נולדתי בשנת 1954, גדלתי ברעננה. אמא שלי, הרטה, הייתה עקרת בית. אבא שלי, מקסי, היה נהג אגד. בגיל 18 הוא עלה לארץ לבד מברלין, כל יתר המשפחה נספתה בשואה. ליל סדר אצלנו היה רק עם חברים של ההורים. בלי דודים, בלי סבא וסבתא. הבת שלי, עמליה, ביקרה באושוויץ וראתה את כל השמות שלהם. היא עצמה קרויה על שם דודתי. אבא היה טנור, זמר חובב, היה שם תקליט, עומד בגרביים על השטיח ושר איתו קול שני. כשהיה שר באוטובוס, כולם אמרו, איזה קול. והוא היה עונה, לו יכולתם לשמוע את אחותי עמליה, הייתם יודעים מה זה קול.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שני ההורים שלי, בעיקר אמא, היו יקים קפדנים. אבא היה איש שמח, אמא אישה קשה. היא לא חיבקה אותי מספיק. אבא חיבק יותר, אבל גם לא ממש. תשמע, הוא נפרד מההורים ומהאחים שלו כשהיה נער. למרות זאת, השואה לא הייתה נוכחת בבית. אבא לא אמר מילה בנושא. הדחיק הכול. הוא גם שיחק כדורגל בהפועל רעננה. עד היום אומרים לי, ''אבא שלך היה שחקן־שחקן''. גם לקולנוע הגעתי דרכו. הוא לקח אותי לצוק אור ברעננה ושם ראיתי את המערבונים הראשונים בחיי. הוקסמתי.
כשהייתי בן ארבע בערך, ההורים שלי הפליגו יחד לחו"ל באונייה. חזרו למקומות שנולדו בהם. אבא לברלין ואמא לעיירה קטנה ליד פרנקפורט. נסעו לשלושה חודשים והשאירו אותי ואת אחותי רחלי, שהייתה אז בת שמונה, בפנימייה ברמות השבים. הייתי בשוק. חטפתי טראומה. הפנימייה הייתה טובה, אבל לא ידעתי אם יבואו לקחת אותי משם בכלל. חזרתי להרטיב במיטה והילדים צחקו עליי כמובן. תשמע, זה לא סתם קטע קשה. זה פצע שלא יכולתי לסגור. חרדת נטישה שהשתרשה בי מאז. כשאני נזכר בזה, אני יכול לקבל עדיין דפיקות לב. אחרי שהוריי חזרו, לא דיברתי איתם כמעט שנה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לפני כמה שנים מצאתי את המקום שבו הייתה הפנימייה. פתאום אני עובר ליד החצר וקולט, זה פה. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה, את חייבת לבוא. כל כמה חודשים אני רוצה לחזור לשם מאז. הרגשתי סוג של סגירת מעגל.
הייתי ילד עם קשיי למידה. עם הזמן הצלחתי לכתוב, אבל בקריאה הייתה לי בעיה. כשסיפרתי לאמא היא אמרה לי, אל תעשה עניין, יחשבו שאתה מפגר. נכנסתי ללחץ ולא דיברתי על זה מאז. אבל הבעיה לא נעלמה.
לא תאמין, אבל שיחקתי תפקיד ראשי בסרט ''צלילה חוזרת'', בלי לקרוא את התסריט. גם ב''מתופפת הקטנה'', לפי ג'ון לה־קארה, הפקה בינלאומית של וורנר, שיחקתי ככה. חיפיתי על הכול בצ'ארם שלי, בכל מיני שיטות לשינון טקסטים. אני זוכר שאנחנו יושבים בחדר חזרות להצגה ''מסעות בנימין השלישי'', עם יוסי פולק, מתי סרי, אברמל'ה מור וספי ריבלין. אני צריך לקרוא את השורות שלי, יושב כמו הילד ההוא ולא מצליח וכולם מסתכלים ולא מבינים מה קורה לי. אני זוכר את התימהון מסביב. לא סיפרתי להם שיש לי בעיה. אחרי מה שאמא אמרה לי, העדפתי להסתיר.
