גבר מסתורי עוקב אחרי אישה לבדה בדרכה חזרה הביתה, בלילה. הוא ממתין במרחק מה ממנה בתחנת הרכבת התחתית הריקה מאדם, עולה יחד עמה לרכבת המגיעה, יורד בתחנה שבה היא יורדת, וממשיך לעקוב אחריה עד שהיא מגיעה לביתה. מחלונה היא רואה אותו ממתין שם, בגשם שוטף, ולא זז. בבוקר שלמחרת היא מוצאת אותו מכוסה חלקית בניילון, שרוע בהכרה מעורפלת, ספוג מים, בכניסה לבניין. האישה היא ג'סיקה צ'סטיין, הגבר הוא פיטר סארסגארד, ומה שהיה יכול להתפתח לכיוון של מותחן מתברר כראשיתו של סיפור נוגע-ללב על קשר ההולך ונרקם בין שני אנשים הנרדפים על ידי זיכרונם.
"זכרונות" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
"זכרונות" (Memory) הוא אכן שם סרטו החדש של מישל פרנקו, במאי יהודי-מקסיקני, בן לאם ישראלית, שמבלה חלק מזמנו בארץ. במקור, שם הסרט הוא "זכרון", והוא נדמה הולם יותר שכן הגבר, סול (תפקיד שזיכה את סארסגארד בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל ונציה אשתקד), הוא אלמן הלוקה בדמנציה ולמעשה אין לו מושג איך הגיע אל סף ביתה של האישה; ואילו האישה, סילביה (צ'סטיין), עובדת סוציאלית ואם חד-הורית המטופלת בילדה בת 13, סוחבת עמה זכרון נורא מילדותה. בתחילת הסרט אנו פוגשים אותה בסשן של אלכוהוליסטים אנונימיים. היא כבר לא נוגעת באלכוהול, לא מאז נולדה בתה, אנה (ברוק טימבר), ובהמשך הסרט יתבררו פרטים לגבי מה שהוביל אותה לזה.
הקשר בין סול וסילביה עומד במרכז הסרט היפה הזה, בעיקר אחרי שסילביה נענית להזמנת אחיו של סול המשמש כאפוטרופוס שלו לטפל בו על בסיס יומי. הדינמיקה בין השניים אינה נבנית על בסיס פשטני של שני אנשים בחיפוש אחר גאולה ומרפא. ישנו מתח, ישנה חוויה טראומטית שתתפרץ בחלקו החותם של הסרט, וישנם רגעים קטנים של חסד שבהם אנו עוקבים אחרי גבר ואישה מבוגרים שיוצרים ביניהם קשר שאינו בהכרח (או רק) רומנטי. סול מנסה להשתחרר מלפיתתו של אחיו (ג'וש צ'ארלס) שכולא אותו בדירתו, בעוד סילביה שואפת להיחלץ מהטראומה בעברה הרחוק. האם ישנו קשר בין סול ומה שקרה אז? היא טוענת שכן, הוא לא זוכר, והאפשרות הזו זוכה למענה בשלב מוקדם מדי – מענה שקצת מייתר את המתח שהיא מעוררת. האם סילביה הדחיקה את מה שבאמת קרה, והקשר עם סול משמש זרז להיזכרות? שוב, התסריט שכתב פרנקו לא ממש מבהיר זאת.
2 צפייה בגלריה
לה יש זיכרון נורא, לו אין זכרונות. ג'סיקה צ'סטיין ופיטר סארסגארד, מתוך "זכרונות"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
אבל "זכרונות" הוא לא סרט על מה שקרה או לא, למרות שהדי MeToo# ניכרים בו באופן מעט מאולץ. זהו סרט על שני שברי-אדם, הוא והיא, שמנסים לאחות את עצמם זה בעזרת זו. סול הוא איש ללא עבר. אנו יודעים, כאמור, שהוא אלמן אבל לעובדה הזו אין שום משמעות, אולי משום שלכל מה שקרה בעבר אין עוד משמעות עבורו. לעומתו, סילביה היא אישה ללא הווה. התנהלותה בהווה מוכתבת על ידי הטראומה שקרתה בעברה: שוב ושוב הסרט מראה לנו איך היא מקפידה לנעול את דלת דירתה ולהפעיל את האזעקה שנענית בקול צורמני; וכאשר מגיע מישהו לתקן את המקרר שלה, היא מדגישה שביקשה מפורשות טכנאית-אישה. שוב ושוב מעדיפה בתה לשהות בחברת דודתה, אחותה הצעירה של סילביה (מריט וויבר), שם ממתינים לה חיי משפחה למופת. כאשר אִמן של השתיים (השחקנית הוותיקה ג'סיקה הרפר) נכנסת לתמונה – מתברר שהאידיליה הזו היא מין תגובת נגד לתא המשפחתי שבו גדלו שתי האחיות.
