לניקוז מים ותתרחק מהמקום כאילו אתה לא קשור. לצל עירוני? פיקוס עם גולגלעך מטנפים. לגפן? אביב.
אתם מבינים את הרעיון: ישראל חיה את חייה בסטנדרט ירוד תמידי, בכל תחום. סטנדרט שמכתיב – סליחה על הצרפתית שלי – זריקת זין נצחית מצד כולם, כי אף אחד כבר לא מצפה לשום סטנדרט, וכל מה שמתרומם טיפה מעל לחלטורה גמורה יכול להיחשב להישג בל ישוער, שלא לומר ראוי אפילו למשוב או דירוג!
כי דווקא במקום נטול סטנדרטים כמו ישראל, משובים ודירוגי איכות הפכו למכת מדינה: אתם קונים קרטיב בפיצוצייה, וכעבור שעה מקבלים לנייד הודעה: "לקוח/ה יקר/ה, נשמח למשוב קצר על חוויית השירות בביקורך בסניף 'פיגולי מושיקו'". אתם טורחים ולוחצים "הסר", וכעבור שעה מקבלים הודעה: "תודה על שבחרתם להסיר הודעות דרכנו. נשמח אם תשיבו על מספר שאלות קצרות על מנת שנוכל להמשיך ולהעניק חוויית שירות איכותית".
ובא לכם לצרוח כי ברור לכם שאתם מתגוררים בחלטורייה תחתית, שמתחזה לסטנדרט מערבי שאין ומעולם לא היה לה. ולאף אחד אין מושג למה אנחנו בוחרים לחיות בסטנדרט נמוך כל כך, מטביעים את עצמנו בכיעור, אדישות ועוינות וחולמים על בירות אירופיות בזמן שיכולנו, אולי, לנסות להיות או לפחות להתנהג כמו אחת. למה אנחנו מזלזלים ביפנים ("אפשר לאכול שם מהמדרכה!"), אמריקנים ("הכול אצלם לפי הספר!") וסקנדינבים ("לא יגנבו לך את הנייד גם אם תשכח אותו על ספסל!") – אומות שהולכות בתלם, מנהלות את המרחב הציבורי שלהן באופן נקי והוגן, ולכאורה קל לתחמן אותן – ובו־זמנית אנחנו אכולי קנאה בהן ומוכנים לשלם כסף גדול כדי להמריא לשם לשבוע.
אנחנו משוועים לסטנדרטים האסתטיים, המקצועיים, ההתנהגותיים, שיש להם ואין לנו, ולא מסוגלים להציב כאלה. ודווקא כשמדובר ביצוא אנחנו ועוד־איך מסוגלים: אירוויזיון אנחנו נפיק בסטנדרט שייתן נוקאאוט לאירופאים; כוכבת הוליוודית נפיק בסטנדרט גל גדות. אבל לשימוש פנימי? חראם, לישראלים אין סטנדרטים, הם מוכנים לבלוע הכול ולבקש תוספת, לזגזג את דרכם מהבית למכונית דרך שביל קליפות התפוזים, שובל שקיות החטיפים ונהר טפטופי הזבל שנותרו שם עוד מסוף השבוע. חבל להשקיע באיכות חיים עבורם, אין לזה שום ביקוש. אפילו את מכון התקנים נתניהו הבטיח לבטל (אל דאגה, זו הבטחה של נתניהו), ואפשר להבין את ההיגיון: מה ישראל צריכה תקנים? מה יש לה לעשות איתם?
ואז בא "מידרג" ואומר: לא. אנחנו נציב סטנדרטים ותקנים ונדאג לשמור עליהם. ואז בא השרברב הראשון שאומר: אפשר לתחמן את זה. ואז באים כולנו ושוכרים את שירותיו והוא, במלוא הסטנדרט הלא־קיים שלו, מתייצב במקום הראשון. עוד יום ישראלי סטנדרטי.
המטרה: להתעורר מהתרדמה שנקלעתי אליה. האמצעי: להיזכר בשיעורים שטינה טרנר נתנה לי
הידיעה על מותה של טינה טרנר עשתה אותי כל כך עצובה. יותר מדי עצובה, בהתחשב בעובדה שמדובר בזמרת שדי שכחתי מקיומה בשנים האחרונות. "בא לי לבכות בגללה", אמרתי לרן. "כן", הוא אמר, "כבר אמרת לי את זה ארבע פעמים. מעניין למה דווקא זה כל כך משפיע עלייך".