בגלל הבעיה הזאת הייתי מקובל ובו־זמנית גם לא מקובל. בסך הכול הייתי אהוד, ילד עם הומור, אבל הפרעתי כל הזמן בשיעורים וחיקיתי את המורים. בכיתה ז' היה חרם נגדי, כי לא נתתי להם ללמוד. מלחמת ששת הימים הצילה אותי כי אחריה שכחו מהחרם, פתאום הוזמנתי למסיבות סלוניות. חברה לא יצאה לי מהן. אמנם הייתי מאוהב, אבל גם הכי נמוך בכיתה והיו לי המון חצ'קונים. אז הצחקתי את הבנות פה ושם, אבל לא הרבה יותר מזה.
לפני הגיוס התקבלתי ללהקת פיקוד צפון. לא הייתי זמר גדול, אבל שיחקתי, הלחנתי וידעתי לשיר למרות שחלק התייחסו לקול שלי בזלזול. נעמי שמר למשל אהבה איך שאני שר. גם מולי שפירא חשב שהקול שלי יכול להחזיק את ''ציפורי לילה''. בסוף פרופיל 97 שלח אותי לשריון וגם שם עשיתי חיקויים. עודד חרמוני, קצין החינוך של החיל, קרא לי אחרי שנה ואמר, אשלח אותך לראות הופעה של להקת גייסות השריון ותגיד לי אם אתה מסוגל להחליף את המפקד שמוליק בילו, שמשתחרר. חזרתי לחרמוני, ואמרתי, כן, אני מסוגל.
כל זה קרה שלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. חרמוני למעשה הציל את חיי כי הייתי נופל במלחמה, זה ברור לי. הוא עצמו נהרג ברפיח במלחמה, בטעות, כשטנק שלנו עלה על הג'יפ שלו. אגב, למרות מה שכתוב בוויקיפדיה, לא נפצעתי במלחמה. זו טעות שהונצחה שם, לא יודע למה, ונגררת מאז עם השנים.
במהלך השיקום, החבר'ה מהלהקה הגיעו מדי שבת, במשך שנתיים, כדי לשיר לי. המתופף דני קנולר, שאירגן את זה, ורדה זהבי, בילו, שנשאר בלהקה בגלל המלחמה, נועם צור. הם נתנו לי את הכוח לסחוב את השבוע שאחרי. הייתי מדמיין אותם שרים, שר לעצמי ומתעודד. כמעט שאי־אפשר לתאר עד כמה היה חשוב התפקיד שלהם בתרומה לשיקום שלי.
אחרי ששיחקנו יחד בהצגה ''מסעות בנימין השלישי'' מתי סרי ביקש שאבוא איתו לקאמרי, להיבחן למחזה ''אקווס''. הגענו. ישבתי בחוץ. נפתחת הדלת, יוצאת תיקי דיין ואומרת, עכשיו תורך. אמרתי, לא לא, באתי עם מתי, אני מחכה לו. תיקי התעקשה. נכנסתי. אומרים לי, תספר בדיחה. הייתה בדיחה קבועה של אבא שלי: אחד בא לרופא, יש לו ביצה אחת גדולה ואחת קטנה. הרופא אומר שזה בסדר גמור, אבל הבחור אומר שזה בלגן. משום מה זה היה שוס היסטרי. מתי לא עבר. אני עליתי עוד שלב ועוד שלב עד שאני ויפתח קצור הגענו לשלב הסופי. תודה לאל, קצור זכה. הרי פחדתי שאצטרך ללמוד את התפקיד.
למה הסיפור הזה משמעותי בקריירה שלי? כי עמוס גוטמן בדיוק חיפש שחקנים לסרט ''מקום בטוח'', ולקח את חמשת המועמדים הסופיים ל''אקווס''. ככה הגעתי לקולנוע ופגשתי את רנן שור, רם לוי, שמעון דותן - הכול מהסרט הזה.
