אחרי מות אמן רוקנו יערה שחורי ואחותה את בית המשפחה שבקיבוץ, העבירו את מכונת הכביסה וחילקו את חפיסות הסיגריות של האם בין "צעירי הקיבוץ". רגע אחרי שיצאו מהבית, הדלת התנתקה מן הצירים ונפלה. "שעת השקרנים", הרומן החדש של שחורי, מתאר למעשה את הרגע הזה, אחרי שנטרקת הדלת. בתה ובנה של סופרת ישראלית - אגדית, מושמצת, ולבסוף נשכחת - מקבלים לידיהם, אחרי מותה, משימה מסובכת במיוחד: לשמר את זכרה של מי שמאז ומתמיד ביקשו להשתחרר מצילה, להנציח את מי שהעולם הספרותי העדיף לקבור ולשכוח בעודה בחיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"שעת השקרנים" מהדהד את האופן שבו שחורי מתארת בשיחה את אמה - "אדם של קצוות ושל סערות וכישרון מבוזבז שלא הגשים את עצמו בהרבה מובנים". אך לא פחות מכך, שחורי מגיבה בספרה לתופעות של חרמות ונידויים בעולם הספרות והתקשורת, ולמה שהיא רואה כמנגנון של מחיקה תרבותית. אסיה אשל־בלוי, הסופרת המפוארת והנשכחת שסביב דמותה נבנה הרומן, מואשמת בגנבה ספרותית. "סופרים ומשוררים מצאו עצמם המומים ומזועזעים", כותבת שחורי ברומן. "לפתע הייתה זו דעה מקובלת, כי מעולם לא הייתה סופרת טובה. בינונית לכל היותר. 'מי זאת בכלל', נכתב בתגובות לכתבה שכותרתה 'מי מפחד מאסיה אשל־בלוי'".
"אנחנו חיים בעידן שבו הדחף לראות סופרים במפלתם גדול בהרבה מהרצון לקרוא אותם", אומרת שחורי. "לאט־לאט מתקבע הרושם שסופרים הם אנשים כל כך נחותים, שעדיף לוותר מראש על ספרות ופשוט לעבור לנטפליקס".
חשבת על אנשי ספרות ספציפיים בזמן הכתיבה?
"אני לא מעוניינת לנקוב בשמות. התופעה עצמה מרתקת ומבהילה אותי, הרבה יותר מאשר מקרים פרטיים. נדמה לי שמאחורי הגלים האלה של זעזוע וקריאה לחרם מהדהד המסר שספרות היא לא רק דבר משעמם ומיותר, היא למעשה מסוכנת ומזיקה. ואני רציתי לבדוק ברומן את המנגנון הזה. מהרגע שאסיה מואשמת בגנבה ספרותית, כדור השלג מתחיל לצבור תאוצה. פתאום מתברר שתמיד היא הייתה דמות מפוקפקת. ובעצם, הגיע הזמן שמישהו יראה לה מה זה. הגנבה עצמה היא כבר לא הסיפור - אלא הטריבונל שמעמיד אותה למשפט. לסופרים היה כאן תפקיד ציבורי: לכתוב מאמרים, להתראיין, לגלם את איש הרוח. מעבר לשרידים ולשבבים ממנו, התפקיד הזה כבר לא קיים. הוא מרוסק. ואולי טוב שדברים מסוימים מתרסקים, אבל השאלה היא אם משהו חדש צומח במקום מה שנהרס ונעקר. האם השממה שנשארת ברגע שמישהי כמו אסיה נמחקת ונשכחת היא השאיפה שלנו".
יש מי שטוענים ש"תרבות הביטול" היא פיקציה בהקשר ישראלי. אינטלקטואלים ואקדמאים שמואשמים בפגיעה בנשים ובהטרדות, ברוב המוחלט של המקרים בסופו של דבר לא משלמים מחיר, והקהילה המקצועית מקבלת אותם ומגינה עליהם.
"הם צודקים, לדעתי. תרבות הביטול זה דבר שהומצא בעיתונות. בפועל, אנשים בעלי עמדת כוח לא נמחקים כאן כל כך מהר. אני מודה שהדעות שלי בעניין הזה מלאות סתירה. כן, גברים תוקפים נמצאים בעולם הספרות, וגם באקדמיה. וזה שובר לב. תחשוב מה זה לפגוש סופר מבוגר שנשאת אליו עיניים והוא מתגלה כמטרידן. חשוב והכרחי שדברים נפתחים לדיון. אין ספק בכלל. ואין ספק שעדיין קשה לנשים לומר: פגעו בי, קרה לי משהו שלא היה צריך לקרות. אבל אני מודה ששני הדברים מפחידים אותי באותה מידה: התופעה של גברים טורפים, והתופעה של מחיקה תרבותית.