אולי זה היה העיתוי. על מותה של טרנר שמעתי רגע אחרי שחזרתי הביתה, אחרי שרבתי עם גבר שדווקא נראה נורמטיבי ואפילו לבש חליפה, בתור לקופה של הסופר. אני הייתי לפניו בתור, אבל אז גיליתי ששכחתי לקנות אוכל לכלבה שלי, אז ביקשתי ממישהו שישמור לי על המקום שתי דקות, וכשחזרתי הגבר המחויט הזה פתאום הפך לתוקף שלי. זה היה כל כך אלים, הוא פער עליי ג'ורה שכל כך לא התאימה למראה שלו. "את חוצפנית ושקרנית", הוא צרח, "תראו אותה! תופסת לה תור ואז נעלמת לרבע שעה". "איך רבע שעה?" אמרתי לו, "הנה הסל שלי על הרצפה, אתה רואה שהוא מלא בדברים. כל מה שחזרתי איתו זה בונזו". ורציתי לעמוד על שלי, אבל הדמעות הארורות כבר טיפסו לגרון שלי ועשו אותי חלשה מולו.
כשהייתי צעירה יותר עדיין הייתי זכאית לקצת אבירות והגנה מגברים כאלו. הם היו מורידים לי מוצר מהמדף הגבוה ומדברים אליי בעדינות. עם הגיל זה כאילו שאיבדתי את הכבוד הנשי שלי, אפשר לצאת עליי ב־200 קמ"ש. "תקראו למאבטח", שמעתי את הקופאית קוראת מהקופה הראשית, "יש בעיות פה". וכבר כמעט שמחתי שהנה, היא שומעת כמה הגבר הזה מגעיל, כשהיא הוסיפה "יש פה מישהי שצועקת". זה היה השלב שבו כל הסופר הסתכל עליי כאילו שאני עומדת להרים עליהם שורה של כיסאות כתר פלסטיק, בעוד הגבר שגנב לי את התור נשאר נקי ומבושם בדיוק כמו שהגיע וחייך אליי בשיניים לבנות ומלגלגות. "טינה טרנר מתה", רן אמר בשנייה שפתחתי את הדלת, וזה יישמע מוזר, אבל ישר הרגשתי בושה. האישה שלימדה אותי כל כך הרבה על נשיות מפוארת ועל חוזק נעלמה לי דווקא ביום שבו הרגשתי חסרת כל עוצמה. אפורה כמו משטח קופה מלינוליאום.
*
היא הייתה פעם המורה שלי, ובכל זאת, בעשור האחרון לא ממש זכרתי אותה. הפעם האחרונה שבה העסקתי את עצמי בשאלה "היי, מעניין מה קורה היום עם טינה טרנר", הייתה לפני כתשע שנים. בדיוק חזרתי מיום על החוף של ים המלח עם רן. השעה הייתה בערך שש בערב, בין הערביים התחיל לרדת בדרך הרכה והעצלה שבה סוף היום מתחיל להנמיך על הרי סדום. אני זוכרת את היום הזה ממש חזק בגלל ההפתעה שהגיעה פתאום. לאורך כל הכביש הרדיו היה תקוע על תחנה ערבית מעצבנת, ופתאום, קצת אחרי קיוסק הדרכים שהיה סגור, הרדיו חזר במכה ישר על "ווי דונט ניד אנת'ר הירו" של טינה. וכמו תמיד, כמו בכל שיר שלה, היה ברור על ההתחלה שזו היא. הקול הזה שלה, חם, מעושן, מפתה. "אם המדבר היה שר", רן אמר, "ככה הוא היה נשמע".
המילים של טרנר הזכירו לי איזו מין אישה אני שואפת להיות. חכמה, חזקה, מודעת, לא מפתחת רגשות כלפי מישהו רק בגלל שבמקרה יצא שהיא נמשכת אליו ולא פותחת לכל שקרן עם זר מילים דביקות את הלב היקר שלה
"וואי, מעניין איפה היא היום", אמרתי, כי זה משחק דרכים קבוע שלנו, רן נוהג ואני מגגלת זמרים מהאייטיז ומהניינטיז שפתאום מגיחים לנו ברדיו ומבררת מה קרה להם מאז. בדרך הזאת גיליתי שהאנגלי המתוק ששר את "קאם און איילין" עבר תאונת אופנוע קשה ומאז הוא לא מופיע. שההוא בלי החולצה ששר את "טרזן בוי" מת בגיל 37 מאיידס. כמי שגדלה באייטיז, את מצפה לשמוע על אסונות כאלו. זה היה עשור כל כך צבעוני, רגשני ומלא הומור, שהיה ממש קשה לעבור ממנו בחתיכה אחת לניינטיז החמוצים והממוחשבים, עם כל הבחורים הלבנבנים האלו שלבשו ג'ינס צינור ועשו מוזיקת טרייבל, ומשם היישר לשנות האלפיים הגועליות והנזפניות, שבהן כבר ממש אסור לך להביע את דעתך בלי שיסתערו עלייך ויטיפו לך שאת גזענית ופשיסטית ומה לא.
