בסוף השבוע האחרון נעשה לנו לפתע חם, חם מאוד - ייתכן שזה בשל גל החום שפוקד אותנו, או שזו דווקא עונתה השלישית והלוהטת כהרגלה של "ברידג'רטון". העונה השלישית מגיעה אלינו אחרי קצת יותר משנתיים של המתנה (להוציא את הפריקוול המעולה על המלכה שרלוט, שנחזור אליו עוד בהמשך) - ובשונה מקודמותיה היא עולה בשני חלקים, כשאת ארבעת הפרקים הראשונים כבר זכינו לגמוע בבינג' ואת היתר נקבל בחודש הבא, ב-13 ביוני.
הדרמה התקופתית שמתרחשת באנגליה (המעט-פקטיבית) של המאה ה-19 לוקחת אותנו הפעם היישר למעמקי ה-Friend Zone, כשמה שעומד במרכז העלילה הוא הקשר בין פנלופי פת'רינגטון (ניקולה קוכלן) לקולין ברידג'רטון (לוק ניוטון), שזה עתה חזר ממסע הוללות ברחבי אירופה. אנו פוגשים בזוג - שכלי תקשורת בעולם כבר מיהרו להכתיר כ"פולין" (הלחם של פנלופי וקולין) - לאחר שבסוף העונה הקודמת קולין אמר ש"לעולם לא יחזר אחרי פנלופי", שנמצאת בעצמה במשבר אישי לאחר שחברתה הטובה ביותר ואחותו של קולין, אלואיז, גילתה שפנלופי היא למעשה ליידי וויסלדאון - כותבת טור הרכילות בעלת העט המושחז שמטריף את הבון-טון.
אין בעונה החדשה בשורה מהפכנית על פני קודמותיה - אנחנו עדיין מוצאים עצמנו מתפעלים מהשמלות הססגוניות, עיבודים קלאסיים לשירי פופ מובילים (abcdefu ו-Cheap Thrills הם דוגמה מייצגת), וסצנות סקס שמפציעות כבר בפרק הראשון. יחד עם זאת - מי שהתחבר לעונות הראשונות לא יתנגד למנה נוספת מאותו טראש ממכר.
ובכל זאת, לא ניתן להכחיש שמשהו מהקסם הראשוני של סדרת הלהיט מתחיל לדעוך. הקונפליקט המרכזי של העונה הוא לא באמת דרמטי - פנלופי אוהבת את קולין, הוא לא מרגיש כמוה, ובמסגרת ידידותם האפלטונית (ועברו כצ'ארמר) הוא מציע לסייע לה עם מאמצה האחרון והנואש למצוא בעל. פנלופי הופכת לפיק-מי גירל האולטימטיבית, מסוגת "היא לא כמו הבנות האחרות" - וההשתלשלות של המשך האירועים צפויה וסתמית למדי, וכוללת מחזר חדש בשם לורד דבלינג (הצמחוני, רחמנא ליצלן!), וגם סצנה מגוכחת למדי שבה הוא מציל אותה מכדור פורח שעומד לפגוע בה, כן.
עיקר הבעיה בעונה היא שנדמה כי יוצר הסדרה, כריס ואן דוסן, מפספס את הדרמה האמיתית שיש באמתחתו - הריב בין אלואיז לפנלופי שמסתכם בעיקר בנעיצת מבטים נוטפי רעל. כולי תקווה שלפחות בחלק 2 הסוגייה הזו תזכה להתייחסות ראויה. בינתיים, דמותה של אלואיז מאבדת מחינה כשהיא מצטרפת לשלל נשות החברה שמחפשות בעל, ומפתחת חברות עם הדמות שאף אחד לא רוצה לראות - קרסידה המרושעת, שמקבלת בעונה הזו יותר מדי זמן מסך.
כמו קודמותיה, "ברידג'רטון 3" כמובן לא חפה מעלילות משנה טיפשיות - כמו האח בנדיקט ברידג'רטון שמתאהב באלמנה סקסית, האחיות הלא-נעים-לומר סתומות של פנלופי שמתחרות מי מהן מעמידה יורש ראשונה, או בעל מועדון הגברים שלפתע מוצא עצמו כבעל אחוזה ומתקשה עם המעמד החדש, ואולי החמורה ביותר: עם תחילת הפרק הראשון אנחנו נחשפים לבת ברדג'רטון חדשה שמתחרה על טייטל יהלום העונה של המלכה - פרנצ'סקה. מי את?!
זוכרים שהבטחתי שנחזור ל"סיפורה של המלכה שרלוט"? הנה זה קורה: הסיפור של פולין אומנם מציע למעריצים עוד מאותו שיכר מתוק שהם התאהבו בו אי-שם בסגרי הקורונה ב-2020, אבל עם עליית הפריקוול המצוין על תולדותיה של המלכה שרלוט בשנה שעברה, ניצתה תקווה שהעולם של "ברידג'רטון" יכול להיות הרבה יותר מאגדות קיטשיות עם נגיעות עירום פה ושם - ולעסוק בנושאים רציניים ולעיתים אף קשים. עונה 3 מחזירה אותנו לנוסחה המוכרת - והאהובה, בכך אין ספק - אבל מפרנצ'ייז שיוצא תחת ידיה של שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי", שכנראה תקבור את כולנו) - ציפינו שישכיל לחדש את עצמו.
מה שכן ראוי לציון הוא ש"ברידג'רטון" ממשיכה לפרוץ גבולות בגזרת הייצוג והאינקלוסיביות, ולא אנחנו לא מדברים על המלכה השחורה כמובן, אלא על הגיבורה הנשית, שלא לומר מושא התשוקה - שהיא, ובכן, אישה מלאה. העולם כולו התחרפן בשנה שעברה כשהאלי ביילי לוהקה לגלם את אריאל בגרסת הלייב-אקשן של דיסני ל"בת הים הקטנה" - אומנם צבע עורה היה כהה ושערה לא היה אדום בוהק, אך היקף מותניה נאמן למסורת הנסיכות האימתנית, בעוד המכשפה כמובן נותרה מלאה. דמותה של פנלופי, שבסופו של דבר רק לא רוצה להישאר לבד - באמת מעוררת חמלה והזדהות. עם זאת, ייתכן שבגלל דעותיה הפוליטית של השחקנית שמגלמת אותה (ושאף הגיעה לבכורת הסדרה כשהיא עונדת את הסיכה למען הפסקת אש) - לא תזכה לחיבה יתרה בארץ. אם נניח את הדעות הפוליטיות בצד - קוכלן נותנת בגלגול הנוכחי של "ברדג'רטון" תפקיד מצוין בעונה שתרצה את המעריצים, אבל בעיקר משאירה תקווה שחלקה השני יהיה יותר טוב.