"כשאני מדברת על משפטי שדה ציבוריים, אני לא מתייחסת דווקא לתופעה של הטרדות ותקיפות מיניות. אני מדברת על תרבות שעדיין לא למדה להתמודד עם מורכבות של אנשים, עם המורשת של אנשים שיש בהם פגמים. באותה מהירות שאנחנו מכתירים אנשים, אנחנו ממהרים להדיח אותם ולמחוק אותם. כל מה שאנחנו עושים, מימין וגם משמאל, זה להחליף את הפלוס ליד השם המפורסם בסימן מינוס".
שחורי התלבטה איזה מעשה מביש יביא למפלתה של הסופרת ברומן. "זה מצחיק", היא אומרת, אגב פרשת אילנה ברנשטיין וספרה "מחר ניסע ללונה פארק", "אבל חיפשתי סקנדל שלא הופיע בכותרות בזמן הכתיבה. במשך הרבה זמן חשבתי שאסיה תתגלה בכלל כסוכנת מוסד. ניסיתי לחשוב, מה בעצם מפליל סופרים? האשמה בגנבה ספרותית היא אחד מאותם דברים. זה פחד עמוק שמקנן אצלך ככותבת סביב השאלה, כמה סיפורים בכלל אפשר לספר? האם הקול שלך מספיק אותנטי, מספיק חדש, משמעותי? נכון, זאת החרדה הקלאסית של כותבים, וההגנה הבסיסית על מעשה הכתיבה. אבל אני חושבת שהשאלות האלה קשורות גם לקיום שלי בתור אישה: מה בעצם שייך לי?".
תפסת את עצמך מבצעת גנבות ספרותיות?
"היום אני כבר כמעט לא כותבת שירים. אבל אני זוכרת את עצמי מתקשרת לחברה פסיכולוגית ושואלת אותה אם יכול להיות שגנבתי שיר שהגיע אליי בחלום. והיא אמרה לי אז שבלתי אפשרי לגנוב חלומות. התשובה הזאת הניחה את דעתי, אבל תראה, אני קוראת המון, ואני יודעת שאי־אפשר לחמוק מהשפעה. בשלבים מוקדמים יותר ככותבת, באמת פחדתי משתי ההשפעות הגדולות עליי - של קלאריס ליספקטור ומרגרט אטווד. אני זוכרת את עצמי קוראת את ליספקטור, ובמשך ימים כותבת בעקבותיה, בעקבות הנוסח שלה, שיש בו משהו ממסטל כמעט. עד כדי כך הייתי מוקסמת ממנה. ואין ספק, המנגנון הזה של השפעה יכול להפוך כל כך מהר לקריקטורה".
אז יש השפעות?
"היום, בעיניי, השפעה היא דבר הכרחי. יותר מזה, לדעתי סופרים היום לא מספיק קוראים אחד את השני, ואנחנו בהחלט צריכים. כותבים נמצאים במצב מתמיד של גנבה, אגב, של חלקי שיחות ורעיונות. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית קפה עם סופרת, ושתינו מקשיבות לשיחה מטורפת של שתי נשים מבוגרות, אם ובת על עוגה. שתינו נמלאנו חמדנות מול התיאטרון שלהן. מי מאיתנו תגנוב את השיחה הזאת, מי תכתוב אותה מהר יותר וטוב יותר".
ומי ניצחה?
"בטוח שלא אני כי מעולם לא כתבתי את השיחה הזאת. היום אני יודעת שאם תחכה לרגע המתאים לכתוב את מה ששמרת בצד, כנראה לא תכתוב עליו אף פעם".
"שעת השקרנים" נכתב אחרי ניסיון שלא צלח לכתוב את הביוגרפיה של אמה, שנפטרה מסרטן. בשנה האחרונה לחייה של האם ניהלה איתה שחורי שיחות טלפוניות ארוכות על חייה ועל התבגרותה בבית להורים ניצולי שואה. "הצלחתי לדובב אותה, מה שלא קרה בפגישות פנים אל פנים, במגע ישיר עם כל הכאבים והמועקות והאהבה. הטלפון הקל עלינו. הייתי הולכת שעות וקילומטרים ברחובות, בזמן שהיא הייתה שוכבת במיטה. כל אחת באלמנט שלה. אחר כך הייתי משחזרת את השיחה שלנו מהזיכרון. בדיוק חיפשתי עכשיו הקלטה של הקול שלה, ולא מצאתי בשום מקום. אבל אני עדיין שומעת את הקול שלה, כאילו לא עברו ארבע שנים".