קיבלתי תפקיד בסרט קצר של רנן שור על מלחמת השחרור, ''הקרב על מבצע וויליאמס''. הצחקתי אותם שם על הסט שאי־אפשר לתאר, לפעמים גם באמצע טייק צילום. יום אחד רנן אומר לי, אתה טיפוס נורא מוזר ונורא מצחיק. אולי נכתוב משהו ביחד. התחיל מסע של שמונה שנים. כתבנו שמונה ורסיות שכל אחת שונה בעליל מהקודמת. הגשנו לקרן לקולנוע, קיבלנו בחזרה דראפט עם הערות, ונכנסנו לעוד ורסיה. אחרי הדראפט החמישי רנן אמר, די, אני מסיים. שיכנעתי אותו לתת לזה עוד צ'אנס. את שתי הגרסאות האחרונות כתבתי לבד, בכתב יד. ואז קיבלנו תשובה שהסרט מאושר. נתנו לנו 70 אלף דולר אבל היינו צריכים עוד, אז פנינו למפיקים פרטיים. כשהגענו לסביב ה־200 אלף דולר, נראה לנו שיש כבר מספיק. באמצע הצילומים נגמר כל הכסף והכנסנו משקיע צרפתי. בעור שינינו הגענו לגמר.
הייתי אמור לשחק את מוסי, אבל חשבנו שאני נראה מבוגר מדי לנער בן 18. בדיעבד אני חושב שהתאמתי, אבל פסלתי את עצמי והתפקיד התפנה עבור יואב צפיר.
''בלוז לחופש הגדול'' היה נקודת מפנה בחיים שלי. עד אז הייתי רק שחקן ופתאום נהייתי תסריטאי, עם שירים שהלחנתי. אחרי שהוא הצליח ביקשו ממני עוד תסריטים, אבל לא נעניתי. בפנים ידעתי שאני לא יכול לכתוב עוד אחד כמוהו, בגלל הקושי הבסיסי שלי. זה מפתיע, אבל דווקא עכשיו, אחרי האירוע המוחי, אחרי הדרך שעברתי, אני יודע יותר איך לעבוד. עכשיו, כשאני נכה, אני יותר כשיר לכתוב עוד סרט, עוד ספר, עוד סדרה. אגב, לאחרונה חתמנו עם תיאטרון בית ליסין ובשנה הבאה יעלה מחזה של ''בלוז לחופש הגדול''.
הסרט הזה גרם לי גם טלטלה אישית. הייתי נשוי אז לזוהר, היה לנו ילד, בני הבכור מתן. במהלך העבודה התאהבתי באיילת מנחמי, התגרשתי וחיינו יחד שנה וחצי־שנתיים. היא הייתה משמעותית מאוד בעיצוב חיי ועד היום אנחנו חברים. מתן כבר נשוי ואני מחכה להיות סבא.
הכול התחיל מהסטנד־אפ שעשיתי בימי שישי לחברים כמו אילן דה־פריס, רנן, מיכה לוינסון ואריק ברנשטיין. איילת מנחמי עודדה אותי לנסות לפני שזה נולד בכלל בארץ. היא הסבירה לי שבסטנד־אפ אני מתקיף וכולם צוחקים. אז היה לי ערב שישי כזה שבו ישבה גם דניאלה, הבת של דוש הקריקטוריסט. היא הציעה אותי לצלילה רוז מערוץ 1, שבדיוק חיפשה מנחה. ''שיישאר בינינו'', כמו ''בלוז לחופש הגדול'' ו''ציפורי לילה'', הולכים איתי לנצח. לדור של אז, זו הייתה תוכנית מהפכנית. הגענו לילדים מתוך עולם החוויות שלהם.
באותה תקופה קלינאית התקשורת עדינה שריג אומרת לי, ''כשהייתי בת 13, 'שיישאר בינינו'' שינתה את חיי, עשתה לי סדר בראש. אני זוכרת מונולוג פתיחה שבו אמרת, אל תסתכל על ההר, אלא על הצעד הבא. רצה אלוהים שאני מחזירה לך עכשיו את המתנה שקיבלתי ואומרת, אל תסתכל על ההר, אלא על הצעד הבא"
מעולם לא הייתי עסוק בכוכבות, זה לא השפיע עליי. זה בכלל היה בתקופה שהטלוויזיה לא שילמה וקיבלתי פרוטות. גם ''ציפורי לילה'', ואפילו ''בלוז לחופש הגדול'' לא הביאו תמורה גדולה. אבל בזכות ''שיישאר בינינו'' נשארתי בחיים. בבית לוינשטיין היה לי חבר לחדר בשם פביו, שהתמודד עם גידול במוח. הוא עמד לפני ניתוח שלישי, קלט שהוא בצרות ואמר לי, אני מבין שאשתי תמיד תסיע אותי בכיסא גלגלים והילדים יצטרכו לחתוך לי את השניצל. לא מוכן לחיות ככה. הוא אכן מת, עד היום אני לא יודע ממה. עליי נפלה מרה שחורה. הבנתי פתאום שהוא לא דיבר רק על עצמו, אלא עליי. גם אני לא רוצה שנילי רעייתי תיקח אותי בכיסא גלגלים, והילדים יחתכו עבורי את השניצל. אמרתי לעצמי, למה אני חי?