גיגלתי את טינה, מצפה לגלות שהיא כבר התמכרה לאופיאטים. במקום זה, הדבר הראשון שקפץ זה תמונה שלה, על הבמה באיזה פסטיבל רוק במונטריאול, עדיין שרה חופשי ונראית מדהים. הרגליים האגדיות שלה היו עדיין שריריות וחזקות. השיער היה עדיין אותה עננה נפוחה בגוני זהב ודבש.
המשכתי לתחקר כדי לברר איך, לעזאזל, היא התבגרה כל כך יפה, והתשובה הגיעה די מהר, טינה לא רק שהמשיכה לשיר וליצור - היא מצאה את אהבת האמת שלה. "יום אחד טינה הגיעה לאנגליה לסיבוב הופעות", קראתי בקול לרן, "וחברת התקליטים שלה סינג'רה מנהל זוטר בשם ארווין בך לאסוף את הכוכבת מנמל התעופה. ואיך שהיא ראתה אותו היא פתאום שמעה את הלב שלה דופק".
בהתחלה היא לא העזה לעשות כלום. "היו לי מלא ספקות בראש", היא סיפרה בראיון. "הייתי כבר בת כמעט 50, הוא היה בן 30 ומשהו. אני עד היום חושבת מה היה קורה אם הייתי נכנעת לקולות הרפאים שדיברו אליי באותו הרגע. מה אם הייתי מאמינה לקול שאמר לי שאני בטח נראית נורא היום, שאני אמורה לחשוב על הקונצרט שלי באותו הערב ובטח לא לחשוב על להתחיל רומן, כי זה תמיד נגמר לי כל כך רע בסוף. במקום זה הקשבתי ללב שלי, עזבתי את אזור הנוחות שלי, והחלטתי שעכשיו העדיפות העליונה שלי זה להתחיל עם ארווין".
גם אני מצאתי את אהבת האמת שלי באזור גיל 40. אבל האמת היא שלאחרונה מרגישה כבויה קצת, כל הזמן רוצה לנוח, בתשע וחצי בערב כבר בא לי לישון. תמיד חשבתי שהקושי בלהתבגר זה הקמטים העמוקים, או זה שצעירים ממך לועגים לך שאת בומרית. אבל הקושי שלי זה לתת לעצמי עוד נשיקת חיים, להעיר את הלהט והתשוקה שלי שנעלמו מחדש.
פעם ללהט שלי הייתה מטרה: להשיג לי קריירה, למצוא לי בן זוג, לגדל את הילדה הקטנה שלי שתהיה שמחה ועצמאית. היום, אני אמורה למצוא בעצמי תשוקה ואנרגיה בלי שיש לי שום סיבה קונקרטית לרעוב ולבעור. אז אני מוותרת, חוזרת מיום עבודה וצונחת על הספה, וכמה זה נוח ונעים להיות עם האיש שלי בסתם עוד ערב רגוע בבית. אבל בפנים אני יודעת - אני חייבת לחזור להסתכן, בלי כישלונות אין ניצחונות.
*
כשהייתי בת 12 בערך, טינה לימדה אותי איזו אישה אני רוצה להיות. יום אחד, אי שם בשנת 1984, היא הפציעה בפעם הראשונה על מסך הטלוויזיה בבית של ההורים שלי. אני לא אשכח את השוט הראשון של הקליפ שלה, גורדי השחקים של ניו־יורק, הנהר, ואז קאט לרעמת שיער ענקית בגוונים צהובים כמו של אריה בסוואנה. הרעמה מסתובבת, והנה אישה: פה ענק ובשרני מרוח כולו בליפסטיק אדום, עצמות לחיים גבוהות. ומעל כל זה, השיער הזה. לא מתנצל ולא נכנע לאף פן.