הרעיון לכתיבת הרומן נולד בטקס הנצחה של הסופר האמריקאי דניס ג'ונסון, בזמן ששחורי השתתפה בסדנת הסופרים של אוניברסיטת איווה. "בתוך כל המכובדות הזאת, ראיתי את הבן המקועקע של הסופר ואת הנכדים שלו. יושבים באי־שקט ביציע, אוכלים חטיפי צ'יפס. נמצאים שם, אבל מסרבים ליישר קו עם כללי הטקס". "שעת השקרנים", היא אומרת, נבנה על הפנטזיה של בתה ובנה של הסופרת המתה לארגן לכבודה טקס הנצחה ובו בזמן ללגלג עליו מהיציע. המוניטין המוכתם של אמם מסבך את התוכנית הזאת, ושני האחים צריכים לחזר אחרי מכללה שולית בדרום הארץ כדי לערוך אירוע לזכר אמם, אחרי שכל שאר הדלתות נסגרות בפניהם.
"ברור שהדמות של אסיה מבוססת גם על אמא שלי, למרות שהיא לא הייתה סופרת, אלא מתרגמת עסקית בהכשרה שלה. מעולם לא היה לה סלון ספרותי, אבל היא בהחלט הייתה אשת העולם הגדול. אישה סופר־מרשימה ולא קלה. תמיד האדם הכי חכם בחדר, ותמיד מי שכולם יודעים שהיא כזאת. מאוד כריזמטית, נוטה לנפילות מאוד גדולות, וכל פעם צומחת חזרה מן האפר. יש אנשים שמצוירים בצבעים עזים מאוד. אמא שלי היא דמות הרבה יותר בארוקית ומפוארת ממני. היא הייתה אדם מאוד פעיל, אבל בשנים האחרונות היא הלכה והצטמצמה כאדם. עוד לפני הסרטן, היא התמודדה במשך שנים עם דיכאון. בשנים האחרונות ראיתי אותה מתמודדת עם משברים באופן מרהיב, פלאי כמעט, אבל גם ראיתי אותה מתרסקת ודועכת".
והקרע החברתי בעקבות הכתם של אסיה?
"אמנם לאסיה ולאמא שלי היו חיים אחרים לגמרי, אבל אני גם זוכרת את הדינמיקה הזאת שבה אנשים שפעם היו קרובים אליה פתאום עוברים לצד השני של המדרכה או מעמידים פנים שלא ראו אותך. מי שחשבתי שהיו חברות של אמא שלי, פתאום דיברו עליה בריחוק והקטינו את היחסים איתה. אנשים מתקשים להתמודד עם אנשים כבויים, ועם דיכאון. קל לנו לשכתב את המציאות ולסדר אותה, אחרי שאנחנו מוחקים מתוכה אנשים שדורשים מאיתנו יותר חמלה, יותר התמודדות, יותר הבנה. אולי גם זאת הסיבה שאני נרתעת מהרצון הציבורי למחוק בני אדם ולהעמיד אותם למשפט".
אחד הנושאים הבולטים ששחורי בוחנת לאורך הרומן הוא הרעיון של הבטחה בלתי ממומשת. האידיאל התרבותי של אימהות מושלמת עומד בהשוואה לפוטנציאל של הבטחה אמנותית שלא מגשימה את עצמה. לאורך הספר ניצבות זו מול זו הבת ואמה. בעוד הסופרת מסרבת בכל מקרה להתנצל, להסביר את עצמה, להכות על חטא - בתה מתוארת במצב מתמיד של אשמה וספק עצמי. "זאת הסיבה שאני אוהבת את הדמות של אסיה כל כך. היא לא מוכנה להיות אשמה. היא חוצבת הרים. אחרים יכולים לבוא ולהתלונן על הזווית שבה ההר ממוקם, אבל ההר עצמו לא אשם בשום דבר. באותה מידה שהיא לא מוכנה להכפיף את עצמה למשפט שדה של אחרים, היא גם לא מוכנה להיכנע למושגים מקובלים של אימהות טובה, ואין ספק שהיא עושה דברים שלא ייעשו כאמא וככותבת. היא הופכת את הילדים שלה לחומר גלם ספרותי".
אימהות ואשמה שלובות זו בזו?
