שבוע טוב לקהל המאזינים שלא עסוק במלחמה המתהווה בין קנדריק למאר ודרייק, וברוכים הבאים ליקום המוזיקלי של דואה ליפה. כאן הכול שמח ונעים ואף אחד לא בא לריב. מימין תמצאו עמדת קוקטיילים צבעונית, ומשמאל תחכה לכם רחבת ריקודים מבריקה שמעליה תלוי כדור דיסקו מנצנץ, אנחנו מקווים שנעלתם נעליים נוחות. בעולמה של הצעירה הבריטית ממוצא אלבני המועדון הוא בית המקדש, ואליו באים בכל מזג אוויר ובכל מצב רוח. השגרה שוחקת ובא לכם קצת להשתחרר? בואו למועדון! אתם מחפשים אהבה? בואו למועדון! קשה לכם ואתם לא יודעים איך להתמודד עם כל האובדן, השנאה והקושי הבלתי ייאמן שהחיים האלה מביאים איתם? חח אוקיי, דואה ליפה אומנם לא יודעת לתת מענה לכל המורכבויות האלה אבל - היי, במועדון תוכלו להדחיק את הכול!
כשמו של אלבומה החדש שיצא ביום שישי האחרון - Radical Optimism ("אופטימיות רדיקלית", בתרגום חופשי) - מדובר באלבום קיץ שמח, סוחף וקליל שעושה חשק לרקוד. גם ליפה עצמה עשתה מייק-אובר אימתני כששדרגה את כישורי הריקוד שלה פלאים - מאחת שלא יודעת לזוז למלכת הרחבה. רק אל תתנו לתצלום שמתנוסס על העטיפה להטעות אתכם - אפילו שנראה שהזמרת טובלת ברוגע בלב ים אל מול כריש ששועט לעברה - הבשורה המוזיקלית החדשה לא צוללת למים כאלה עומקים, לפחות לא בטקסטים של השירים.
4 צפייה בגלריה
לא צוללת עמוק. עטיפת האלבום Radical Optimism דואה ליפה
(צילום: באדיבות Warner Music Israel / וורנר מיוזיק ישראל)
החומרים הטקסטואליים שמרכיבים את אלבומה השלישי של הזמרת - שהגיע ארבע שנים אחרי Future Nostalgia עתיר הלהיטים וכמעט שנה אחרי שכיכבה בפסקול "ברבי" - עוסקים למראית עין בשלבים השונים של חיי זוגיות; חיפוש אהבה, דייטינג, למידה וחינוך מחודש של פרטנרים רומנטיים, אהבה צעירה וחסרת מעצורים ואיך לא - גם פרידה. אבל כל אלה מרחפים מעל הסיפורים התכלסיים והפרטים העסיסיים. ליפה אינה יוצרת ביוגרפית באמת, קשה לדעת מי מסתתרת מאחורי חומת הדאנס-פופ המלוטשת, חמושה בגוון קול מחוספס ואיקוני, ומה היא אוהבת לעשות מלבד לשיר, לרקוד ולנפוש, בשונה נניח מטיילור סוויפט.
ההשוואה מתבקשת בעיקר בגלל ששבועיים מפרידים בין ההוצאות המוזיקליות של שתי הזמרות. סוויפט רק הוציאה את The Tortured Poets Department ("מחלקת המשוררים המיוסרים") - אנתולוגיה בדוגמת אלבום כפול שמכיל 31 שירים ונפרש לאורך שעתיים פלוס, ושבו בגדול היא הלחינה את יומנה הפרטי, שרפה את האקסים על המוקד וחיברה סודוקו מוזיקלי שהסוויפטיז עובדים שעות נוספות בשביל לפתור אותו. אבל ההשוואה נוחה גם כי ליפה היא ההיפך הגמור מהקולגה שלה. אצלה הכול פשוט - אין סיפורים, אין רמזים ואין סודות, וכל מאזין יכול למצוא את עצמו מזמזם את הפזמונים הקליטים.
