אחרי שנדחה ממועדו המקורי במהלך חופשת סוכות בעקבות המלחמה בלבנון, פסטיבל הסרטים בחיפה הצליח להסתגל בהתאם להתפתחויות ולמצוא חלון הזדמנויות חדש לקיים את האירוע כסדרו השבוע. השינוי בלוח הזמנים מצריך מאמץ לוגיסטי לא פשוט, ויש לו השלכות כלכליות לא קטנות לפסטיבל וגם לעסקים בעיר. מדובר בכאב ראש רציני ותוספת חרדה מיותרת למארגנים, אבל ככה זה בישראל עם המצב הביטחוני השברירי בו היא מצויה. ובמקרה זה, אפשר גם למצוא יתרונות לעיתוי המאולץ - והם נוגעים לתוכניה עצמה שכוללת כמה מהסרטים הבולטים בעונת הפרסים הנוכחית' בואך אל האוסקר שיתקיים בעוד קצת יותר משלושה חודשים. זוהי הזדמנות מצוינת להתעדכן בנעשה בקולנוע העולמי ולצפות בסרטים הבאים לפני שכולם ידברו עליהם.
"הברוטליסט" - טריילר
(קרדיט: A24)
"כאב אמיתי"
ג'סי אייזנברג הוא שחקן נפלא כשהוא מגלם את עצמו, היהודי הנוירוטי. ב"כאב אמיתי" שכתב וביים, אייזנברג הבמאי והשחקן נמצאים בסינכרון מושלם. למרות זאת זהו קירן קאלקין שגונב את ההצגה משניהם בהופעה יוצאת-דופן על הרצף בין כריזמה לניואנסים. אייזנברג וקאלקין שונים כל כך בנוכחותם על המסך, אבל דווקא המתח הזה מזין את הדרמה הקומית הנפלאה הזאת ואת הדמויות שלהם בהמון תבונה, תובנות ורגישות. השניים מגלמים בני דודים שיוצאים לטיול שורשים בפולין כדי לממש את צוואת סבתם המנוחה לבקר במחוזות ילדותה.
מה קורה כששני יהודים קרובים-רחוקים בכיוונים אחרים בחייהם מתכנסים לנתיב אחד בארץ זה? הכל יוצא החוצה. התקוות והאכזבות, המאמץ לשימור הזיכרון ואימת השיכחה. לא רק של המורשת המשפחתית המורכבת, אלא גם של השמדת יהודי אירופה בשואה, ולהקשר הזה רובנו יכולים להתחבר באופן אישי. הסרט הזה, שהיה הלהיט הגדול של פסטיבל סאנדנס לפני שנה ומועמד ודאי לאוסקר, מזמין את כולנו להשתתף בתהליך, באינטימיות מענגת כפי שהיא כואבת.
"הברוטליסט"
הקולנוען בריידי קורבט לא נמנה על השבט שלנו, גם לא אשתו התסריטאית הנורבגית מונה פסטוולד. אבל ליצירה האפית השאפנית שלהם יש זיקה ישירה לעם היהודי, וגם לישראל. הסרט שמתריס כנגד החלום האמריקני, מחניף לחלום הציוני. הוא מגולל סיפור הגירה של ניצול שואה (אדריאן ברודי) שמגיע לארצות הברית מהונגריה כדי להתחיל חיים חדשים במקום אלו שנגמרו מאחור. אבל מי שהצליח להימלט מזוועות הפאשיזם באירופה מוצא את עצמו מתקשה להיקלט בתרבות הקפיטליסטית החזירית בארצו החדשה.
הניצול, הדיכוי והסחיטה באיומים - הם לא בהכרח מונעים מגזענות (רק לפעמים), ואין סכנה של השמדה פיזית (רק לפעמים), אבל הגיבור השבור מלא-היגון ניצב בפני חורבן רוחני אל מול האומה המושחתת שקלטה אותו. גם כשהוא מנסה לבנות את חייו ומורשתו מחדש כאדריכל מהולל, הוא נתקל בהתנכלות והתעללות מצד אנשי הממון המקומיים; התמודדות שמעלה שוב ושוב את העליה למדינת היהודים כאופציה, אולי מועדפת.
כמו "כאב אמיתי", גם מקומו של "הברוטליסט" בטקס האוסקר הקרוב מובטח והוא אף נחשב למועמד מוביל לזכות בו, ובצדק. זוהי דרמה תקופתית בטעם של פעם שנוגעת ומטלטלת. היא יוצאת-דופן בעוצמתה, וגם באורכה - כשלוש וחצי שעות, כשברוח הנוסטלגית של העלילה יש גם הפסקה באמצע.
