בפרק האחרון של הסדרה האדירה "ויפ", שוקלת סלינה מאייר, המועמדת לנשיאות, לבחור כסגן שלה פוליטיקאי אהוב במיוחד. אדם ישר, אידיאליסט, ואולי הכי חשוב פוליטית: חייל לשעבר שנפצע באפגניסטן - או עיראק, אלה לא דקויות שמטרידות את מאייר. הסגן נעזר במקל הליכה והוא צועד עכשיו לאט. לאט. לאט. והאיטיות הזו, כך מבין הצופה, היא מה שבאמת מוציא את מאייר מדעתה. לאט-לאט - ועדיין יותר מהר מכפי שהוא הולך - היא מאבדת את סבלנותה אליו עד שכל מה שנשאר מהמועמדות שלו הוא הנאום המצוין שכתב ושהיא כמובן גנבה לו. זה תסריט כל כך לא פוליטיקלי קורקט, שקצת לא נעים לצחוק עד בכי, עד שמבינים את עומק הסאטירה החכמה על השימוש הפוליטי הציני שעושה ארצות הברית בגיבורי המלחמה שלה.
"ויפ" ירדה אחרי שבע עונות, כשהפרק האחרון שלה שודר ב-2019, בין היתר כי בעידן דונלד טראמפ, מה שהתחילה כסאטירה פוליטית הרגישה יותר ויותר כמו סדרה דוקומנטרית. ג'וליה לואיס דרייפוס סיימה את החלק הזה בקריירה עם לא פחות משישה פרסי אמי. אפילו על איילין של סיינפלד היא זכתה רק באמי אחד. ההופעה האייקונית הזו של דרייפוס ב"ויפ" צפה השבוע שוב אחרי ריאיון שהעניקה השחקנית ל"ניו יורק טיימס", ושבו התבקשה להגיב על דברים שאמר בחודש שעבר ג'רי סיינפלד, השחקן שלצידו היא כמובן עשתה את פריצתה הגדולה.
כחלק מסבב היח"צ האינסופי לסרט הנטפליקס המאכזב שלו, "הקרב על הפופ-ארט", חזר סיינפלד על היבבה העבשה לפיה "הקומדיה הטלוויזיונית נכחדת בגלל הפוליטיקלי קורקט וזה שאנשים פוחדים להגיד דברים שיפגעו באחרים". ראשית, זה טיעון מעליב בעצלותו, ואם יש משהו שג'רי סיינפלד לא היה אף פעם זה עצל, אבל אולי זה בלתי נמנע כשאדם מגיע לגיל 70. אבל חשוב יותר - הטיעון הזה פשוט לא עומד במבחן המציאות.
לא צריך ללכת רחוק: לארי דייויד, חבר ותיק של סיינפלד, עשה במשך 20 שנה סדרה שכל מהותה הייתה אנטי פוליטיקלי קורקט, אנטי Woke או אנטי מה שלא תהיה ההגדרה הנוכחית. בפרק האחרון של "תרגיע׳", ששודר רק לפני חודשיים, דייויד צחק באופן ממש מכווץ-בטן על התאבדויות. דוגמה אחרת היא "האקס", הסדרה הקומית הטובה ביותר שמשודרת היום, שהגיבורה הראשית שלה היא קומיקאית בסוף דרכה, שכל מהות הקומדיה שעשתה אותה כוכבת הייתה העלבת אנשים שלא נראים כמוה.
4 צפייה בגלריה
כל מהות הסדרה הייתה אנטי פוליטיקלי קורקט, אנטי Woke או אנטי מה שלא תהיה ההגדרה הנוכחית. לארי דייויד, מתוך הפרק האחרון של "תרגיע"
(צילום: באדיבות HBO)
ג'וליה לואיס דרייפוס כמובן ניקתה שולחנות פרסים על גילום אישה איומה שלא פגשה מגדר, דת, צבע עור, נטייה מינית או משקל גוף שהיא לא שמחה להעליב. לכן, כשנשאלה השבוע על דבריו של סיינפלד, התשובה שלה הייתה אומנם אלגנטית ולא פנתה באופן ישיר לשותפה לקלאסיקה, אבל היא גם לא הותירה ספק לגבי מה היא באמת חושבת. "אם מביטים על קומדיה ודרמה, אפילו רק מלפני 30 שנה, דרך העדשה של היום - יש קטעים שלא מתיישנים טוב", אמרה. "זה לא רע אם יש לך אנטנה לרגישויות של אנשים, זה לא מבטל את הקומדיה. אני מבינה מדוע יש אנשים שמתלוננים על תקינות פוליטית, אבל בעיניי תלונות כאלה הן דגל אדום, כי הן אומרות לפעמים משהו אחר לגמרי".
בדיוק. רוב הכעס שמופנה כלפי התקינות פוליטית מגיע מאנשים שמתמרדים נגד חברה שכבר לא מוכנה לקבל עלבונות מטומטמים נגד מיעוטים או אוכלוסיות מוחלשות בלי שום סיבה או הצדקה. גם "תרגיע", גם "ויפ" וגם "האקס" אומרות דברים איומים ככלי שמאפשר להן להגיד משהו רחב, חכם ומצחיק יותר על החברה.
4 צפייה בגלריה
כל מהות הקומדיה שעשתה אותה כוכבת הייתה העלבת אנשים שלא נראים כמוה. מתוך "האקס 2"
(צילום: באדיבות HOT ו-NEXT TV)
כי יותר מאשר סתימת פיות וביטול אמיתיים, מה שבאמת יש בשנים האחרונות הוא צורך מוזר של קומיקאים ידועים לבסס את הקומדיה שלהם על בדיחות פיפי-קקה והתעמרות בחלשים. דייב שאפל נהג פעם להגיד דברים חשובים, חתרניים ועדיין מצחיקים. היום הוא מעביר חצי מההופעה שלו בלצחוק על טרנסג'נדרים. ריקי ג'רוויס מספר בדיחות על נכים. למה? סתם. להגיד שזה לא מצחיק זו לא סתימת פיות, זו אנושיות בסיסית, ואלה גם דרישות השוק. פעם השוק רצה בדיחות שומן והיום הוא חושב שזה הומור מתחתית פח האשפה. קומיקאי טוב יודע להסתגל ולהישאר מעניין. כמו שהוכיחו החברים הכי טובים של סיינפלד - לארי דייויד וג'וליה לואיס דרייפוס - אין דבר שמפריע לעשות קומדיה טובה היום. צריך רק לעבוד קשה יותר בשביל הצחוקים והכסף.