באותה תקופה קלינאית התקשורת עדינה שריג אומרת לי, כשהייתי בת 13, ''שיישאר בינינו'' שינתה את חיי, עשתה לי סדר בראש. אני זוכרת מונולוג פתיחה שבו אמרת, אל תסתכל על ההר, אלא על הצעד הבא. רצה אלוהים שאני מחזירה לך עכשיו את המתנה שקיבלתי ואומרת, אל תסתכל על ההר, אלא על הצעד הבא. היא סיפרה לי שקיבלה אישור מהנהלת בית לוינשטיין להקדיש לי שעה כל בוקר במקום חצי שעה. היא הצילה את חיי בזכות ''שיישאר בינינו''.
שם נולד גם הספר שלי ''המוח שלי ואני'', שערך סמי דואניאס (הוצאת אחוזת בית). כשיצאתי מבית לוינשטיין, הקלינאית עדינה הגיעה בכל יום שישי לעבוד איתי עליו בבית - עד שהוא נכתב.
למה נסעתי? כי נילי רעייתי התמודדה עם פסוריאזיס ברמה קשה, וניסינו כל מה שאפשר. כשנסענו לניו־זילנד היא הבריאה והבנו שיש משהו באקלים הזה, ליד אוקיינוסים, כמו בסן־פרנסיסקו, ששם הייתה גם תרופה ניסיונית. דרך היכרות עם אברום בורג, ניסיתי להתקבל לשליחות מטעם קק"ל. עברתי מבחנים כמו כולם ונסענו. נילי השתתפה שם בניסוי שהצליח של התרופה רמיקייד. אחרי עשור, כשהתרופה נכנסה לסל הבריאות בארץ, יכולנו לחזור.
5 צפייה בגלריה
''התחלתי את חיי המקצועיים מההתחלה. ואז קרה מה שקרה''. מתוך תוכית הבוקר של אורלי וגיא
(צילום: ערוץ 10)
סניף קק"ל שהקמתי בסן־פרנסיסקו נשאר שם עד היום. שיחק לי המזל שהיה דור של הייטקיסטים צעירים שהגיעו אז לעמק הסיליקון. שמעתי שם הרבה "גדלנו עליך". ניצלתי את הקשרים שלי וחיברתי אותם לקק"ל. גייסנו המון כסף עבור המדינה. אחרי שש שנים הקמתי סטארט־אפ. גייסתי יותר ממיליון דולר, והקמתי עיר וירטואלית, נניח ירושלים בימי הבית השני, שאתה יכול להיכנס אליה כאווטאר וללמוד המון. אחרי ארבע שנים גנזתי אותו, לדעתי הוא הקדים את זמנו.
לפני שחזרנו לארץ, נילי הזהירה אותי שלא אחשוב שמישהו מחכה לי. אבל בדיוק חגגו בגלי צה"ל 30 שנה ל''ציפורי לילה'' ומפקד גל"צ יצחק טוניק אמר לי, כשתגיע לארץ, דבר איתי. התקשרתי וקיבלתי את התוכנית ''תושב חוזר'' ואז פינה שבועית אצל אורלי וגיא בתוכנית הבוקר. כך התחלתי את חיי המקצועיים מההתחלה. ואז קרה מה שקרה.