אבל גם אם קשה לנחש מי היא ליפה באמת לפרטי פרטים, האופטימיות הרדיקלית שלה באה בטוב. כשעל ההפקה המוזיקלית חתומים שמות כמו קווין פארקר (טיים אימפלה), אנדרו ווייט (שעבד בין היתר עם ליאם גלגר, ברונו מארס וגם על פסקול "ברבי") ודני אל. הארלי (שחתום על כמה מההפקות המוזיקליות המעניינות בשנים האחרונות, בהן אלבומה של קרוליין פולצ'ק והשיר שמייצג את בריטניה באירוויזיון השבוע) - ברור שיש כאן הרכב מנצח שיודע לרקוח אלבום מצוין.
על כך כבר העידו ההפקות המצוינות של שלושת הסינגלים המובילים: Houdini, שההפקה שלו מתאפיינת במקצב מרובע ועקבי (four on the floor) שסוחף קדימה, בפדים של סינתיסייזר חללי ובבייס-ליין שאי אפשר להישאר אדיש אליו - וכמובן - הסי-פארט שמתפקע מניחוח הדיסקו ושהצליל שלו מתכתב באופן כמעט אחיד עם הלהיט מספר אחת של להקתו של פארקר - Let It Happen; אחריו Training Season - הממכר ששואב השראה מהעולמות של אבבא והיורו-דאנס; ואם ליבכם לא התאים את עצמו למספר הביטים הגבוה לדקה, אז Illusion כבר נוסק ל-127BPM, מה שהופך כל האזנה לאימון ספורטיבי לכל דבר.
לצד הסינגלים הללו, שמהווים את הרגעים החזקים והמוצלחים ביותר, מתגלים בתוך האלבום עוד כמה שירים ששווים האזנה, בהם These Walls, בעל הסאונד המוכר והמלטף, כמו איזה להיט מוביל ושכוח מהניינטיז שכיף להאזין לו בדרך לים, או Anything for Love הקצרצר, שמתחזה תחילה לבלדת פסנתר אבל כבר לקראת הפזמון מגלה את פרצופו האמיתי, מעלה טמפו ומלווה במכונת תופים אלקטרונית וגרובית.
בהאזנה לא מחייבת כמו פה, ברור שהאלבום לא מושלם והוא לא חף מפספוסים - עם רגעים חרושים כמו Maria, שנשמע כמו משהו משומש שנשלף מארכיון מתחילת המילניום (ולא רק בהשפעותיו המוזיקליות) כשבטקסט שלו הזמרת "מודה" לדמותה של מריה - האקסית של הנוכחי שלה שהפכה אותו למי שהוא, או רגעים מיותרים כמו Falling Forever - שנדמה כאילו לקוח דווקא מארכיון הגנוזים של אלבומה הראשון של הזמרת.
אבל בחוויה הכוללת יש משהו מנחם באופטימיות הרדיקלית של ליפה - גם (ואולי דווקא בזכות זה) כשהיא נמשכת בסך הכול לאורך 36 דקות ו-36 שניות - נחמד להעמיד פנים שאפשר להשכיח את כל הצרות בכמה דרינקים בקלאב - ובמיוחד בימים שבהם בישראל לפחות נדמה שעולם המועדונים והמסיבות בכלל והרייבינג בפרט, נצבעו בטראומה המהדהדת של 7 באוקטובר, וחודשים ארוכים אחרי אותה השבת השחורה אי אפשר ללכת למסיבה בלי לחשוב על הנורא מכול.
מטעם הדברים ברור שאין שום קשר בין מה שקורה כאן בארצנו, בין השנאה הגואה בעולם, ובין אלבומה של דואה ליפה. אומנם הזמרת שברה את הסטיגמה שהיא עוכרת ישראל ובניגוד לאמנים ששמרו על שתיקה, דווקא כן הביעה את הכאב שהיא חשה כלפי כל המעורבים במלחמה, גינתה את מעשי הטרור של חמאס ואף דיברה לראשונה על הטבח. לא ציפינו שהאלבום שלה יביא בשורות מרעישות ובטח שלא את השלום. אבל אם אתם צריכים להתעודד קצת, לרקוד בסלון או לדמיין חיים מקבילים נטולי דאגות ועתירי אופטימיות - רדיקלית או זהירה - זה האלבום בשבילכם.