הנה הדבר הראשון שקלטתי מטינה, עוד הרבה לפני הקול שלה. שאפשר להצליח בחיים, אבל ממש להצליח, גם כשיש לך שיער יבש. תמיד היה לי שיער יבש, שום דבר לא עזר, לא מרכך ולא מסכה מיוחדת. הוא נשאר שיער ישראלי שרוף, כזה שמתפצל ומתקרזל בשנייה שמעבירים עליו מברשת. והנה, האישה הזו, חוגגת את שדה החיטה הזה שעל הראש שלה בלי בושה, הופכת אותו לקטע, עם נעלי העקב והרגליים הארוכות בחצאית העור הקצרצרה.
זה התאים לי בול. היו לי את הרגליים, היה לי את השיער, סוף־סוף היה לי מודל לחקות. והיא הייתה יפה בתזוזה, יפה בזכות האנרגיה שפרצה ממנה, בזכותה למדתי שהתנועה היא מה שגורם לי להרגיש מהממת, ועוד יותר מזה, חיה.
ואז התחלתי להקשיב למילים. מה לאהבה ולזה? טרנר שאלה אותי, מה היא אהבה אם לא רגש משומש? זה היה יכול להישמע מריר וציני, בטח היום, כשאני יודעת שהיא הייתה אישה מוכה שאייק, המנהל שלה וחצי מהצמד אייק וטינה, התעלל בה. אבל זאת לא הייתה המהות של ההמנון הזה. לא היה בו ייאוש כזה של בשביל מה לי אהבה? היה בשיר פיכחון משועשע של אישה שלא קונה בולשיט בקלות. "אתה חייב להבין שהמגע של ידיך גורם לדופק שלי להגיב", היא שרה, "זה רק הריגוש של גבר פוגש אישה, הפכים נמשכים. יש לזה שם, יש לזה הסבר שמתאים, אבל לא משנה מה הסיבה - אתה עושה לי את זה".
זה נפל בול על כמה אכזבות שכבר הספקתי לעבור. כל ההבטחות האלו שגברים ממהרים לפזר, לרוב בשביל סקס. לאורך כל ההתבגרות שלי, המילים של טרנר הזכירו לי איזו מין אישה אני שואפת להיות. חכמה, חזקה, מודעת, לא מפתחת רגשות כלפי מישהו רק בגלל שבמקרה יצא שהיא נמשכת אליו ולא פותחת לכל שקרן עם זר מילים דביקות את הלב היקר שלה.
טינה היא סוג של נס בשבילי. היא הזכירה לי שאולי העולם הזה לא בדיוק קל לבחורות, אבל זה לא אומר שאני צריכה לחתום ויתור על השכל המעולה שלי. כן, יש לי מוח, אני אשתמש בו כדי לראות בדיוק מה אני מקבלת, כי ככה באמת מודדים כמה הגבר שמולך אוהב אותך, פשוט מפסיקים להקשיב לקשקושים שלו שלו ושמים אותו על מיוט. מסתכלים אך ורק על פעולות.
מתי זנחתי את כל מה שלמדתי מהפנתרה השחורה עם הצעקה הכי עוצמתית ונהייתי החיה המבויתת והעייפה שאני היום? "טוב, מה אני רוצה, זה הגיל", אני חושבת. אבל טרנר דפקה את הקאמבק הכי גדול בעולם בגיל 44. אחרי שברחה מבעלה המתעלל היא פתאום נדלקה שוב על העולם, כמו עוף החול שקם מהאפר, כמו אבוקה של אישה שמתלקחת על הבמה בבום של כישרון ואש.
ועכשיו, האישה שלא הפסיקה לזוז מתה. לא סתם, אחרי מאבק של שנים שבהן היא הפסיקה לשיר ולרקוד וסתם חיה בבית יפה ומטופח, על שפת איזה אגם בשווייץ. אולי זה בלתי אפשרי, אפילו למישהי שכבר מתה פעם אחת ושרדה את זה, לקבוע מתי זה ייגמר באמת וממה כבר אין יותר קאמבק.
פיצית בלי תנוך / איזה מזל שנהייתה לנו יוליה, כלבת הים ששוחה לאחרונה בנחת בין חופי הארץ. שהרי יוליה (כמו ג'ולייט מהשיר של דייר סטרייטס), קיבלה מאיתנו ים של תשומת לב ואהבה, בעיקר בשל תרומתה להסחת הדעת מכל מה שהציף אותנו לאחרונה.
יוליה, הו יוליה (מחזה של קישון) שינתה לרגע לטובה את מאזן החיים השלילי שלנו ואנחנו אימצנו אותה כנחמה, או כדוגמה לאופציה לשרוד.