אוגוסט 2012. אני זוכר רק שהתעוררתי בבילינסון עם דמויות מטושטשות מול הפנים. פתאום אני רואה את אלכס אנסקי ואומר לעצמי, מה הוא עושה פה? חשבתי שכנראה התעלפתי בגלי צה"ל, כי אלכס הגיש לפניי באולפן. אבל לידו אני רואה את שלמה גרוניך, שאני מכיר שנים, מסתכל עליי כמו על אסון. לידו עמד שמוליק בילו. ואז נרדמתי. אני פוקח עיניים שוב ורואה את עמליה ומיקה, הבנות שלי, את מתן, נילי, אמא שלה מרים, וכולם מוציאים לי לשון. כולם ביחד! אמרתי לעצמי, מה הולך, גם אני יכול להוציא להם לשון, וזה מה שעשיתי. ואז אני שומע את עמליה אומרת, הוא הוציא לשון, הוא כנראה ידבר. ונרדם. כל זה חשוב כי זיהיתי את אנסקי, בילו, גרוניך, עמליה ומיקה, אם כי לא ידעתי למה הם שם ולא יכולתי לדבר.
זו הייתה התחלת האפזיה שלי. המחלה שגם ברוס וויליס סובל ממנה. שבועיים וחצי הייתי כמו שק תפוחי אדמה, לוקחים אותי, שמים אותי, מובילים אותי. מבין שקרה משהו, אבל לא יודע מה. רק דבר אחד הבנתי ממש, את הג'לי הכתום, בטעם של פעם, כמו גלידה.
5 צפייה בגלריה
''אני לא רוצה שהיא תיקח אותי בכיסא גלגלים''. דורון נשר ורעייתו נילי
(צילום: אלבום משפחתי)
לפני כל זה אני זוכר רק שישבתי עם עמליה בבית קפה בכפר־סבא, אמרתי לה שאני לא מרגיש טוב. סיכמנו שאלך לרופאה. היא החזירה אותי הביתה והלכה לשטוף את האוטו. ומאז אני לא זוכר שום דבר. גם לא את הסירוב להתפנות. נילי אומרת שבאיזשהו שלב פשטתי את כל הבגדים, שעמדתי עירום. גם את זה אני לא זוכר. אין לי מושג מה היה יכול להיות אילו לא התנגדתי כמו שמספרים. לא התנהגתי אז באופן רצוני.
הקטע הוא שאספקת הדם למוח נעצרת, וזהו. השאלה היא איזה חלק במוח נפגע ואיזה לא. נורא משנה גם טווח הזמן שבו מצאו אותך. אייל פלד שכב יום וחצי לבד ולכן הפגיעה שלו הייתה קרדינלית, והיום הוא מגיע ליכולות מרשימות.
בהתחלה נופל עליך אבל כללי. דיברתי עם מישהי שקיבלה אפזיה לפני חמישה חודשים ורציתי להרגיע אותה. אמרתי לה שהיא באמצע האבל על עצמה, על יכולותיה שאבדו, שלוקח שנתיים לפחות כדי להתגבר עליו. אפשר להגדיר את זה כפרידה מהעולם שהיית בו, אתה עומד כמו הנסיך הקטן מול מדבר, ולא נראה שיש לך מספיק אוויר או מים כדי לחצות אותו.
אפשר להגדיר את זה כפרידה מהעולם שהיית בו, אתה עומד כמו הנסיך הקטן מול מדבר, ולא נראה שיש לך מספיק אוויר או מים כדי לחצות אותו
האבל קשור גם למקצוע. אתה יושב בבית חולים וצופה להנאתך בטלוויזיה ואחרי החדשות יש תוכנית בידור, כולם צוחקים ומבחינתך זה יום הכיפורים. אתה יושב באבל ואומר לעצמך, זה העולם שבו היה לי חלק. המוח נשאר לוח חלק, כמעט כמו התפאורה של ''מחכים לגודו''. כשנפגשתי איתך פעם לראיון, לפני משהו כמו עשר שנים, העולם היה עבורי סופרמרקט של זיכרונות ודימויים. עכשיו הכול עולה לי בדמים, אני אומר רק מה שצריך. הסופרמרקט של פעם, שיש בו המון אפשרויות של ביטוי, הוא פריבילגיה. פתאום אני מוגבל.