זהו ללא ספק סרטו המעודן והאופטימי ביותר של פרנקו, שעבודותיו מאופיינות באכזריות קרה ובניפוץ של סדרים חברתיים. כך, ב"שקיעת החמה" (2021) הוא תיאר בריחוק אנליטי נוסח מיכאל האנקה את קריסתה של משפחה בורגנית בחופשה; ב"סדר חדש" הוא סיפק מבט אפוקליפטי על מלחמת המעמדות במקסיקו סיטי (2020); וב"כרוני" (2015) הוא הביא את סיפורו של אח המטופל בחולים טרמינליים. המאמץ הרגשי שמתלווה לצפייה בסרטיו – מאמץ שאינו תמיד מתגמל (ע"ע "סדר חדש" האלים והפשטני) – מתחלף הפעם במה שאפשר לכנותו חמלה. אמנם כיעור אנושי אינו זר לסרטו הנוכחי של פרנקו, שניצול מיני, אלימות והכחשה מאפיינים את התא המשפחתי המתואר בו – אבל בינות לחורבן הרגשי שאותו חווה הגיבורה שלו אפשר לזהות שביבים של תקווה ואופציה לעתיד טוב יותר (עד כמה שחולה דמנציה יכול להציע כזה).
2 צפייה בגלריה
המאמץ הרגשי הנלווה לצפייה בסרטי הבמאי פרנקו מתחלף פה בחמלה. מתוך "זכרונות"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"זכרונות", באופן פרדוקסלי, הוא סרט שמתקיים בהווה. פרנקו אינו מאפשר לנו הבזקים אל עברן של הדמויות, כך שכל מה שאנו חווים הוא ההווה שלהן, והזכרון כמסתבר הוא אותו עניין חמקמק שאין לבטוח בו. באופן רפלקסיבי, כאשר סול וסילביה צופים יחד בסרט בדירתה, הוא מעיר שמבחינתו זוהי חוויה מיותרת: הוא ממילא שוכח את מה שראה תוך כדי צפייה. בהתאם, גם אנחנו נדרשים לחוות כל סצנה, כל מפגש ביניהם, כאילו הם מתרחשים בפעם הראשונה. למה שקרה בעבר, הרחוק אך גם הקרוב, אין משמעות, לפחות ככל שהדברים אמורים בסול (הוא דווקא זוכר את סילביה בכל פעם שהם נפגשים, אך לא ברור מה הוא בדיוק זוכר).
חלקו החותם של הסרט הוא זה שבו עברהּ של סילביה – כאמור, הדבר הזה שמחוק אצל סול – שב לרדוף אותה בדמות אמה הלא-נעימה שממנה הקפידה לשמור מרחק. בסצנה המצולמת בשוט רציף אחד, ממרחק מה, מתגלים דברים שאינם בהכרח מפתיעים. יש משהו צפוי באופן שבו פרנקו אומר לנו שרק דרך הצפת העבר הטראומטי קיימת אפשרות לגאולה אישית, אבל העובדה היא שהדינמיקה בין צ'סטיין וסארסגארד היא כה מושלמת עד שאנחנו נכונים לסלוח על כך, ובלבד ששתי הדמויות האבודות שהם מגלמים יזכו להיות ביחד, גם אם העתיד המשותף אינו מובטח. אחרי הכל, זהו סרט על אנשים שמה שיש להם הוא הווה, הזמן שבו מתקיים גם הסרט שלפנינו, ופרנקו קוטע את סרטו בתמונה יפהפייה, קצרה וחותמת, שמייצגת זאת.