ורק השאלה האם העובדה שהיא לא הביטה בנו בעיניים כלות (כאחת שמחזירה אהבה לאהוביה) שינתה לנו? לא בטוח. הרבה רגילים לאהוב פה מבלי שמחזירים להם אהבה. להפך; ככל שדורסים אותם הם מעריצים יותר.
מודה שהעובדה שהיא איבדה את הלהקה שלה העציבה אותי כאילו אני מתעורר ואין להקת סינגולדות, אייל מזיג ומאיר ישראל סביבי.
כלבת ים לבדה. כמו ברוש לבדו. פיצית בגיל למרות ממדי גופה, מקשיבה ושומעת כדרכם של כלבי הים חסרי תנוך האוזן ושהבחירה שלה להסתובב דווקא לידנו בעידן הקשוח הזה מחמיאה לנו.
האבן / בדמיוני חיכיתי לה בחמש ושלושים אחה"צ עם להקת נגני ואלס באיזה חוף. ובדמיוני, כמו בשיר שלי ("ואלס בחמש ושלושים") היא לא באה.
ככה זה מה שאתה רוצה ולא יוצא. או בהפוך, כשמה שאתה לא רוצה יוצא, כפי שנוכחתי לפני שבוע כשחטפתי לפתע כאבים חזקים בימין שלי ובשלב מסוים הגעתי לאיכילוב והסתבר שזו אבן בכליה. אמנם קטנה, אבל צריך היה להוציא. וכך נכנסתי לניתוח בלילה ואחר כך השתמעה מזה דחיית ההופעה בקיסריה ליולי.
אני כותב את זה במיוחד לכל אלה שיצרו פקק התעניינות מרגש לשלומי.
ובעיקר מודה לכל מי שטיפל בי בנאמנות כזאת, מכל העדות והדתות והמינים, בבית החולים איכילוב. חברים ואוהבים. תודה.
קינוח / ובינתיים בחוץ התנהל העולם החמצמץ בין משבר מדומה לאמיתי, כשברקע נשמע הדהוד קולה האחרון של טינה טרנר ששרה לפרידה את הרקדן הפרטי שלה. (ראיתי אותה ב־1997 בהופעה עם בתי באולם ברסי בפריז, והיה נפלא).
אוקיי, אז מהישיבה המאולצת בבית בחג קלטתי לפתע יותר ויותר את "הריזן לטלוויזיה" (סיבת הסיבות) מצד אחד, ולמה אנחנו חפצים בה, ומצד שני למה ברחנו והפלגנו פעם בתיבת נוח כדי לזוז מכל הבלי העולם הללו.
אבל כשלנגד עיניי הופיע גמר תוכנית הקינוחים של הערוץ החרוץ, נזכרתי בחבר טוב שהיה פונה למלצר בתחילת כל הזמנה בשאלה: "מה הקינוחים שלכם?"
זה היה אקט מרדנות נגד הדיקטטורה של ההזמנות, שהחלה תמיד מהמנות הראשונות אל האחרונות. הוא הכי אהב להתחיל את החיים מהסוף, והתמכר לקרמשניט של בצלאלה, לסופלה של מדרינקה, לפודינג אצל דודל'ה, לקומפוט של אמא, לבוואריה ב־206, למלבי ולסחלב הרומנטיים ברחוב ירושלמי קר כשאתה מאוהב ולבסבוסות שאני מכור להן.
אגב, בארוחות גדולות בעיניי הקינוח האולטימטיבי הוא מנטליסט. תביאו לי את סושרד חברי המתוק לעוד טריק ואני מבסוט. סושרד, אגב, נשמע כמו שם של קינוח.
דעות קדומות / האם מישהו יודע מתי ואיפה נשתלה בנו לראשונה דעה קדומה?
כי צאו וראו איך השתלטו עלינו שלל דעות קדומות למול חרדים, חילונים, ימין, שמאל, מרכז, אוהדי כדורגל, ספרדים, אשכנזים, פריפריה ופריבילגים.
מה קרה לנו בייבי? זוכרת שהיינו מסתכלים על הירח? שלא בלענו לוקשים שהאכילו אותנו, ולא רק במרק?