"עד שייצא עשן לבן"
הבמאי הגרמני אדוארד ברגר עשה גדולות ונצורות בעיבוד שלו ל"אין חדש במערב" לפני שנתיים, וגרף את האוסקר הזר. יצירת המופת המסעירה ההיא התחוללה במהלך מלחמת העולם הראשונה וערבלה את החושים עם מראות זוועה משדה הקרב, רעשי פיצוצים וגופות שכמעט וניתן להריח את אותן. קשה לדמיין סביבת התרחשות שונה יותר מאשר הוותיקן, בו ממוקם המותחן החדש והמבריק שלו המגולל צעד אחר צעד את תהליך בחירתו של אפיפיור חדש, אחרי מותו של הקודם.
רייף פיינס בעוד הופעה מצוינת מוביל את העלילה הסבוכה כבישוף שאמון על כללי הטקס, ונשאב לתככים ומזימות של הפוליטיקה הפנימית של הכנסיה הקתולית על הצבעות חוזרות ונשנות, בריתות ויריבויות, מועמדים מפתיעים ומשחקי אלימינציה כל הדרך לתוצאה הסופית הבלתי-צפויה. עדיין לא השתכנעתם? מאחורי הקלעים של הכס הקדוש לא מעניינת אתכם? ובכן, כדאי לדעת שההברקה הקולנועית הזאת אסתטית, סוחפת ואפילו משעשעת. הכנסיה הקתולית מעולם לא נראתה כל כך מרהיבה ופתיינית על המסך הגדול, והכל בהתאם לחזון של ברגר המחונן.
"זרע התאנה הקדושה"
הבמאי האיראני מוחמד רסולוף נודע כבר שנים רבות כמתנגד משטר, והשנה הוא הצליח לחמוק מזרועות משמרות המהפכה ולהימלט ממולדתו רגע אחרי שנגזר עליו עונש של שמונה שנות מאסר בגין התרסותיו על המסך וברחובות. למזלו וגם למזלנו, הוא הבריח עמו את סרטו האחרון "זרע התאנה הקדושה" שעלילתו מלווה מקרוב התפרקות תא משפחתי על רקע הקרע הפוליטי והמגדרי, כפי שפרץ במלוא עוצמתו במהלך מחאת החיג'אב ברפובליקה האיסלמית.
הרוחות מתלהטות בחוצות העיר טהרן, והן חודרות גם למשפחה הגרעינית של אבא, אמא ושתי בנות שהשבר ביחסיהם מתגבר באופן בלתי ניתן לאיחוי. "זרע התאנה הקדושה" היא דרמה מוסרנית שמשלבת את מאפייני הקולנוע האיראני העדין עם ביקורת קשה על המשטר. על אף השבחים בפסטיבל קאן שכללו גם פרס מיוחד לרסולוף, השלטונות בארצו מתכחשים אליו, אולם הוא נחשב כמועמד בולט לזכייה באוסקר הזר כמועמד גרמניה שאימצה אותו.
"לימונוב: הבלדה"
גם הבמאי הרוסי קיריל סרברנניקוב הוא מתנגד משטר, שוולדימיר פוטין שמח להיפטר ממנו עם הגירתו לגרמניה. עם זאת, בניגוד לרסולוף, אף אחד לא שש לאמצו. לפעמים הסגנון הארטיסטי הפרוע שלו יוצא מכלל שליטה, אבל דווקא ההרפתקה הקולנועית האחרונה שלו נגישה יותר מאי פעם לצופים. עם זאת, "לימונוב: הבלדה" לא מצא את מקומו בבתי הקולנוע ברחבי העולם, למרות שנכלל בפסטיבל קאן. האם זה בגלל שהסרט רע? לא. וגם לא בגלל סצנות המין הבוטות שבו - עם גברים ונשים.
הסיבה להסתייגות המפיצים הבינלאומיים נוגעת ככל הנראה מהדמות שבמרכז הביוגרפיה האינטנסיבית הזאת: אדוארד לימונוב, המשורר האנרכיסט שהוגלה מברית המועצות בגלל שאיפותיו למהפכנות תמידית כדרך חיים, ושלפני מותו ב-2020 הצהיר על תמיכתו בלאומנות הרוסית נגד המערב (ואוקראינה). העובדה שבן וויישאו מגלם אותו בכישרון, ושהבמאי הערמומי משתמש בדמותו כדי להטיח ביקורת במולדתו כפי שהיא כיום, לא עזרה לקידומו. וחבל.
"ארמנד"
בגילו הצעיר, הלפן טונדל אולמן הנורבגי לא הספיק לעורר מהומות או שערוריות, אך הוא עושה זאת על המסך בדרכו העדינה, האיטית ועוכרת-שלווה שמחלחלת פנימה וגורמת למידה זהה של אי-נוחות וסיפוק. צוות שחקנים מצומצם בראשות הכוכבת העולה רנאטה ריינסווה ("האדם הגרוע בעולם") שם מבטחו בקולנוען בן ה-34 המוליך אותם במסלול עלילתי פתלתל, כדי לעמוד על נסיבות תקרית בעלת אופי מיני לכאורה בין ילדים בני שש בבית ספר יסודי. ההורים והמורים מתכנסים כדי לדון בעניין ולפענח את התעלומה - שלא באה לפיתרונה עם הוכחות ודאיות, אך מציפה יחסי עוינות, סודות ודעות קדומות מהמציאות של המבוגרים.