הייתי חצי שנה בבית לוינשטיין. שם היה הקרב על ההישרדות. משם חזרתי הביתה ועברתי לשיקום של ארבע שנים במכבי ברעננה. זה כבר היה הקרב על המשך החיים. בכניסה למשל יש שוער שאומר לך בוקר טוב. בהתחלה אני מנסה לענות לו, אבל עד שיוצאת לי מילה מהפה, אני כבר במעלית. למחרת הוא אומר בוקר טוב, ואני עונה בצורה דומה. ביום השלישי אני מספיק להגיד לו בו־קר. אבל אז, ביום ה־12, הוא כבר שואל מה נשמע. אני בשוק. זו שאלה שאני לא ערוך אליה. אני יודע מה לענות לבוקר טוב כי למדתי קודם, בהישרדות של בית לוינשטיין. עכשיו אני כבר באלתורים. אתה יודע איזה מאמץ צריך להשקיע בתשובה לשאלה אחרת. לא פשוט בכלל.
עוד דוגמה: שאלתי את קלינאית התקשורת שם למה אנחנו לא לומדים משפטים יותר מורכבים והיא מחייכת ואומרת לי, רד למטה, תזמין חומוס, תשלם ותחזור. אם תצליח, נעבור למשפטים מורכבים. ירדתי עם רפי מן המנוח למטה ולא משנה כמה זמן לקח לי, בסוף אמרתי שאני רוצה חומוס. אומר לי בעל הבית, כולם רוצים חומוס. תסתכל בתפריט ותגיד עם מה: עם שמן זית, פלאפל, שקשוקה. וואי וואי וואי! הבנתי שייקח לי לפחות ארבעה־חמישה חודשים להזמין חומוס, להוציא כסף מהכיס, שזה כבר מוטוריקה עדינה, ולקבל עודף. כשהצלחתי להזמין בפעם הראשונה מנת חומוס, סימנתי לעצמי וי בראש שהתגברתי על מכשול אחד. זה תהליך שמורכב משלבים: אני מנצח, יש התקדמות, ואז היתקעות ואני בטוח שדי, אי־אפשר, ואז אני מנצח גם את השלב הבא. זה קורה עד היום ממש. לקח זמן עד שקיבלתי רשות ללמוד נהיגה בכלל. זה היה סיוט. ואז אתה צריך לעבור טסט, להוכיח שאתה מכיר את התמרורים. זה תהליך של כמה שנים. יש חבר'ה שלקו יחד איתי באירוע מוחי, למדו נהיגה ועברו את הטסט. אני נוהג, רובם לא.
המופע שלי (''צוותא'', 18 באפריל) הוא על שבע המילים הראשונות שהצלחתי להגיד. באופן מוזר, המילה הראשונה שאמרתי אחרי האירוע הייתה בגרמנית, strümpfe (גרביים), ואני לא מדבר גרמנית מגיל ארבע. על שבע המילים הראשונות יש שבעה סיפורים שמרכיבים את המופע שאני מריץ עכשיו.
זה שאני מסוגל היום לפתוח ערב בצוותא מול מאה איש, שיושבים שעה וחצי ומסוגלים לעקוב אחרי המונולוג שלי, שהוא גם מצחיק וגם נוגע ללב, זה בשבילי הארץ המובטחת. ואני מצליח להגיע לסוף הערב. בהתחלה, לפני כמה חודשים, רק בקושי. עכשיו אני עושה את זה הרבה יותר טוב, בעיקר כשהקהל צוחק.
כן, היו פעמים שחשבתי שפביו צודק. למשל כשבשישי בערב יושבים חברים, אני לא מסוגל להתחרות בקצב הדיבור שלהם. באחד על אחד אני נלחם, אבל מצליח. גם עם שניים. עם שלושה אני בעיקר שותק, כי אין לי סיכוי, בעיקר בארץ. יש גם מחשבות אובדניות. פחות, אבל הן קיימות. הרי המציאות בעולם היא מציאות של אנשים בריאים, ושלנו הישראלית היא מציאות של אנשים בריאים וקפיטליסטיים וכוחניים. יש לך אולי את הפריבילגיה של החניה הכחולה, אבל גם אותה נגנוב ממך. כך שאני צריך לעמוד רחוק ולדדות עד שאגיע, כשבזמן הזה אישה בריאה חונה שם. למה? ככה. המציאות היא נגדנו. אבל אנחנו ננצח.
פורסם לראשונה: 07:08, 15.04.22