אז הנה סבא שלי למשל, שהיה דתי. אבל רגע־רגע־רגע, האם היה גם חרדי? לא יודע. הוא פשוט האמין באלוהים משלו. לא ביקש כלום בשביל זה. לא תקציב. לא כסף. לא בטיח. בסתיו החושני הלכתי איתו להתפלל בים, ובחורף הקשוח הסתגר בלימוד תלמוד ותורה. ועם זאת שלט באנגלית, אחרת לא היה מצליח להתיר את אמי מעגינותה אחרי מלחמת העולם השנייה כשאיבדה את בעלה הראשון.
הייתי סופר לו את הכוכבים בצאת השבת. "כולם מביאים ברכה", היה אומר. זה היה קצת תמים אבל נוכח האופציה לדעוך בדעות קדומות זה היה יופי.
הייתי ילד. "תן לי יד", אמר, והוביל אותי בשבילי החיים הראשונים.
דבר הנפש / חיימשלי האם את יודעת שבסבנטיז (שנות ה־70) נפרצה דרך לאנשים עם רגשות עזים שהעזו כמו יוליה להדגיש את האינדיבידואליזם שלהם? זה היה לפני פרוץ הטירוף ההולך ונרקם לנגד עינינו וקרוי בינה מלאכותית (מלאכותי בכללי זה דבר מעצבן).
אז בסבנטיז החל לבסס את מעמדו המושג "אינטימיות" בעיקר בשירים אישיים של טיפוסים כמו דילן, פול סיימון, ג'וני מיטשל, קט סטיבנס והחיפושיות. נהיו אז גם שירי Soul - שירי נשמה עם זמרות סטייל טינה טרנר.
ואז, באותם ימים, כדי לפתוח את הנפש שלי הסגורה הלכתי לראשונה לפסיכולוג בגיל 23. ומחמת הבושה הייתי מגיע אליו מחופש לחייזר עם כובע ומשקפיים. אבל הבירור והכניסה לעומקה של הנפש היו חשובים לי כאמן מתחיל.
ולמה נזכרתי בזה בכלל? כי לצד התעסקותנו הבלתי נלאית בתכלס החיים, המשטר, הפייק, היעדר החשיבה וההתמסרות לדעות קדומות וחדשות, ראוי לחזור להתעסק גם בנפש שהזנחנו אותה, כי כשאינך רואה את הנפש של עצמך ושל הזולת אין לך סיכוי למדינה חומלת.
הילד / כשילדים נעלבים וכועסים הם מתייפחים. זו תרופת הפלא למשבר הנפש.
אז כשהילד בכה כשסיפר לי שהוא מתחבא מרוב פחד מילדים תחת השולחן בהפסקות, אמרתי לו שגם אני אכלתי חרא בילדות. וכשלא היה לי איפה להתחבא כי השולחנות היו נמוכים מדי, התחבאתי מאחורי הגיטרה שלי. ושיחלפו שנים עד שהבנתי שאני דיסלקט לא מאובחן.
"מה זה דיסלקט?" שאל הילד.
"מתחיל לקרוא עמוד מלמעלה, יורד למטה, חוזר לאמצע ולא מבין מה כתוב וזה אומר דרשני".
"מה זה דרשני?" שאל הילד, והייתה תחושה שהחומר שסיפרתי לו היה גדול עליו.
"שמע", ניסיתי משהו מעורר אמפתיה, "ראית את כלבת הים יוליה, איך היא שוחה?"
"כן", צהל הילד, "יוליה ואני חברים".
"וואלה. אז אני גם שוחה לאחרונה חתירה אבל לא מצליח לקחת אוויר כל שתי תנועות", תיארתי ת'דיסלקטיות שלי בשחייה.
הילד חייך. הקטע עם השחייה דיבר אליו כי בדיוק החל ללמוד לשחות לקראת הקיץ והקייטנות.
"נרגעת?" שאלתי. "כן", ענה, "אולי נלך לפגוש את יוליה חברה שלי?"
שיפוץ / אני נהנה לאללה לאחרונה מ"קופה ראשית" הנהדרת (לוקח זמן להבין אותם לפני שאתה מזלזל בהם בדעה קדומה).
ואני נזכר שלפני שבועיים על המדרכה המשתפצת שליד הפארק המשתפץ חלפה לידי תל־אביבית עצבנית ומשופצת למשעי ומילמלה: ראבק, על מה הם זורקים היום כסף? כלומר מה קודם למה? מדרכה ואחר כך בן אדם, או בן אדם ואחר כך מדרכה? או שאולי הבן אדם זה כבר מדרכה שכל הזמן דורכים עליו?
לא הספקתי לענות לה שקראתי שערים גדולות מתרוקנות מאנשים כשאין להן חללים פתוחים.