"מבחינתי, לגמרי. על פניו, הייתי אמורה מזמן להתנחם בדיון על 'האמא הטובה דיה', בידיעה שהתרבות עצמה מייצרת אידיאל אבסורדי של אימהות והוא זה שמכשיל אותי. אבל בפועל, אני מרגישה שאני זאת שנכשלת. אימהות זה מנגנון שכולו בנוי מסתירות. את צריכה גם לגונן וגם לאפשר לילד לעזוב אותך; גם להיות העולם עבורו, וגם לא להיות. אני בוחנת את עצמי מול ספר החוקים הבלתי אפשרי הזה ולא יכולה שלא לשאול את עצמי בחרדה: האם אני אמא טובה. ועם כל זה, אני מאוד אוהבת להיות אמא. זה מילא אותי אושר, וגם שיפר את הכתיבה שלי שהיה בה - לפני האימהות - משהו מאוד לא חי, מבחינתי. הבת שלי חיברה אותי לעקרון המציאות כמו ששום דבר אחר לא חיבר אותי. הידיעה שהזמן לא אין־סופי, שצריך להשאיר סימנים בעולם".
"הכישרון היה כמו אור שנבע מהם", כותבת שחורי ברומן, ומתארת את בתה ובנה של הסופרת בילדותם, "כמו האד שמציף את המוצרים כשפותחים את המקרר, חשמלי ולבן". ילדי פלא הקסימו אותה מאז ומתמיד. "הילדים המסומנים, הנבחרים, שהקוסם שולף אותם מהקהל", היא אומרת. "האם אני הייתי ילדת פלא? לא ממש. למרות שההורים שלי ציפו ממני לכל הפחות לפצח את האטום".
שחורי, בת 44, גרה בתל־אביב, בזוגיות עם האמן גיא בן־נר, בנו של הסופר יצחק בן־נר, ולשניים בת. רשימת התארים וההישגים שלה הולמת ולא הולמת את מי שמתארת את החוויה הבסיסית שלה "ככישלון". שחורי, דוקטור לספרות ועורכת ספרי מקור בהוצאת ''כתר'', משוררת, מבקרת ומסאית מוערכת. שלושת ספרי הפרוזה הקודמים שלה – "שנות החלב", "אקווריום" ו"שנות העשרים" – זיכו אותה בפרסים, והאחרון אף היה מועמד לפרס ספיר.
"תמיד אמרו לי שאין טעם לצייר אם את פחות מוכשרת מפיקסו. אם את לא סופרת בסדר הגודל של דוריס לסינג - סופרת שאמא שלי מאוד אהבה - אין טעם לכתוב. מצד שני, שני ההורים שלי נתנו לאחותי ולי את תחושת השווא שאנחנו כל־יכולות. בסופו של דבר, השתחררתי מהתפיסה הדיכוטומית הזאת של פוטנציאל מוחמץ ומציאות בינונית. למדתי לעבוד גם עם האזורים הפגומים שלי. למדתי להיכשל בצורה טובה יותר".
בתור עורכת ספרותית היא נרתעת מהתפקיד של שומרת הסף. "אני לא אוהבת להכתיר סופרים. זה שקר שמושך אנשים כי הוא ארוז יפה, והוא מסביר כישרון כמועדון סגור. אני זוכרת, בתור סטודנטית לספרות, את הסטודנטים מתווכחים ביניהם שעות מי נחשב לגאון ומי לא. משהו מזה ממשיך ומהדהד גם אצל אנשי ספרות ותיקים שעדיין תופסים את עצמם כממונים על הטוב, על היפה, על הצודק. אבל אני לא מעוניינת בתפקיד הזה. אני ארצה להכיר לך ספרים טובים, לא להכתיר את הסופר הגדול בדורנו. כמה אפשר לשמוע על 'הספר הכי טוב שלא קראתם'. די! לא כל דבר הוא תחרות".
אחרי 16 שנים בתפקידי עריכה היא עדיין נתקלת פה ושם בתגובות מקטינות של אנשי ספרות ותיקים. "לא מזמן, כותב שביקש להיפגש איתי ולקבל חוות דעת על הספר שלו, פתאום שאל אותי - אחרי שיחה של שעתיים על הבעיות בספר - 'ומה את מתכוונת לעשות כשתגדלי?'. אני כבר לא מתרגשת מהערות כאלה ויודעת שהן נובעות מהחזות שלי, מהקול שלי. אני מכירה את כיפופי היד האלה, והם הרבה פחות מציקים לי מפעם".