"ארמנד" זיכה את הבמאי בפרס מצלמת הזהב בקאן המוענק ליצירת הביכורים הטובה ביותר, והוא גם מייצג את נורבגיה במירוץ לאוסקר. סבא אינגמר ברגמן וסבתא ליב אולמן לא היו יכולים להיות גאים יותר.
"להיות נאהבת"
פנינה נוספת מתוצרת נורבגיה היא הדרמה הנשית הכנה והמרגשת שביימה ליליה אינגלפסדוטיר, שעשויה להיות נאהבת על הקהל בחיפה. הסיפור האישי שבמרכז הסרט נגיש, נוגע ללב ומעורר-הזדהות של כמעט כל בן אנוש, גבר או אישה, בחיפוש אחר התרגשות רומנטית שמביאה גם ביטחון ויציבות. שני היבטים שלא בהכרח מתיישבים אחד עם השני, וברוב המקרים אף מנוגדים.
הלגה גורן מצוינת בתפקיד הראשי כאישה צעירה שבונה חיים עם הגבר שלה, שפתאום הופך לקצת פחות שלה בגלל שיש לו שאיפות וחלומות משלו, או פשוט בגלל שהיא מתקשה להשלים עם המציאות היומיומית שלה כאמא. "להיות נאהבת" אולי לא תמיד אופטימי, אבל הוא כן טוב-לב, מתחשב וספונטני. זה תואם את ההגדרות של רבים מאיתנו באפליקציות הכרויות, ואולי גם ההעדפות שלנו כצופי קולנוע.
"הבריחה"
אחד מהסרטים הלא מוערכים של השנה הוא עיבוד לספר הזיכרונות של העיתונאית איימי ליפטרוט, שתיארה בכנות מכאיבה את תהליך ההתמודדות שלה עם התמכרות לסמים ואלכוהול במחוזות ילדותה באיי סקוטלנד. סירשה רונאן מגלמת אותה בהופעה מדהימה, חוגגת שיכורה עד כלות במסיבות בלונדון ואז מתכנסת לתוך עצמה בבדידותה על רקע חופי הים בצפון האי הבריטי. הבמאית הגרמניה נורה פינגשייד ממזגת היטב, באמצעות רונאן, בין העולם הפנימי הסוער של הגיבורה לבין סביבתה הטבעית והנופים המקומיים, ומזג האוויר המשתנה.
התוצאה הסופית היא פורטרט רגיש, לעתים מייסר ולעתים מתגמל, של סיפור חיים חמוץ-מתוק אבל לא חריף, שיש בו פתח לגאולה. משהו שכולנו זקוקים לו, ולא רק על המסך. למרות זאת, הדרמה היפה הזאת לא זכתה להצלחה מסחרית גדולה מאז הבכורה בסאנדנס לפני שנה, ובניגוד למזג האוויר החורפי בה, התחזית לגבי סיכוייה בעונת הפרסים מבשרת משום מה על בצורת.
"אוטופיית הבטון"
ההפקה הקוריאנית המרשימה הזו ישנה יחסית. הוא הוקרנה בבכורה בקיץ 2023, ואף ייצגה את המדינה באוסקר הזר מוקדם יותר השנה. למרות זאת, מותחן המדע בדיוני הזה הוא משל פוליטי מצמרר שרלוונטי יותר מתמיד לתקופתנו, בארצות הברית, רוסיה, סוריה, ישראל, ואולי יותר מכל בקוריאה עצמה על רקע הניסיון של הנשיא להכריז על משטר צבאי לצורך הגברת המשילות שלו.
בעולם הבדיוני של הסרט, רעידת אדמה אדירה בסיאול מחריבה את מרבית העיר. קומפלקס דירות אחד נשאר עומד על תילו ותושביו מסגלים לעצמם אופי של דמוקרטיה מדינתית, שקיומה נע בין ריבונות לזכויות אזרח, או במקרה זה דייר.
9 צפייה בגלריה
אנו מכריזים על משטר צבאי! רגע, לא, קבלו ביטול! מתוך "אוטופיה של בטון"
(צילום: יחסי ציבור)
אבל כרגיל בעתות משבר, יש מי שמנצל את החרדה והאי-ודאות כדי לסחוף את ההמונים, ולהבטיח לחלצם מהקטסטרופה בדרך לניצחון עם סמכויות לשעת חירום. אין הרבה מקום לפרשנות ביצירה לא כל כך דמיונית זו של הבמאי הום טא-הווא, שהיא ניסוי אפקטיבי בפאשיזם בתנאי מעבדה, אשר מדגימה עד כמה מסוכן ההרס שהוא מביא לחברת בני האדם, אף יותר מאסונות טבע.