הגביע / מזל שאי שם בים הפתוח המשיכה יוליה שלנו במסע המנחם שלה. והשאלה אם יחליטו להעניק לה את גביע המדינה על זריקת האופטימיות שהזריקה לנו, האם האנשים כבר לא יפרצו לחוף והנשיא לא יחולץ משם כמו בגביע המדינה בכדורגל, שבו התבטאה רודנות ההמון העולז (השמח) למול החוק הקורס (הבורח)?
וכך, עם נפש מוטרדת מכל דבר שזז בימים אלה, פנינו אני והילד ליוליה ואמרנו:
"הו יוליה, תגידי, אם נצליח לשדך לך את רומיאו או נקנה לך אפילו גלגל ים, כרטיס לביונסה בפריז, האם תישארי פה לנצח?"
יוליה שתקה. טוב, כלבי ים בלי תנוך אוזן לא מדברים. כמו שהרכבת הקלה בלי סינים לא נוסעת.
כמה מחשבות לרגל חתונת הכסף של אפרת ושלי
לפני 25 שנה התחתנו. זה קרה באיזה אולם של הישיבה התיכונית במבשרת, עם אוכל של פנימייה, הייתה תאונה בכביש 1 ולכן הרבה אורחים איחרו לחופה, קיבלנו מתנות קצת מוזרות מחלק מהאורחים החרד"ליים, ובכל זאת, היה שמח. הרב אברהם שפירא חיתן אותנו, וזה היה מרגש כי אבא של אפרת ושלי היו תלמידיו ומעריציו, ומוסא ברלין ניגן עם קלרנית מוזיקה יהודית כפי שרק הוא יודע.
והנה, עברו 25 שנה, העגלה הרי נוסעת אין עצור, והחלטנו לחגוג שוב כי החיים האלה, אם לא תחגוג אותם - מה בעצם הפואנטה שלהם? ללכת להלוויות?
ובחתונת הכסף שערכנו אמרתי לאורחים שצריך לומר את האמת: המשותף לכל מי שנמצא פה בערב הזה זו תחושת החמלה שכולנו חשים כלפי אפרת, שנקלעה לחצי יובל במחיצתי. קל זה לא היה. 25 שנה אנחנו יחד. ע ש ר י ם ו ח מ ש. כשהתחתנו, תאיר ראדה הייתה בחיים; היום רומן זדורוב כבר אדם חופשי. היטלר ניהל מלחמת עולם בלי בעיה במשך שנים, אבל אחרי יומיים בבונקר עם אווה אשתו הוא ירה לעצמו בראש. אנחנו, לעומת זאת, מחזיקים כבר חצי יובל.
אפרת אמרה לי לקראת הערב, "בוא נעשה חידוש נדרים". אמרתי לה: "בלי נדר".
***
את חתונת הכסף עשינו עם אביתר בנאי, שהשירים שלו הם הפסקול של חיינו. זו הייתה הגשמת חלום. לקח זמן לשכנע אותו שזה לא אירוע כזה מהסוג שהוא לא אוהב לעשות, אנחנו לא מזמינים אותו כדי לבדר אותנו בזמן האירוע. זה הוא, האירוע. הוא העניין. הוא הסיבה והמסובב. דוד המלך אמר "זמירות היו לי חוקיך", כלומר שהשירים שלנו קובעים במידה רבה מי אנחנו. כשאביתר שר שיש לו סיכוי להינצל, הרגשתי שאולי גם לי יש. כשהוא אמר שהעולם קשוח אבל הוא יכול עליו, אמרתי לעצמי שיהיה בסדר, וכשהוא שר לריבונו של עולם את "אבא", אפרת ואני חשבנו שזה שיר שנכתב על אבא שלנו. השירים של אביתר הם כמו תפילה עבורנו. זה משהו שמוזיקאים לא בהכרח מסוגלים להבין: יש להם חלק אמיתי בחייהם של אחרים. הם כמו שותפים סמויים לדרך. הם מושיטים לנו יד ברגעים מרים, משתתפים עימנו בשמחה כשטוב לנו ומחממים אותנו בימים של בדידות בחורפי חיינו.
***
הרבה דברים השתנו ב־25 השנים האחרונות ואפרת הייתה לצידי כל הזמן. היא אפילו הייתה שם לידי בלידות של הילדים שלנו, ותמכה בי ברגעיי הקשים (משום מה הרופאים נתנו לה את האפידורל, למרות שבאופן מובהק אני הייתי זה שסבלתי).