חלק מההשוואה הדורית בספר יוצרת את הרושם של יחסי חיכוך ותלות בין הדור המפואר והמגלומני של ההורים, לדור החיוור והנבוך של הבנות והבנים.
"לכאורה, אני ובני גילי היינו אמורים להיות מובילי תרבות. אני חושבת שיש חשש אצל בני הדור שלי מפני עמדות כוח. ומצד שני, אנשי ספרות מבוגרים יותר לא ממהרים לוותר על התפקיד של שומרי הסף. אני לא מתפעלת ממי שמזהים את עצמם עם הספרות, שמגדירים את עצמם כממונים על הנכון, על היפה, על הצודק ומאמינים שהספרות תמות ותיפול יחד איתם. אני גם לא אוהבת את תפקיד שומרת הסף, ולא ממש מאמינה שיש סף לשמור עליו. משהו משתנה בעולם הספרות, ואני מקווה להיות חלק מהשינוי הזה. זה לא אומר שאני רואה את עצמי כחלק מאיזו מהפכה. אבל אני צריכה להכיר בזה שיש לי סוג של כוח, גם אם לא תמיד נוח לי איתו. הרבה יותר קל לי לחשוב - מי אני בכלל שאדבר, למה שלא יעקפו אותי בתור? אבל אני כבר לא בת 20, גם אם השרוכים בנעליים עדיין לפעמים נפרמים".
התבגרות היא נושא מרכזי בכתיבה שלך.
"אני לא יודעת למה ילדות כל כך מעסיקה אותי ככותבת. אבל אני חושבת ש'בשעת השקרנים' סוף־סוף כתבתי על גיבורים שנאלצים לגדול. באופן אישי, לקח הרבה זמן להגיע לרגע הזה. להפסיק לחפש את המבוגר האחראי. בדיוק דיברתי על זה עם עודד וולקשטיין, שערך את הספר. אנחנו כבר מזמן לא הילדים של עולם הספרות, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתמקם בעמדת הילדים המזדקנים. אנחנו צריכים להבין שיש לנו אחריות בעולם המאוד־לא־מושלם־הזה ששמו הספרות, ולא להעמיד פנים שאנחנו עדיין אלה שעושים להם ומחליטים עבורם".
עולם הספרות והאקדמיה בארץ, לפחות על פי הרומן, הוא זירה מעליבה ומגוחכת. אנשי ספרות, בחייהם ובמותם, רודפים אחרי פירורי כבוד והכרה.
"אנשי ספרות מבחינתי הם המקבילה לחוג החברתי של קים קרדשיאן. מעניין אותי השילוב הזה בין וולגריות, האדרה עצמית, וחיים שיש בהם משהו נוגע ללב. ממה מורכבים ערבי ספרות וטקסי פרסים בסך הכול? מיין זול וקלישאות. ככל שהטקס יותר ממומן, התחושה של השפלת הספרות יותר מובהקת. בן־אדם אחרי בן־אדם עולה לבמה ומצהיר בגאווה שהוא כמעט כבר לא קורא ספרים. כן, גם בפרס ספיר. בעולם התרבות הישראלי, הממוסד, התחושה היא שאם מציעים לך פרס צריך להכות אותך בעיתון מגולגל על הראש: בואו תרקדו קצת לכבודנו, בואו נודה שספרות היא דבר שולי וחסר חשיבות".
אפשר לקרוא את הרומן כפרידה מימיה הגדולים והזוהרים של הספרות הישראלית?
"אני לא בטוחה שהרומן מתאר געגוע לספרות כאימפריה. אומנם אנחנו רגילים לבכות את מות הספרות, אבל לדעתי אלה שנים שבהן רואים אור יותר ספרים טובים בהשוואה לעשורים קודמים. הספרים לא עלובים וגם לא הסופרים. העליבות נובעת ממשהו אחר לגמרי, בעיניי: אנשים אצלנו שוכנעו שספרות היא לא בשבילם ואפילו נגדם. צריך להילחם ברעיון שמנסים למכור לנו והוא, שהספרות היא מועדון יוקרתי וסגור. היא לא. להפך, חיי הספרות בישראל הרבה פעמים מתנהלים כמו מתנ"ס מצחיק. אבל מתחת לגיחוך הזה קיים משהו חסר תחליף, שהחיים והתרבות פגומים בלעדיו. ספרות, ולא משנה כמה פוסט־מודרניים נהיה, תופסת אמת שלא נקבל ממקומות אחרים. בלעדיה אין לנו דרך ואין לנו מילים לנסח ולהבין את המציאות סביבנו".
פורסם לראשונה: 06:51, 18.03.22