ברך אותנו שתהיה לנו זוגיות טובה, ביקשנו מהרב שפירא. אבל זה תלוי בכם, אמר, זה לא משהו בידי שמיים. אין פה מיסטיקה, צריך לעבוד. התאכזבתי קצת שהוא לא נתן ברכה, אבל היום אני יודע שהוא צדק
כשאתה חי 25 שנה עם אפרת, אתה חייב להשתפר. כל הזמן. מי שעקב אחרי הטור הזה במהלך השנים אולי זוכר שאפילו היה יום אחד, לפני כמה שנים, שאפרת העירה לי שאני הולך ברעש. תעמיקו רגע בביקורת הזו. הולך ברעש. יש דבר כזה בכלל? תראו לאיזו תת־קטגוריה מופלאה היא הגיעה.
אפרת תעשה בשבילי הכול. היא תיתן לי כליה בלי להסס בכלל. אבל אוי ואבוי אם אעז לגעת לה במטען. היא מפרגנת לי מכל הלב, אבל עדיין לא הצליחה להבין למה אם הפועל ירושלים זכתה בתואר, מתחילים בשנה הבאה את כל העונה מהתחלה.
***
25 שנה אנחנו יחד אפרת, בעולם הזה, המוזר, המצחיק, העצוב וחסר המנוחה. יש לנו ארבעה ילדים מושלמים ואהובים, שמרגשים אותנו כל יום מחדש, יש לנו כלב דביל שמוכיח לנו שבאמת אין גבול לכמה יצור חי יכול להיות טיפש, ויש לנו הבנה עמוקה שאנחנו כאן, במסע הזה, תמיד נהיה יחד. בטוב. וברע. ובטוב.
הלוואי שנזכה לעוד חצי יובל משותף. הלוואי שנזדקן יחד. פעם פחדתי להזדקן, היום אני מפחד שלא אזכה לזה. יש כאלה שאומרים שצריך לפרוש בשיא; אני גורס אחרת. כשאתה בשיא, למה לפרוש? אותי יגרדו עם שפכטל מהמדרכה. עד שהילדים שהחלפתי להם טיטול לא יחליפו לי - אני לא זז מפה.
9 צפייה בגלריה
אנחנו, תחת החופה. החלטנו לחגוג שוב, כי החיים האלה, אם לא תחגוג אותם - מה בעצם הפואנטה שלהם?
(צילום: מהאלבום הפרטי)
צחקנו הרבה בחצי היובל הזה, אבל גם בכינו לא מעט, ואת הרגע שבו הייתי צריך להעיר את אפרת ולספר לה שאחיה הקטן הלך לטיול ולא חזר, אני מנסה - אבל לא מסוגל לשכוח.
לאפרת אין אויבים. אין אנשים שכועסים עליה. היא פשוט אדם טוב וישר שכמעט לא טועה.
כמעט. כי בכל זאת היא התחתנה איתי, בואו.
***
להתחתן בגיל 22, להיות הורים לשני ילדים בגיל 25 ולעבור יחד את החיים האלה, זה מעבר לאהבה. זו תחושה של גורל משותף. זו הבנה עמוקה שבחיים האלה אנחנו תמיד יחד. כשהתחתנו, הלכנו לקבל ברכה ממי שבביתנו כונה "הר'אברום". הרב אברהם שפירא. ברך אותנו שתהיה לנו זוגיות טובה, ביקשנו. אבל זה תלוי בכם, הרב אמר. זה לא משהו בידי שמיים. אין פה מיסטיקה. צריך לעבוד. התאכזבתי קצת שהוא לא נתן ברכה, אבל היום אני יודע שהוא צדק.
אלה היו שנים מופלאות באמת שבהן בנינו משפחה ובית, ובכל השנים האלה תמיד ליוו אותנו שתי מחשבות: האחת, שאי־אפשר להפסיק להתפעל מהילדים שלנו. זה באמת פלא גדול. הלב פועם בהתרגשות מהם בכל יום מחדש. שאלה שאני הוגה בה לא מעט: אתם חושבים שהילדים שלכם מבינים עד כמה הם חשובים לכם, עד כמה דאגה שלהם היא גם דאגה שלכם וחיוך שלהם, פותח גם לכם את הלב?
המחשבה השנייה שליוותה אותי תמיד היא שאבא שלי ואבא של אפרת אמנם עזבו אותנו בנעורינו, אבל איכשהו, יש לנו ידיעה ברורה שהם בכל זאת שומרים עלינו מלמעלה.
שבת שלום.
